"תמיד הייתה לי אמונה בעצמי, אחרת לא הייתי מגיע לכאן. אבל יש ימים שאתה מאמין פחות, מתעורר בבוקר ולא מבין מה חשבת בכלל", אומר נתן לוי בשיחת טלפון מביתו בלאס ווגאס. "גם לפני קרב יש ימים שאתה מרגיש שאתה הולך לפרק את היריב וימים של 'אולי המפלה שלי תהיה הבנאדם הזה'. אולי לא רצוי פסיכולוגית לחשוב ככה והלך הרוח הנכון הוא להאמין שתנצח כל אחד, אבל אני שם על כל יריב את התגית של 'הוא יכול לנצח אותי' ומאמין שזה גורם לי לעבוד קשה יותר. זה לא משהו שאני עושה בכוונה, פשוט אסור לי לזלזל באף אחד. אני יודע שכל יריב, אם אני אתן לו את ההזדמנות, ייקח ממני את החלום".

החלום הוא להתמודד על התואר העולמי באמנויות לחימה משולבות (MMA) בארגון ה-UFC, המקבילה של תחום אמנויות הלחימה לאן.בי.איי – הליגה של הגדולים, משאת הנפש של ספורטאים מכל העולם. וההקבלה לא נגמרת כאן: בחודש שבו דני אבדיה בן ה-19 הפך לישראלי השלישי אי פעם שחתם באן.בי.איי, נתן לוי בן ה-29 הפך לישראלי השלישי אי פעם ב-UFC. אבל כשהיה בגילו של אבדיה כיום, לוי אפילו לא התאמן בענף שהוא מתחרה בו; למעשה הוא לא התחרה בכלום – לא קראטה, לא כדורגל – עד גיל 24. ועדיין, העיניים שלו על אליפות העולם כבר שבע שנים. במכונים בישראל וברשתות החברתיות היו כאלה שצחקו על השאיפות של לוי חסר הניסיון, אבל הנה הוא זה שחתום עם הגדולים ביותר.

ליד נתן לוי (צילום: שי בכר)
צילום: שי בכר

הוא התחיל להתאמן בקראטה בגיל 16, אצל שי חי, שנים לפני שהאחרון כיכב ב"האח הגדול". בשנת 2013 - בגיל 22, עם מאזן של אפס ניצחונות ואפס הפסדים - עלה על מטוס ונחת במֶכָּה של הלחימה, לאס וגאס. כעבור שלוש שנים השתתף בתחרות הספורטיבית הראשונה בחייו, קרב MMA חובבני בכלוב, מול 18 אלף איש באולם "תומאס אנד מאק". ב-2018 ערך את הקרב המקצועני הראשון שלו, והחודש הפך לאחד מ-2,100 לוחמי-העל שהופיעו בכלוב המתומן, ה"אוקטגון", ב-27 שנות קיומו של ה-UFC. מולו ניצבים הרים והרי אדם, אבל בהינתן הטיפוס שנדרש ממנו עד לכאן – מהעלייה לישראל, מעמדת הילד הדחוי, מהבית המפורק - אי אפשר לבטל את האפשרות שנתן לוי עוד ימצא את הדרך לפסגה.

אמא אחת, שתי מדינות, שלושה בנים

להילחם הוא התחיל בבית הספר היסודי בהרצליה, כשילדים אחרים היו צוחקים על המבטא של העולה החדש מצרפת. "עלינו מפריז כשהייתי בן חמש, ישר לכיתה א'", הוא מספר. "אם מישהו היה אומר משהו על איך שאני מדבר, הייתי מתבייש להחזיר במילים. הדרך שלי להחזיר הייתה להרביץ, לתת אגרוף, לנסות לנשוך אפילו, כל מה שצריך כדי לצאת שווה. הייתי בכל מיני טיפולים שניסו להרגיע אותי, עם השנים התמתנתי קצת".

