אני לא יודע הרבה דברים. אני לא יודע מי רצח את ארלוזרוב. אני בקושי יודע מי היה ארלוזרוב. אבל לשתות אני יודע. זה כן. אני שותה כמו ארנסט המינגווי. אני שותה כמו אוסקר ויילד. אני שותה כמו ג'ק קרואק בחתונתם החד-מינית – והגברית מאוד – של בוקובסקי ומאיאקובסקי. אני שותה כמו המשורר הגדול דילן תומס, שב-3 בנובמבר 1953 הכריז בפני הברמן של מלון צ'לסי בניו יורק: "שתיתי 18 כוסות של ויסקי נקי. אני מאמין שזה שיא!". הוא מת כמה ימים אחר כך.
לכן נחרתי בבוז (להבדיל מהנחירות שלי בשינה, שהן מלאות הערכה וכבוד) כשהוצע לי האתגר העיתונאי שלפניכם: לחיות על בירה במשך שבוע. בירה? בירה זה לא אלכוהול. בירה זה מה שאני שותה יום אחרי שאני מגזים עם הערק. בירה זה מה שסוכני ביטוח בשם אברהם שותים בסופי שבוע, ואז שושי, אשתו, אומרת לו: "אברום, זאת כבר השנייה שלך!", והוא אומר לה: "אה, שושי'לה – יום שישי היום!".
ובכל זאת נעניתי לאתגר. למה? גם כי אני צריך את הכסף (מי יקנה את הכליה שלי אחרי זה?), אבל גם כי אני חובב היסטוריה. הרי יש מיתוס כזה על בירה – שבימי הביניים, כשבארות המים הזדהמו, כפרים שלמים באירופה פשוט עברו לשתות בירה.
אם כן, למען העיתונות הישראלית (כלב השמירה של הדמוקרטיה!), המדע (אלברט איינשטיין!) וחשבון הבנק שלי (אין לי שקל!) – ניסיתי לחיות אך ורק על בירה במשך שבעה ימים ושבעה לילות (שזה תכל'ס שבוע, אבל זה נשמע יותר דרמטי ככה).
יום ראשון
השחצנות היא מן הטווס, סבתא שלי מעולם לא אמרה לי – אבל אני לא הקשבתי לה.
במוצאי שבת קיבלתי הביתה למעלה מ-100 בירות באדיבות תערוכת הבירות BEERS. הם סידרו לי אותן כמעין תיבת נוח של בירות: שתיים מכל סוג. גדולות כקטנות, כהות כבהירות, בלגיות כישראליות. ומה אני עשיתי? יצאתי לשתות ערק.
ככה שהיום הראשון לניסוי ההנגאובר הגדול מתחיל עם הנגאובר שבכלל לא קשור לניסוי. אני מתעורר ב-10:00 בבוקר (ככה זה כשהעבודה שלך היא לשתות בירה במשך שבוע), ובמקום להכין קפה ניגש למקרר לקחת בירה. יש שם כל מיני בירות מפחידות כמו Gulden Draak, שעליה כתוב באותיות-ענק: "בירה חזקה מאוד". אני שומר את התענוג למועד הולם יותר (11 בבוקר?), ופוצח את היום עם שליש באדווייזר (הצ'כית, לא האמריקאית. לא שאני יודע מה ההבדל).
בערך ב-12 היום נפצח שנית, כי חזרתי מיד לישון. עכשיו אני מבין למה ימי הביניים היו כל כך בין לבין. זה לא שהם לא רצו לעשות מהפכה, הם פשוט היו שיכורים מדי כל הזמן. קרל הגדול אמר לוויליאם הכובש: "היי, בוא נעשה מהפכה! גם תעשייתית וגם מדעית! נשאל שאלות על הטבע! נמפה את העולם! נטווה שמונה חוטים בבת אחת על מכונה שנקרא לה ג'ני! מה אתה אומר, הכובש?" "רעיון נהדר, הגדול!" ענה לו ויליאם, "אגב, אתה צמא? כדאי לשתות לפני שנתחיל במהפכה. המים פה בבאר לא משהו, אבל יש בירה במקרר".
