בתחילת השבוע שחררה אגם בוחבוט שיר חדש ועתיר גירל פאוור בשם "יהלום", עם אחלה הוק של "מאמא לי תמיד אמרה/את היהלום של המדינה" - וחייבים להודות: מדובר בשיר פופ טוב עם הגשה וקליפ שמציגים את האגם בוחבוט הכי בוגרת, כריזמטית ושלמה שקיבלנו עד היום.

הפזמון בשיר הוא במובהק החלק הכי טוב בו, בזכות ההפקה הדיסקואית והבס הפאנקי, שמגיחים לראשונה (יחד עם כדור המראות) בפזמון הראשון. ככל שמתקדמים בהאזנה - אווירת הדיסקו ממשיכה ללוות את השיר ברקע, מאחורה, אבל חוץ מהפזמון המעולה - הנוכחות שלו דלה - וזו בדיוק הבעיה.

פלישת הדיסקו, הFאנק והניו ווייב לפופ המיינסטרימי בגל הנוכחי שלו התחילה באמצע העשור האחרון עם חבר'ה כמו ברונו מארס וצ'ארלי פות' - והיא התפוצצה סופית בשנה-שנתיים האחרונות עם אלבומים רטרואים לחלוטין של שמות גדולים כמו דה וויקנד, דואה ליפה ומיילי סיירוס, שהוציאו להיטים שיכלו להצליח באותה מידה בסבנטיז ובאייטיז.

כמובן שהמגמה המבורכת הזאת (שהורגשה היטב בכל מצעדי סיכום 2020 ברחבי העולם) לא איחרה להשפיע על הפופ שעושים פה בארץ - אבל יש תחושה שמוזיקאים ומפיקים ישראליים לא מצליחים לשחרר מנוסחאות ישראליות מוכרות ובטוחות לטובת התמסרות טוטאלית לכינורות וכלי הנשיפה הממכרים שכל כך מאפיינים את הדיסקו.

"יהלום" של בוחבוט מצטרף לשורת שירי פופ ישראליים מהשבועות האחרונים שמכניסים חצי רגל למים החדשים האלו, ביניהם "לרקוד כשעצוב" של לי בירן שלרגעים מגיחה בו הגיטרה הFאנקית של שמעון יחיא (שמנגן גם ב"יהלום"), והשיר שנבחר לייצג אותנו לאירוויזיון (זה שנקווה שהשנה כן יתקיים), "Set Me Free" של עדן אלנה, שנשמע כמו שיר שנגנז מהאלבום האחרון של דואה ליפה. אלו כמובן מצטרפים ל"קוקוריקו" של עומר עדם ועדן בן זקן מהקיץ האחרון, שבו, בין בליל הז'אנרים הכאוטי - מפציע לרגע גם סאונד מעולמות הפות'-מארס

אז מה משותף לכל השירים האלו? על כולם מתעקש להשתלט הסאונד הים תיכוני, התבלין הכמעט קבוע בפופ הישראלי שמשום מה מוכרח להישאר כמעט בכל להיט מקומי גם בשנים האחרונות, בהן הפופ פה בארץ התגבש לכדי ז'אנר משל עצמו, אחרי תקופה ארוכה בה להיטי ה"פופ" שלנו היו כמעט באופן בלעדי שירים ים תיכוניים.

בניגוד לז'אנרים אחרים שקורים מאד בחו"ל, אבל לא בהכרח יעבדו גם על הקהל הישראלי, הדיסקו-פופ אמור להיות הימור יחסית בטוח; מדובר בסך הכל בסאונד מאד קליל וידידותי לאוזן, מאד רדיו-פרינדלי, וכזה שמתקשר גם עם דורות ותיקים יותר של ישראלים שעוד רקדו עם אפרו כשהז'אנר המקורי חרך את המצעדים בזמן אמת.

לראייה, להיטים כמו "Don't Start Now" של דואה ליפה, "Say So" של דוג'ה קאט ו-"Midnight Sky" של מיילי סיירוס הם לא נחלתם הבלעדית של האמריקאים והבריטים - אלא שלושה מהשירים הגדולים והאהובים גם פה בארץ בשנה החולפת - וזה אומר הרבה.

אתם יודעים מה? יותר מזה - כשמרגי (הישראלי, כן?) פרץ עם "הזוג הזה", שהפך לאחד מהלהיטים הגדולים בישראל בעשור האחרון, הוא הוכיח שהפופ הFאנקי הזה לגמרי עובד גם בעברית, ועכשיו הגיע הזמן שהכוכבים הישראליים שלנו יאזרו אומץ ובאמת ייקחו את כל הסיפור הזה צעד אחד קדימה.

אגב, גם סימפולים של להיטי עבר אהובים, כמו השימוש שמיילי עשתה ב-"Edge Of Seventeen" של סטיבי ניקס, וזה שדואה עשתה ב-"Need You Tonight" של אינקסס, הוא עניין שיכול לעשות עלייה מהממת למוזיקת המיינסטרים הישראלית - ולא רק שזה יכול ליצור שילובים יפים ומרגשים (שיר של נועה קירל שמסמפל את "הלילה" של הכל עובר חביבי זו משאלתי היחידה בחיים האלו), אלא גם יכול לשמש כ"חפץ מעבר יעיל", כזה שיגרום לשירי פופ ישראליים חדשים, שמעזים ללכת פול-און רטרו, להישמע מוכרים לאוזן - מה שיכול לרכך את המאזינים ולקדם את מידת ההצלחה שלהם.

עכשיו נותר לנו רק לחכות ולראות מי יהיה הכוכב הראשון שירים את הכפפה - אבל אתם יודעים, כפפה כסופה עם נצנצים כמובן - כי אם כבר אז כבר, ואנחנו מבטיחים להיות הראשונים ללבוש פדלפון עם רגליים בפישוק ויד אחת למעלה.