ליד נתן לוי (צילום: שי בכר)
צילום: שי בכר

הוא נולד בפריז ב-1991, הצעיר מבין שלושה אחים. כשהיה בן חודשים ספורים עלתה משפחתו לארץ והתמקמה בהרצליה פיתוח, אבל ההורים התקשו להתפרנס מחנות הרהיטים שניהלו וב-1995 חזרה המשפחה לצרפת. באותה תקופה חזר האב בתשובה ודרש שבני ביתו ילכו בעקבותיו וישמרו שבת; אמו של לוי, דווקא זו שגדלה בבית דתי, לא הסכימה לקבל את הכפייה והזוג התגרש. "אמא שלי שאלה אותנו איפה אנחנו רוצים לחיות, והאחים שלי ואני תמיד אהבנו את הארץ", מספר לוי. "אמא מזכירה לי עד היום שבגן בפריז הייתי שואל, 'למה תמיד אפור כאן, למה לא כמו בישראל?'".

האם והילדים שבו לארץ ולחיים בהרצליה פיתוח, אלא שזה לא באמת היה אפשרי. "אמא שלי לא יכלה לשמור על סגנון החיים שם. היא עבדה בעבודות פשוטות, הייתה מוכרת בחנות בגדים ועוד גידלה שלושה בנים, כל היום בבית זה מכות בינינו".

נתן לוי ואשתו (צילום: באדיבות המצולם)
היחידה שהאמינה. לוי עם אשתו, דנה | צילום: באדיבות המצולם

כמו אצל המינגוויי, זה התדרדר תחילה לאט ואז בפתאומיות. "כל החברות של אמא עדיין היו בפיתוח, וקשה מאוד לרדת ברמת החיים. זה אכל אותה מבפנים, נכנסנו לחובות. הייתי חוזר הביתה ורואה אותה בוכה במטבח, ובסוף עזבנו. בהתחלה עזבנו לדירה, ואז לדירה קטנה יותר, ואז עברנו שוב. הילדות שלי הייתה לעבור כל שנתיים לדירה פחות טובה. אבל מבחינת אוכל, הדברים הבאמת חשובים, לא היה חסר לי כלום. היא קרעה את התחת בשביל זה".

לאביו יש חגורה שחורה בג'ודו, אבל הוא מעולם לא דחף אותו להתאמן בפעמיים-שלוש בשנה שראה אותו לאחר הגירושים. לא, מי ששלח את לוי למכון היו ברוס לי וסילבסטר סטאלון. "מאוד אהבתי סרטים של אמנויות לחימה, חלמתי להיות מתאגרף בגלל רוקי. בגיל 13 התחלתי להתאמן בקרב מגע, כי זה מה שהיה בסביבה. עדיין הייתי עושה שטויות עם חברים, אבל הרבה פחות מכות, ורציתי להשתנות, להתחזק, ללמוד מהלכים. משם עברתי ללחימה משולבת, אבל לא הצלחתי להתמיד".

בתיכון הכיר חברים חדשים. "זה היה, 'אה, אתה מתאמן ואני מתאמן, בואו נעשה קרבות', וכולם פירקו אותי. הם היו ילדים חורנים שמתאמנים ממש קשה. שאלתי איפה אתם מתאמנים ככה, והם אמרו 'אצל שי חי'".

שי חי (צילום: דניאל קמינסקי)
טסו, חזרו, רבו, השלימו. שי חי | צילום: דניאל קמינסקי

לאימון הראשון שלו אצל שי חי הוא איחר. לוי פתח את הדלת "ודבר ראשון אני רואה מישהו חוטף בעיטה בראש ועף. שי מגיע אלינו עצבני, שולח אותנו למאה שכיבות סמיכה על האצבעות ומאה על האגרופים כי איחרנו, 'דברו איתי כשסיימתם'. אחר כך הוא הושיב אותנו ליד הקיר בישיבת פרפר, ואני הכי נוקשה בעולם גנטית – הברכיים שלי עוד רגע בגובה הראש שלי. שי פשוט נעמד לי על שתי הברכיים עד שהן נגעו ברצפה, ואני צורח מכאבים. התחננתי שירד ממני והוא לא ירד, רק אמר 'אחרי שתספור עד 20'. ספרתי בצעקות מהר והוא חיכה לסוף ואמר, 'לא, אני ארד רק כשתספור רגוע ובקצב נורמלי'. בסוף הוא יורד ממך ועובר לבן אדם הבא. בסוף האימון הוא אמר לי, '90 אחוזים ממי שמגיע לאימון כאן לא חוזר, ו-90 אחוז מאלה שחוזרים לא מגיעים לפעם הבאה. היה נעים להכיר אותך, יאללה ביי'. לא רציתי להיות מהקוויטרים האלה, אז חזרתי, שוב ושוב".

