בשבוע שעבר שוב כבשו תמונות מישראל את כלי התקשורת העולמיים – רק שהפעם הן היו קצת שונות מהרגיל: במקום ג'ון קרי יוצא מעוד פגישה לא מוצלחת, או סקרלט ג'והנסן עם עובדי "סודה סטרים", עיטרו את הגרדיאן הבריטי תמונות מרהיבות של שני חרדים שעושים סלטות באוויר על רקע הכותל המערבי. קמפיין נגד גיוס בחורי ישיבה? תג מחיר? תחשבו שוב. "האחים חייט פועלים כדי לקדם את אומנות הלחימה קפוארה בקרב המגזר החרדי", נכתב בגרדיאן. גם הדיילי מייל הבריטי וכלי תקשורת אמריקאיים מקולורדו ועד בוסטון לא יכלו להתעלם מהחרדים המעופפים, שני אחים מרחובות, מיקי ויהודה חייט, שלא היה להם מושג שהם הפכו לאייטם לוהט בעולם.
"צילמנו את התמונות לגמרי בשביל הכיף", מסביר מיקי (24), "חבר שלי, שעובד כצלם, אמר לי 'בוא נעשה לנו יום צילומים נחמד', ובכלל לא חשבתי מה יכולות להיות ההשלכות. הוא הראה את זה לחבר אחר שלו, הבעלים של סוכנות הצילום פלאש 90, והוא נגנב מזה והתחיל להפיץ אותן. כמה ימים אחר כך החבר שלי סיפר שהתמונות עפות בכל מקום בעולם וחוטפים אותן כמו לחמניות". יהודה (20), אחיו הצעיר של מיקי, מעט מבוייש ומהוסס יותר. "זאת הייתה הפתעה גדולה מבחינתנו", הוא מודה, "לא תיארתי לעצמי שזה יקבל כזאת תהודה. אני בכלל הייתי מעדיף לשמור על פרופיל נמוך ולא לעשות רעש, בגלל הישיבה שאני לומד בה".
יהודה לומד בישיבה חרדית-ליטאית קפדנית בצפון הארץ, מיקי בוגר ישיבה, מתגורר בשכונת דניה ברחובות עם אשתו נעמי (23) שהכיר בשידוך, ועם שתי בנותיו נועה (4) וטליה (שנה וחצי). שניהם עוסקים בקפוארה ובעלי תעודת מאמן ממכון וינגייט, ולמרות ההפתעה מהעניין העולמי בהם, הם גם יכולים להבין על מה המהומה. "אנשים לא ידעו שזה קיים בכלל במגזר החרדי", מסביר מיקי, "הרי כל החבר'ה שמתאמנים פה מגיעים בשושו ולא מספרים כלום. ואז פתאום מגיעים כאלה שאומרים בגלוי – 'כן, אנחנו עושים קפוארה'. וזה כנראה מה שמסקרן".
אנחנו נפגשים ביום חמישי בערב בסטודיו שלהם, סטודיו "אסאי" בבני ברק, שנקרא על שם פרי האסאי, אליו התוודע מיקי במהלך נסיעת אימונים לברזיל. שם, מול בית הכנסת המרכזי "בית יעקב" ברחוב יחזקאל פינת רבי עקיבא, מיקי מציע בינתיים שיעורי קפוארה לגברים ולימודי היפ-הופ, זומבה וקפוארה לנשים. בקרוב, הוא מספר, עתידים להיפתח גם שיעורי היפ הופ לגברים. דרך הדלת זורם טפטוף קבוע ויציב של תלמידי ישיבות, לבושי שחורים, כשפאות וכובע לראשם, נעצרים כדי לנפנף לו לשלום. האישה היחידה שמורשית להיות בסטודיו באותו יום היא אשתו של מיקי, נעמי, היושבת בעמדת הקבלה ומחליפה את המזכירה החולה. באולם הצמוד למשרד השקוף שבו אנחנו מתמקמים מתקיים אימון קפוארה לקבוצות הבוגרים, תלמידי ישיבה מעל גיל 15. "הסטודיו הוא פרויקט אישי שלי, פחות עסק", מסביר מיקי. "המטרה שלי היא לקדם את תרבות הספורט במגזר החרדי. אני מאמין בזה מאוד, הולך עם זה עד הסוף. משכנתי את הבית שלי כדי להקים את הסטודיו".
"כמה הליכה עוזרת לאישה אחרי לידה עם בטן רפויה?"