אני מצחצח שיניים (ומנסה לגנוב טיפה או שתיים), ואז מתיישב לעבוד, כלומר לענות על מיילים (כן, זאת העבודה שלי – לענות על מיילים. אבל היי, זאת ככל הנראה גם העבודה שלכם, רק שאתם קוראים לה "מנהל מחלקת שיווק" או משהו כזה). בין לבין אני יורד על בלטיקה 7 בגודל ג'ריקן.
זה לא היה רעיון טוב. הבלטיקה כמעט מכניעה אותי שוב, אבל אני מסרב להיות שנ"צי נאצי. אני דוחה את התורה השנ"ציונל-סוציאליסטית, ומשתקע כל-כולי בעבודה (עוד מיילים, פה ושם וורדים) אגב חיסול בקבוק קסטיל הופי שמעוצב כמו סירופ שיעול. זה לא באמת סירופ שיעול, אבל אני מדמיין שמדובר בתרופה שתציל אותי ממוות ודאי.
כמה זמן אפשר לחיות רק על בירה?
רק לקראת הערב – ומדהים שרק לקראת הערב – אני מגגל את השאלה המתבקשת: כמה זמן אדם יכול לחיות אך ורק על בירה? התשובה: לא יותר מכמה ימים. בבירה יש לא מעט מים, אבל גם לא מעט אלכוהול – והאלכוהול, כידוע, סופח את המים, כך שבסופו של דבר אתה (אני) מתייבש (כמו חבר שקבעת איתו לשתות ואז אתה רק מדבר בטלפון כל הזמן) ומת (הו לא!).
אז כן, המיתוס על אנשי ימי הביניים ששתו אך ורק בירה הוא אך ורק מיתוס. אמנם הבירות שלהם היו פחות חזקות בנפח האלכוהול, ובכל זאת – אם האירופאים היו שותים רק בירה בימי הביניים, היום לא היה לנו אירוויזיון.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני מחליט לבדוק שאלה היסטורית אחרת: כמה זמן אפשר לחיות על בירה כמקור מזון, כלומר על בירה ומים בלבד? לפי גוגל, חודשים רבים, אפילו שנה ויותר – ורק אחר כך מתים מצפדינה, שזאת דרך מצחיקה להגיד מחסור בוויטמין C.
וזה כבר עניין מעניין יותר, כי בניגוד למיתוס שתיית הבירה כמים בימי הביניים, באמת יש מסורת נוצרית של תענית בירה לפני חג הפסחא. כן, צום בירה. אמנם ישו סתם צם במדבר במשך 40 יום (46 לפי האנגליקנים, הלותרנים ועוד כמה), אבל הנזירים הפאוליניים (האלה מבירה פאולנר) החליטו לרמות קצת ורקחו לעצמם מעין לחם נוזלי לימי הצום שנקרא Lentenbock או Fastenbier.
לפי האגדה, הנזירים קלטו שבירה זה לא בדיוק הפואנטה בעינויי גוף לשם שמיים, ושלחו ארגז לאפיפיור כדי שיאשר את הפטנט. אלא שהדרך ממינכן לרומא ארכה שבועות, שבמהלכן הבירה התחממה והתקלקלה לגמרי. האפיפיור חשב שהבירה דוחה בקטע אחר, ואישר להם לשתות את הגועל נפש הזה כדי לטהר את נשמותיהם.
ויש אפילו כאלה שמנסים לשחזר את המסורת ההזויה הזאת. לפני שנתיים, למשל, כריס שרייר, אנגליקני אדוק מטורונטו, צלח 46 יום על Lentenbock שרקח בעצמו. לטענתו, הוא הגיע להארה רוחנית – אפילו מבלי למות. אני שותה כוס מים לחייו.