שניים למנגו

האימונים במכון של שי חי היו בגישה קיצונית ומעוררת מחלוקת: במגע מלא, ללא מיגון כלל, עם אגרופים לפנים, בלי מגן שיניים, אפילו עם מכות חופשיות לאשכים. "אם פגעו לך שם זאת הייתה טעות שלך כי לא שמרת עליהן", אומר לוי. "חטפתי כמה מכות מאוד חזקות באזור ההוא. ככה זה היה שם, פשוט מפרקים במכות בלי יותר מדי לדעת איך. זה אימונים קשים ומפחידים, מאוד 'קוברה קאי', ועם הרבה בולשיט מסביב ופולקלור, אבל הם היו מאוד יעילים ומאוד חיזקו אותי מנטלית. לא הייתי הופך לבנאדם שאני בלי לעבור את העינויים האלה".

שי חי למד ולימד שיטה שהוצגה לו כקונג-פו בסגנון סיני עתיק בשם "פנגיינון", אבל עם הזמן החל לוי לתהות אם הסגנון הזה קיים בכלל מחוץ למועדון ולמאמן שאצלו התחנך המורה שלו."זאת הרגשה מאוד משונה, ללמוד סגנון שהסרטונים היחידים ביוטיוב שמראים אותו הם שלך ושל הקבוצה שלך", אומר לוי. "עד היום אני לא יודע אם יש דבר כזה קונג פו פנגיינון, ובסופו של דבר אני חושב שגם את שי זה צבט". "מהחסידה" זו אגדה יפה, אבל לעתים כשמתבגרים מבקשים לדעת מהיכן באמת הגעת.

זה קרה בשנת 2007, כשלוי היה בן 16 והמאמן שלו בן 24. שי חי חיפש מורשת ממוסדת יותר ומצא ביפן את קיוהאדה שינג'ו, ראש שיטת הקראטה "וויצ'י-ריו". "עשו איזה דוקומנטרי ב'דיסקברי' והוא נראה שם הכי בד-אס בעולם. רק להבין איזה מורעל הייתי, אחרי שנה של אימונים כבר החלטתי לטוס עם שי לחפש אותו ביפן. אמא אמרה לי 'כן בטח', ופתאום הגעתי לה עם כרטיס טיסה".

ליד נתן לוי (צילום: באדיבות המצולם)
צילום: באדיבות המצולם

לוי ושי חי נחתו בלי הרבה הכנות מראש באי אוקינאווה והגיעו לביתו של שינג'ו, אבל אז התגלתה בעיה: "הוא לא היה מוכן לקבל אותנו, ניסה להפנות אותנו למורה אחר. אין לו כוח לתיירים ולשטויות ולגישה שלהם. אז שיגענו אותו, התחלנו לחכות לו עם מנגואים. זה יקר שם רצח, וכל יום במשך שבוע חיכינו לו מתחת לבית עם מנגו עד שהוא הסכים לקבל אותנו".

הפירות וההתמדה קנו לישראלים חודש של אימונים של המאסטר. כשלוי היה בן 18 חזרו השניים לאוקינאווה, "והפעם זה היה די סיוט. היינו שם שלושה חודשים, מתישהו נמאס, וגם האימונים היו יותר קשים. היינו מתחילים בשבע בבוקר כשהמאסטר היו נותן שיעורים לילדים ותיכוניסטים, ואתה עושה איתם את כל האימונים, חוזר הביתה, נח כמה שעות וחוזר לאימונים של ערב. זה לסחוב לכולם את התיקים, לסובב את הנעליים של כולם לכיוון היציאה, למזוג לכולם משקאות, יש סדר גם באוכל. אבל הדבר הכי קשה היה הסטרס הנפשי, כי בקושי היה לי כסף לאכול והייתי צריך לשלם גם על דירה, ולמאמן, אבל הוא הסתפק ממש במשהו סמלי. אני מאמין שהוא התרשם מהרצון שלנו לסבול את כל זה".