טרנדים של בריאות וכושר הם שגרה מובנת מאליה בחברה החילונית, שלא לומר אובססיה של ממש, אבל במגזר החרדי תרבות הגוף והאדרתו נחשבת בזויה. בשנים האחרונות החלו להבין צעירים במגזר את החשיבות של הכושר הגופני, אבל מדובר בטפטוף מבוקר. "בניגוד לצעירים חילונים, לאברכים ולבני הישיבות אין שיעורי ספורט או מגרש בחצר בית הספר. למעשה הם רק יושבים כל היום ולומדים", מסביר ישראל כהן, עיתונאי אתר החדשות החרדי "כיכר השבת", המתגורר בבני ברק. "יש בחורי ישיבות שהולכים בסוף שבוע ובערבים לשחק קצת כדורגל או כדורסל, אבל לא מעבר לכך. אין כמעט מכוני כושר בבני ברק, בעיקר לא לגברים, וגם אם יש כמה כאלה, הם לרוב נמצאים בתוך מרתף ולא במקום נוח ונעים".
את ניצני השינוי, לדברי כהן, אפשר לראות בפארק הלאומי של רמת גן, שהחל להתמלא בשנים האחרונות בזוגות חרדים שמשכיבים את הילדים לישון ואז יוצאים להליכות בערב. "גם הרב שטיינמן, מנהיג הציבור החרדי-ליטאי, שהוא היום בן 100, יוצא פעם בשבוע לגינה ועושה הליכה, וגם הרב קנייבסקי, בשנות ה-80 לחייו", אומר כהן. "זה כמובן לא להופך אותם לספורטאים גדולים, והם גם לא יצאו בהצהרות בעניין, אבל עדיין מדובר בשינוי מודעות".
השינוי הזה היה רחוק מלספק את מיקי חייט. לאחר שאימן במשך שנים קבוצות קטנות ומאולתרות של ילדים ושל גברים צעירים בכל מיני אולמות קטנים, מלוכלכים ולא מותאמים – החליט לפתוח את הסטודיו ולעצב אותו כך שלא יבייש אף חלל דומה בתל אביב. מאז הספייק לצבור 250 מנויים, בתקווה להרחיב את קהל היעד משמעותית. "לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בבני ברק יש 163 אלף תושבים, והיא רק ממשיכה לגדול", הוא אומר, "ובכל זאת, עדיין לא קיים מקום אחד נורמלי להתעמלות בעיר הזאת. אז כן, אנשים עושים קצת הליכה בחוץ. אבל כמה באמת עוזרת הליכה לאישה אחרי לידה עם בטן רפויה? כשאנשים לא עושים ספורט ויושבים כל היום ולומדים, בשלב מסוים מתחילות להופיע מחלות שונות כמו ניוון שרירים".
מבחינתך אין סתירה בין קפוארה וכושר לבין הדת?
"ממש לא. נהפוך הוא. בגיל צעיר מופיעות כל מיני אגרסיות, ואפשר לראות ילדים שרוצים להשתחרר ולא יודעים איך. הילדים והנערים האלה לא מבינים שיש את הצורה ואת הדרך לשחרר את האגרסיות, ובמקום זה רק סוגרים אותן יותר. בשלב מסוים זה מתפרץ, ועלול להתפרץ למקומות לא טובים. זה מגיע גם למצבים שנערים באים ואומרים: 'זהו, נשבר לי. אני יושב ולומד כל היום, חנקתם אותי. אני לא רוצה להיות דתי יותר' ופורקים עול. וזה גם יכול להגיע לכדי פשע. היו למשל בנים ונכדים של רבנים ורבניות שכבר עזבו את הישיבות ולא עשו כלום עם עצמם. הרבנים האלה, שהכירו אותי ואת הקבוצות שאני מאמן, ביקשו ממני לעזור. היום חלק מהנערים האלה מתאמנים פה וחזרו ללימודים בישיבה, ואחד מהם נשוי באושר".
מיקי יודע על מה הוא מדבר. "בהחלט הרגשתי את זה גם בעצמי", הוא מודה, "הייתי לומד כל יום כל היום, ובסופו של דבר כבר בוער לך לעשות משהו. יש כאלה שיוצאים לעשן סיגריה ואז חוזרים ללמוד, אבל גם זה לא מספיק. אז עישנתי סיגריה, שתיתי קפה, שתיתי קולה וזה עדיין לא מספיק".