יום שני
אני קם עם טעם מוזר של לחם. כאילו סיבלטתי את הפה שלי למאפיית אנג'ל. אני מתחיל את היום עם כוס מים ובירה בזלת (זה נשמע לי חזק כזה, "בזלת". כמו מבצע בעזה). אני רעב כמו פואד במימונה, אבל הבזלת סוגרת את הפינה.
היום השני שלי דווקא מתחיל פרודוקטיבי לגמרי. אני עונה על מלא מיילים (קאצ'ינג!), ואפילו משגר כמה מיילים מיוזמתי (יוזמה אישית ומוסר עבודה גבוה). הבעיה שהיום יש לי פגישה. פגישה אמיתית. פגישה של ילדים גדולים. אני לא אכתוב כאן עם מי, אבל מדובר באחת החברות הגדולות בישראל. אני מספק לאותה חברה שירותי קופירייטינג כבר שנה וקצת – כך שהם ראו אותי בהנגאובר מספר פעמים, אבל אף פעם לא שיכור בלייב.
אני מרגיש כשיר כציפור שיר, אבל ברגע שאני יוצא לרחוב השגיאה ששגיתי מתחוורת כאלף שמשות. הנזירים הפאוליניים צמו במינכן, לא בשיאו של נחשול חום באוגוסט התל אביבי. בחוץ 495 מעלות (קלווין), ואני מזיע כמו צלופח במדבר גובי. אני מזיע בגבות. אני מזיע בטחול. אני מזיע בבלוטת האצטרובל – ואני אפילו לא יודע איפה היא נמצאת. אני עד כדי כך חלקלק, שאני לא מאמין שמישהו אי פעם יצליח ללחוץ לי את היד בלי שזה ייגמר בפציעה.
ואז אני מגיע לתחנת האוטובוס. בתל אביב. למי שלא יודע, עיריית תל אביב החליפה לפני שנתיים את כל תחנות האוטובוס בעיר, אבל בתחנות החדשות אין מקום לצל – רק לפרסומות. כמו תושבי עוטף עזה מאחורי הבטונדות, אני תופס מחסה מאחורי התחנה יחד עם קבוצת קשישות (רון חולדאי, כמה קשישות הרגת היום? הזיעה שלהן על הידיים שלך).
האוטובוס, כמובן, מאחר – ואני מתחיל לאבד את זה לגמרי. אני חושב מחשבות שווא. אני חושב שאני הולך למות. אני חושב שאם אני אמות אני יודע החייאה, אבל אז אני חושב שזה לא משנה, כי אני לא יכול להחיות את עצמי. הקשישות מסתכלות עלי מוזר. אני חושב שהן הולכות להרוג אותי (לאחת מהן יש מטריית שמש). אני חושב שהן הולכות להרוג אותי ואז לשתות את נוזלי גופי, כמו ב"חולית".
רצה אלוהי הישראל כ"ץ והאוטובוס המאחר מגיע יחסית ריק וממוזג. אני מכוון את שתי פיות המזגן אלי ופוער את הפה ככלב מלחית, עם הלשון המשורבבת והכל. אני מפנטז על טיפה שתיפול מהמזגן. זה לא קורה.
ואז הנורא מכל קורה. גם מציעים לי קערת שטוחים, אבל לא – לא זה. הסמנכ"לית מצטרפת לישיבה. היא כועסת על איזה משהו, אני בטוח בכך, אבל אני לא מצליח להבין על מה. אני בעיקר עסוק בלהנהן לאדם הנכון בזמן הנכון. "אולי צריך לצאת עם הקמפיין לפני החגים?" אני מהנהן. "אני חושבת שיהיה יותר קל לעבוד בגוגל דוקס". אני מהנהן.