לוי חזר ארצה עם חגורה שחורה בקראטה בסגנון וויצ'י-ריו, ושב לארץ לקראת השירות הצבאי. אבל ימים לפני מועד הגיוס התברר שהוא לא ישרת בצה"ל. "מסיבות אישיות ומשפחתיות לא יכולתי", הוא אומר. "זאת חרטה גדולה בחיים שלי, התנדבתי מאז במדור קרב מגע ואני מתכוון להמשיך להתנדב. אולי זה שלא יכולתי לעשות צבא תרם לקריירה הספורטיבית שלי, אבל אני תמיד מרגיש שפספסתי".

מה הקשר שלך עם שי חי כיום?
"עם הזמן התרחקנו כבני אדם. פעם היו לנו חיים מאוד דומים, היינו כל היום ביחד, ואז אני הפכתי לספורטאי והוא הלך לריאליטי. שמרתי על המכון שלו כשהוא היה ב'האח הגדול', וכשהוא סיים הרגשתי שעשיתי את שלי, עזרתי למי שעזר לי מאוד. אחרי שעברתי לארה"ב הפסקנו לדבר".

זה נגמר בריב?
"לא מעניין אותי ללכלך אותו וללכלך עליו. רבנו סביב הנושא של ה-MMA, אבל השלמנו".

רצח ליום ההולדת

בגיל 21, בהשראת ההצלחה באירגון של הקראטיסט הברזילאי-יפני ליוטו מצ’ידה, החלה להתגבש אצל הקראטיסט הישראלי-צרפתי המחשבה שהוא רוצה להיות אלוף ה-UFC. זאת הייתה כמעט הזייה, אבל היא לא הפסיקה לנדנד. בגיל 22 הגיעה הצעה להשתתף בתכנית ריאליטי ישראלית שבה יתחרו לוחמי MMA; התכנית לא צולמה בסופו של דבר, אבל לוי כבר התחיל להתאמן עבורה. הרכבת לתהילה יצאה מהתחנה, והוא החליט להישאר עליה. הוא לא רק רוצה להיות אלוף העולם, הוא הולך לנסות להיות.

השנה הייתה 2013. לוי השאיר מאחור את שי חי ואת המכונים שאימן בהם, את התלמידים שלו ואת חברתו דנה יודלביץ', מתכנתת במקצועה, ועלה על מטוס לווגאס. "לא הכרתי כאן אף אחד", הוא אומר. "התגלגלתי למאמן בשם ג’ימי גיפורד, 'גיף', בלי לדעת עליו הרבה. הגעתי למכון פרטי מפואר והוא אמר לי, 'תעשה עמידת מוצא'. נעמדתי עמידת סוס, על הצד, של קראטה. הוא אמר 'או פאק'".

ליד נתן לוי (צילום: שי בכר)
צילום: שי בכר

כדי לאמוד את יכולותיו של הקראטה קיד שנחת במכון ה-MMA שלו, גיפורד שלח אותו אל שקי האיגרוף. "הוא אומר לי, 'תעבוד על השק'. אז אני עושה מה שאני יודע, נותן 50 בעיטות מסובבות ב-20 שניות, אבל אני מסתכל על השעון שהוא הפעיל ורואה שכתוב עוד ארבע דקות. איכשהו שרדתי את זה, ואז הוא אומר לי, 'עשר דקות על החבל'. לא הלכתי שבוע" (בקראטה לא קופצים בחבל; זה כלי אימון של מתאגרף – ר.ג). "היום אני סבבה בלקפוץ בחבל, היום אני חגורה צהובה עם שני פסים".