מיקי נחשף לקפוארה לראשונה כילד, כשראה את דודו החילוני מתאמן, והתאהב. אמנות הלחימה הזאת הומצאה לפני 500 שנה, על ידי עבדים אפריקאים שחיו בברזיל. הם חיפשו דרך להתאמן בלחימה מבלי לעורר תשומת לב, ושילבו בין תנועות לחימה לבין מוזיקה וריקוד. בניגוד לאמנויות לחימה פופולריות אחרות, בקפוארה משתמשים פחות בטקטיקה של הפלה על הרצפה ומגע, ומעדיפים דווקא תרגילי אקרובטיקה ראוותניים, התחמקות מפגיעה ועצירת התנועה בשנייה שלפני פגיעה ביריב. "מגיל קטן הייתי מחקה את דוד שלי, אבל רק כשהגעתי לישיבה הבוגרת בפתח תקווה, בגיל 17, הבנתי ששם נמצא הפירוק שלי, שזה משהו שיכול לעזור לי לפרוק את המתח ולחזור ללימודים שפוי", מספר מיקי. "התחלתי להתאמן באופן מקצועי. הייתי נוסע פעמים בשבוע מפתח תקווה ברולרבליידס לתל אביב לאימון בסיום יום הלימודים, מתאמן שעה וחצי בשיעור מתחילים ועוד שעה וחצי בשיעור מתקדמים וחוזר בחזרה לפתח תקווה עם הרולר. הייתי מחכה כל השבוע לאימונים האלה, היו מצבים שידעתי שאם אני לא אצא לאימון אני אשתגע, אני אתחיל לטפס על הקירות".
"אם ידעו שאני מתאמן כאן, יעיפו אותי מהישיבה"
שלושה גברים בחליפות שחורות ובכובעים חולפים על פנינו, נכנסים לחדר ההלבשה, ויוצאים משם כשהם במדי הקפוארה הלבנים. נדמה שהם משוחררים יותר, מחויכים הרבה יותר. "את רואה את החבר'ה האלה?", מיקי שואל ומנופף ידו לשלום, "הם מגיעים אחרי סדר יום שמתחיל בתפילה בשבע בבוקר, לומדים עד הצהריים, ואז שוב מתפללים ולומדים מהצהריים עד 11 בלילה. ואז הם מגיעים לפה לשחרר את המרץ הזה, שהם אגרו במשך כל השבוע. האימונים נעשים בימי חמישי כי זה מה שנקרא בעולם הישיבות 'ליל שישי', וזה הזמן שרובם יכולים להגיע. חלקם חוזרים רק אז הביתה מהישיבה".
אחד מאותם צעירים שמגיעים להתאמן בסטודיו רק בסופי השבוע הוא יהודה, שבניגוד למיקי מתקשה לדבר בפתיחות ומנסה להימנע מהצהרת כוונות. "אין רב שאומר חד משמעית שמותר לעסוק בזה", מסביר יהודה את החשש, "ולכן זה בעצם שטח אפור. אבל עשיתי קורס וקיבלתי את תעודת המאמן שלי מווינגייט כבר לפני שנתיים. אחרי החתונה כנראה שאצטרף למיקי".
מיקי ויהודה נולדו לזוג הורים חוזרים בתשובה שהתגוררו ברחובות, שניים מתוך שבעה אחים ואחיות. האם, קוסמטיקאית במקצועה, נולדה בקיבוץ גבעת חיים ועברה לתל אביב, שם הוביל אותה החיפוש העצמי אל הדת. האב, איש צבא קבע, חבר גם הוא לזרם הליטאי בשנות העשרים לחייו, והוא חובב קרב מגע מגיל צעיר. היום גם האח הקטן במשפחה (6) והאחות הגדולה (16) מתאמנים בקפוארה בסטודיו, בעוד שאח נוסף משרת כמפקד בחיל המודיעין ושתי אחיות נוספות עסוקות בלימודים. את האהבה המשפחתית לקפוארה ירשו כולם, כאמור, מהדוד, אחיה של אמם, שעבד כמאמן קפוארה, ומאביהם, שעדיין מתאמן לעיתים בקרב מגע.
חדר ההלבשה בסטודיו כבר מתמלא בציציות, מעילים ומגבעות שחורים שנתלים אחר כבוד על ווים. המתאמנים נכנסים לכיתה ולאחר חימום קצר הם מסתדרים במעגל ומקבלים לידיהם את התופים ואת כלי הנגינה המסורתיים של הקפוארה. הם מתחילים לתופף ולמחוא כף לצלילי המוזיקה, כשבכל פעם זוג מתאמנים אחר נכנס לתוך המעגל ונאבק בתנועות קפוארה ריקודיות. שם, באולם הספורט האינטימי, הם מרגישים משום מה הרבה יותר נינוחים ומתפנים לשוחח איתי, מה שלא היה קורה לו היו נתקלים בי ברחוב בבני ברק.