בסופו של דבר הדיבורים שלהם וההנהונים שלי מסכימים על שורה של צעדים חשובים בתחום כתיבת המיילים בינינו. הפגישה מסתיימת, ואני כבר חושב שהצלחתי להערים על כולם עם ההנהונים המדויקים שלי, אבל מסתבר שהמפיקה קלטה אותי מיד. היא מחכה שכולם יצאו מהחדר ושואלת אותי: "תגיד, יכול להיות שאתה שיכור?" "לא", אני עונה לה בקול יעקב אחימאירי, "אני בתחקיר עיתונאי".
יום שלישי - למה אין בירה סביח?
48 שעות לתוך הניסוי, ואני שוקל לעבור לעבוד בשירותים. או לפחות להשתין בישיבה כמנהג הגרמנים. אין לי כוח לעמוד יותר. זה אורך 48 שעות.
חוץ מזה אני בסדר בקטע מפתיע. לא הייתי נותן לי לנהוג לאילת, כמובן, אבל רעב אני לא. בטן הבירה שלי תפוחה כבייגה שוחט אחרי ישיבת ממשלה עם בורקסים. מה שכן, ממש בא לי ללעוס משהו. אני מתכלב על עט.
לארוחת בוקר אני שותה בירה ישראלית בשם THE MAD HATTER, של מבשלה שבחיים לא שמעתי עליה בשם "החצר". בירת חיטה אמריקאית עם דבש וקמומיל. אולי זה רק בראש ההוזה שלי, אבל הדבש בא לי בטוב ואני מתחיל לפנטז על מרכיבים נוספים שאפשר להוסיף לבירה. סביח, למשל. הייתי שותה עכשיו בירה סביח. הממ, סביחחח.
בצהריים, יחד עם ליטר בירה נגב, אני מרשה לעצמי לנשנש את זרעי הדגן שקיבלתי. לא ברור למה, אבל המפיק של BEERS הביא לי מספיק זרעים כדי לפתוח מבשלה קטנה. הטעם איום ונורא, כמובן, ואני מפסיק אחרי שלושה זרעים. כשאנשים חושבים על מדע וטכנולוגיה הם חושבים על האייפון שלהם, אבל אותי מרשים יותר איך אפשר לקחת אוכל ציפורים כמו זרעי דגן ולהפוך אותו לבירה. הייתי מרחיב בעניין, אבל אין לי מושג איך זה קורה. זה כמו פקס מבחינתי. קסם.
לארוחת ערב אני שותה משהו בשם Warsteiner Premium Verum (אולי הבירה הטובה ביותר ששתיתי בסך הכל, אבל מה אני יודע – אני אלכוהוליסט, לא יינן), ומגיע למסקנה החד-משמעית שזה מה שהאחים גרים שתו כשהם כתבו את המעשיות.
הייתי גם כותב עכשיו איזו מעשייה, אבל אני חלושעס כנקניקיית וינר (מעשה בנקניקיית וינר ענייה ביער השחור). אז אני רואה שני פרקים של BoJack Horseman. עד כמה אני רעב? אני יכול לאכול סוס. כלומר, אני מדמיין שאני אוכל את BoJack. סוף המעשייה.
יום רביעי - מתקרב לאלוהים
היום הרביעי הוא יום רוחני. למעט שלושה זרעי דגן ותפוז אחד (פתאום נתקפתי פאניקה מכל עניין הצפדינה), לא אכלתי אוכל מוצק, נוזלי, גזי או פלזמתי כבר שלושה ימים – ואני מרגיש קליל, מפויס ועליז בקטע משונה. ראשי סחרחר, אבל אז אני חושב – איזו מילה יפה זו, "סחרחר"? ואז הוא מסתחרר עוד קצת.
אני מניח שבשלב הזה היה רצוי לבדוק כמה קלוריות אני צריך לצרוך, וכמה אני צורך דרך הבירות – אבל אני עליז מדי בשביל מתמטיקה עכשיו. היום יפה מדי בשביל זה (הוא לא, אגב, חם ומעונן כמו חורף בגיהינום). אני מחסל את כל ה"אלכסנדר" – הישראלית החביבה עלי – ופורש לקרוא שירה במרפסת. הכל מצחיק אותי ממש, למרות שזאת דליה רביקוביץ'. זה לא אמור להצחיק.