ג’ימי "גיף" גיפורד, שנמצא עד היום בפינה של לוי (הישראלי מתאמן כעת גם ב"סינדיקייט MMA"), כותב למאקו: "נתן היה פשוט גבר צעיר עם חלום בפעם הראשונה שנפגשנו, מאד מחוספס, אבל היו לו הדחף והרצון הדרושים וזה מה שבידל אותו. הוא התפתח בקצב מהיר מאוד, לפני שבע שנים לא היה לא שום ניסיון לחימה. יש לו פוטנציאל להיות מיוחד מאוד".

למאמן מלאס וגאס היה סלע שנזקק לליטוש רב לפני שיתגלה אם מדובר ביהלום. רק כשהתחילו לעבוד ולהתחבר גילה לוי שהוא מאמן כמה מטובי הלוחמים של ה-UFC ("טסתי לווגאס שנה קודם רק כדי לראות את פרנק מיר נלחם, ופתאום פרנק מיר נותן לי טרמפ מהאימון הביתה"). אבל מיד כשעלה על הרכבת ל-UFC, היא סטתה מהפסים: לוי נכנס למדינה עם הדרכון הצרפתי שלו, ולאחר שלושה חודשים גילה שאין דרך להאריך את אשרת השהות והוא מוכרח לעזוב. אלא שבארץ כבר לא היו לו את מי לאמן לפרנסתו, אז הוא מצא עבודה כמאבטח בלילות. "עבדתי במועדונים ובתים כאלה שאתה יושב בכניסה. הסכומים היו קטנים, הייתי שורף אותם על מונית או הולך הביתה ברגל. שנאתי את זה".

בסוף הוא חסך מספיק כסף כדי לחזור לווגאס באופן מסודר יותר. דנה כבר היו מתורגלת בניהול קשר טרנס אטלנטי; השניים הכירו בשנת 2011 ("היא הגיעה להתאמן במכון שלי, כשהרגיש לי שזה יכול להיות רציני ביקשתי ממנה לעבור להתאמן אצל שי חי"), ולוי מחשב ש"מתוך שלוש השנים הראשונות שלנו ביחד, בילינו שנה וחצי בנפרד".

ליד נתן לוי (צילום: שי בכר)
צילום: שי בכר

עד אוקטובר 2014. "זאת הייתה הפעם השנייה שלי בווגאס", מספר לוי. "היא באה לבקר אותי, חזרה לארץ, וביום הולדת שלה כתבתי לה 'היי מאמי, מזל טוב, איך את הולכת להעביר את היום?'". דנה נשמעה לחוצה מאוד. היא קבעה לבלות את יום ההולדת שלה עם אביה, אלא שהוא לא אסף אותה מהדירה כפי שקבעו ולא ענה לטלפון.  מאז עברו שעתיים ועכשיו דנה אמרה ללוי שהיא עולה על מונית ונוסעת לבית משפחתה בהרצליה. זאת הייתה נסיעה ארוכה מתל אביב.

"היא מגיעה ורואה מלא משטרות", מספר לוי. "לא נותנים לה להתקרב, ושוטר אחד אומר לה שאבא שלה נפטר. באינטרנט של שכנה היא קוראת שהוא נרצח.

את ואני והקרב הבא

אביה של דנה, דורון יודלביץ', בן 61 במותו, נהג להאכיל חתולי רחוב. היה לו סכסוך של שנים סביב הנושא הזה עם שכן, כבן 78. יצחק כהן העיד במשפט שבוקר אחד הוא ישב בדירתו, שתה כוס תה והחליט שזה הזמן לקום ולרצוח את השכן שלו בדקירות סכין. זו הייתה פתיחה זוועתית לתקופה רעה.

"לדנה לא הייתה אמא, לא אחים, היא לבד", מספר לוי. "את דודה שלה היא הכירה רק בשבעה. אני הייתי בארה"ב והצלחתי לחזור לתמוך בה רק אחרי השבעה, והייתי איתה שנה, שנה קשה. בנוסף לטרגדיה המטורפת שהיא עברה, ואני לא משווה בכלל, אבל אני הרגשתי תקוע בארץ. לפני רגע התאמנתי עם הכי טובים בעולם ופתאום אני שוב בישראל, שוב עובד באבטחה, שוב טוחן משמרות בגשם, בחורף, בקור".

האימונים אצל "גיף" נקטעו בנקודה מתסכלת. "כשהגעתי לארה"ב הייתי בטוח שאני טס ועולה לקרב, אבל ג'ימי אמר שאני לא מוכן ובטחתי בו, אז חזרתי לארץ בלי קרב. טס שוב, מחזירים אותי שוב בלי קרב. אבא של דנה נרצח, נשאר בארץ שנה. טס שוב לשלושה חודשים, אומר 'אין, מת העולם, הפעם אני נלחם' – ומתבטלים לי תשעה קרבות. כל פעם שאני חוזר לארץ אנשים עושים פרצופים, אבל רק כשחזרתי לאמריקה בפעם הרביעית, ב-2016, קיבלתי את קרב חובבני ראשון".

דנה וייט (צילום: shutterstock)
"מחכים זמן רב לכישרון מישראל". נשיא ה-UFC דיינה ווייט | צילום: shutterstock

בדרך לשם הייתה עוד מהמורה אחת אחרונה. "כשאתה לוחם חובבני עם אפס קרבות, בדרך כלל מצוותים אותך ללוחם אחר בתחילת דרכו. רובם מחפשים קרב ראשון קל, וכשרואים בחשבון אינסטגרם שלך שאתה חגורה שחורה, עושה כל מיני בעיטות על השק ומתאמן חזק, הם מבינים שאתה לא איזה בטלן ולא רוצים את הקרב. היו כאלה שביטלו לי ברגע האחרון". הפתרון? ביי לעשרת אלפים העוקבים, שלום קרב ראשון.

פנטזיות ושקרים לא מחזיקים מעמד בזירה. הסיפורים והמעשיות נשארים מחוץ לרחבה המוארת, זה אתה והאמת בפנים. לוי מתאר את זה: "אחרי כל כך הרבה נסיעות, כל מה שקרה, אני אשכרה נלחם בזירה. זה לחץ פסיכי, אני מרגיש שכל החיים שלי תלויים בזה, אבל ברגע שאני נכנס לכלוב אני מפוקס רק ביריב. תוך 50 שניות הבנאדם מעולף לי בידיים ואני אומר: 'זהו, סוף סוף, פאק יה'. עד היום זה עושה לי צמרמורת כשאני מדבר על זה. אני לא מאמין שניצחתי, אני לא מאמין שנלחמתי בכלל".

שלוש שנים לקח לו להגיע לקרב הראשון. שלושה שבועות עברו עד השני. עד היום הביס עשרה יריבים בעשרה קרבות - ארבעה מהם ב-MMA חובבני, שישה בקריירה המקצוענית שלו. לא היה לו שום דבר נגד עשרת הגברים האלה; הם פשוט נלחמו על אותו חלום. "יש לי אמפתיה ליריבים", הוא אומר. "אני יודע שאנחנו אותו דבר. הוא כמוני, רק בצד השני". לפני שהחל רצף הניצחונות הזה, מעטים מאוד בישראל האמינו בנתן לוי. דנה האמינה בו. כיום הוא מתאמן במשרה מלאה בסיוע כלכלי של ספונסרים ושלה. 

כשהחל להוכיח את עצמו בווגאס ולצבור התעניינות ברשתות החברתיות, לוי קיבל הצעה מפתה לפדות את החלום שלו במציאות: קרב ב"בלאטור", ארגון ה-MMA האמריקאי השני בגודלו – בביקור שלהם בהיכל "מבטחים-מנורה” בתל אביב. הוא סירב בנימוס ונותר מוכוון מטרה גם כששבר ביד הוביל לחזרה נוספת לארץ, לפיזיותרפיה ולתשעה חודשי ריפוי בעיסוק. כששב לארה"ב זה היה עבור קרב בקליפורניה, ב-Legacy Fighting Championship - ארגון צנוע מבלאטור, אך כזה שמזין לוחמים ל-UFC - הופעת הבכורה שלו כמקצוען. לפני הקרב, על החוף בסנטה מוניקה, הוא הציע נישואים. דנה אמרה כן. "בערב עולה לקרב, מנצח. למחרת חוזרים לישראל, לוקחים את כל הדברים, את החתולים ואת המזוודות, מוכרים את המקרר ועוברים לחיות בווגאס".