האם אני רוצה סביח? כן, הכל בלי עמבה בבקשה. האם אני צריך סביח? לא באמת. האם אני מרגיש קרוב יותר לייסורים שחש ישו כשצם במשך 40 יום? לא באמת. האם הייתי צם ביום כיפור אם הצום היה צום בירה? כן, אם היו נותנים לי את הבירה. ועוד עונה של BoJack Horseman. כיפורים, בכל זאת.
יום חמישי
ציף-ציף מעל הרציף, ציף-ציף מעעעל הרציייף... ציף ציף...
יום שישי - דיני בירה
עד כה התייחסתי לכל הבירות כאל מקשה אחת, ואני רוצה להתנצל בפני קהילת הבירות בישראל. אסור להכליל. זאת היתה השמצה של ציבור שלם. יש בירות שלאכול אותן (סליחה על הטרמינולוגיה) זה כמו לאכול חלה של שבת – ויש בירות שלאכול אותן זה כמו תפוח של ארוחת ארבע (למה אין יותר ארוחות ארבע? אהבתי ארוחות ארבע).
בקיצור, אין דין נוקטוס 100 של ריגלה (סטייק עם תפוחי אדמה) כדין בירת חיטה מעוננת וודט (חביתה מקושקשת עם סלט). שוב, הייתי יכול לבדוק את ההרכבים של כל אחת מהבירות, ולבנות לעצמי דיאטה מסודרת. אבל שוב, אני על מלא בירות חברים. תנו לי לבחור לפי הלייבל. לוודט, למשל, יש לייבל מושלם של חתול מפהק. ב-Gulden Draak, ה"בירה חזקה מאוד" עם הדרקון הסיני על הלייבל, אני עדיין פוחד לגעת. תנו לי חתול מפהק בבקשה.
יום שבת
אזהרה חשובה לכל אלה ששוקלים צום בירה: מי שצורך רק בירה ביום שישי, שלא יתפלא אם בשבת הוא עושה צרכי בירה. ודי לחכימא ברמיזא (ולשתיא בבירא שפירא).
יום ראשון - המסקנות. בערך
אני נשבר קצת אחרי שמונה בערב והולך (מתנדנד) לאכול פיצה. איש הפיצה שואל אם אני רוצה גם שליש גולדסטאר ב-10 שקלים. כן, למה לא? תביא. שתיתי 58 בירות בשבוע אחד. מה זה שליש גולדסטאר עכשיו? הפיצה, אגב, מדהימה בעיקר בזכות הלעיסה. ללעוס זה ממש כיף, חברים. כולנו צריכים ללמוד להעריך את הדברים הקטנים בחיים, כמו שיניים.
האם רזיתי או השמנתי בשבוע הזה? קשה לומר. המשקל שלי נשאר בדיוק אותו דבר. הבטן תפחה, אבל אני חושד שהיא חלולה מבפנים. כמו להקת בנים. ואני מניח שכל המסע הזה שעברתי – מסע היסטורי, רוחני ורפואי – מוביל לשאלה משמעותית אחת, שנותרה ללא מענה: כמה זמן אפשר לחיות על ערק?
פסטיבל BEERS הוא האירוע השנתי של תעשיית וחובבי הבירה בישראל. הפסטיבל יפתח ביום שלישי הקרוב (11.8) במתחם התחנה בנווה צדק, בשיתוף עם עיריית תל אביב-יפו. במשך שלושת ימי הפסטיבל מוזמנים המבקרים לטעום למעלה מ-200 סוגי בירה של מותגי בירה מכל העולם, לצד בירות בוטיק מקומיות שיוצרו במיוחד לאירוע.