כבר מתרגשים מהישראלי

כיום יש ללוי חשבון אינסטגרם חדש עם כ-85 אלף עוקבים. הפעם זה כבר יתרון, בדיוק כמו המוצא שלו והשיוך הדתי שלו. הוא נכס עבור ה-UFC ששואף לחשוף ולרתק כמה שיותר קהלים. ועדיין, רק שני ישראלים לפניו הגיעו לליגה של הגדולים - מוטי הורנשטיין בשנות ה-90, ראשית ימי ספורט אמנויות הלחימה המשולבות, וב-2014 נועד להט, לשעבר אלוף ישראל בג’ודו לנוער, ששוחרר מה-UFC ב-2016 לאחר שני ניצחונות ושני הפסדים (גם הלוחם עידו פריאנטה הופיע באוקטגון, בריאליטי של ה-UFC בשם "The Ultimate Fighter", אך הודח).

נתן לוי ליד (צילום: באדיבות המצולם)
צילום: באדיבות המצולם

כדי להצטרף לרשימה הקצרה הזו נענה החודש לוי להצעה מפתה אך מסוכנת: קרב בהתראה קצרה, של יומיים, במסגרת "סדרת המועמדים של דיינה ווייט", ארגון MMA בבעלותו של נשיא ה-UFC. היריב: שאהין סנטנה, לוחם לא מנוצח במחלקת משקל כבדה יותר שהיריב המקורי שלו התגלה כחיובי לקורונה. נתן לוי התחרה עד כה במשקל נוצה, עד 65.8 קילו, והקרב הוצע לו במשקל ביניים של 72.6 קילו. הוא קפץ על ההזדמנות. "היו חששות, בוודאי, בעיקר מהלא נודע. "נוקאאוט, או להפסיד לא כזה מעניין אותי. אני עולה להילחם ופה זה נגמר, אני אף פעם לא מרגיש שאני חייב לנצח או שאני הולך לנצח. אבל אני חושש להביך את עצמי, להתנהל בצורה שתיראה כמו פחדנות שלי, של המדינה. בדרך-כלל לפני קרבות אני לא לחוץ, הפעם לפני הקרב הרגשתי קצת אקסטרה-לחוץ. אבל כשראיתי לידי בחדר ההלבשה מישהו מתחיל לצעוק ולהשתגע ולתת לעצמו סטירות, הבנתי שאני לא *כזה* לחוץ".

אתה רואה בעצמך נציג של המדינה?
"אני לא אכריז על עצמי כזה, אבל זה סוג של נהיה ככה. אומרים, אז אני מקבל את זה. בסופו של דבר, גם אם אני הולך לבית מלון בטורקיה, אני נציג של ישראל שם. אז בטח בקרב בטלוויזיה". 

ב-10 בנובמבר הוא נכנס לכלוב עם סנטנה. לוי הלך וביסס שליטה עד שבסיבוב השלישי ניצח בהכנעה טכנית ("טכנית" מתייחס לכך שהיריב הובס לפני שהספיק לסמן פרישה, אם כי ההכנעה של לוי אכן הייתה מתודית וטכנית). שאהין סנטנה איבד הכרה על הקנבס מחניקת משולש-זרוע, ונתן לוי קיבל מדיינה ווייט את ההזמנה להילחם בארגון הגדול בעולם. ווייט אמר לאחר הקרב מול סנטנה שב-UFC חיכו זמן רב לכישרון מישראל, ושהמנהלים בארגון שלו משתגעים מהתרגשות לגבי נתן לוי.

"כן, זה עזר להשיג זרקורים", אומר לוי. "בסוף זה הכל ביזנס, ואם אתה יכול לפתוח שוק, אז כולם שמחים. אבל גם אין לי ספק שלא קיבלתי שום דבר בקלות או בחינם, ושעבדתי קשה מאוד בשביל זה".