"יש רק שני תלמידי חכמים שיודעים שאני נמצא פה", מספר אהרון (24), תלמיד כולל נשוי מהזרם הליטאי, המגיע לשיעור מפתח תקווה. הסממנים היחידים להשתייכותו הדתית כרגע הם זקנו הבהיר, פאות לחייו והכיפה, שמוצמדת היטב לראשו בעזרת סיכה. "בישיבה נהוג לחנך את הבחורים להתמסר רק ללימוד, ואם יש עיסוקים אחרים זה ייעשה באופן לא פורמלי", הוא מסביר. "לפעמים, ההנהגה הרוחנית של הישיבה דוחפת נער לעשות איזושהי התעמלות, כדי לעזור לו לפתח את האישיות, או בגלל סיבות בריאותיות אחרות, אבל גם אם זה נעשה, זה בשקט ולא באופן רשמי. לכן לא הייתי אומר שבישיבות נהיים פתוחים יותר לספורט, אלא שיש יותר הבנה לכך שאנשים מתאמנים ולכן יש צורך במסגרות שמותאמות לציבור החרדי".
לעומת אהרון, מתאמנים אחרים חוששים הרבה יותר מתגובות קיצוניות. "אם ידעו שאני מתאמן כאן, יעיפו אותי מהישיבה", אומר ארי (18), תלמיד ישיבה חסידית בנחרצות, "סיפרתי לכמה חברים, אבל העיקר שהצוות של הישיבה לא יידע. אצל החסידים זה ממש ברור שלא יקבלו את זה". גם דויד (שם בדוי), בן ה-20, ששייך אף הוא לזרם החסידי, אינו שש לדבר. האם זה מתוך מבוכה או פשוט כי שפתו היומיומית היא בכלל יידיש? לא ברור. "גם להורים שלי אני לא מספר שאני מתאמן בקפוארה", הוא משיב לבסוף, "אני אומר להם שאני עושה התעמלות ולא מפרט".
ישראל (24), בוגר ישיבה חסידית וכיום סטודנט לאדריכלות, נשוי ואב לשתיים, המתאמן עם מיקי בארבע השנים האחרונות, לא מתרגש מחששם של המתאמנים. למעשה, הוא דווקא אופטימי. "התחלתי להתאמן כשעדיין למדתי בכולל", הוא מספר, "למדתי כל היום והרגשתי שאני צריך קצת להשתחרר, לצאת לאיזושהי פעילות גופנית. שמעתי על השיעורים דרך מודעה בעיתון, הגעתי וכמו שאומרים, ממש התמכרתי. כרגע אני מספר רק לאשתי ולמשפחה הקרובה שאני פה, אבל אני גם לא מתבייש. גם אשתי התחילה ללכת לשיעורי זומבה. אני חושב שאנשים מתחילים להבין את החשיבות של פעילות גופנית ושתוך שנתיים או שלוש יהיו הרבה יותר אנשים במגזר החרדי שיצטרפו".
השלב הבא – חוג היפ הופ לחרדים
אם בפק"ל הפרסום של מכון כושר חילוני תמצאו את התמונות המוכרות שבהן מככבים גברים ונשים מיוזעים בבגדים מינימליים, הפנייה אל לקוחות המגזר החרדי היא, מן הסתם, שונה מאוד. "לפני שפתחתנו את המקום ישבנו כמובן עם רבנים, ועם אנשי שיווק מהמגזר", מסביר מיקי, "אבל גם אני מכיר היטב את המגזר החרדי ויודע שיש מהמורות רבות שצריך להיזהר מהן. למשל: כשפרסמנו את קטלוג החוגים וכתבנו 'חוג בלט', ידענו שאנחנו לא יכולים לשים תמונה של ילדה. אפשר במקום זה להציג תמונה של נעלי בלט, אבל גם על זה יש מגבלות: אי אפשר למשל להציג תמונה של נעליים אדומות, כי מבחינת ההלכה נעלים אדומות הן סוג של התגרות בגברים. גם כשאציג תמונה של ילד, אני לא אשים אותו בתנוחה לוחמנית כי זה יצטייר כמקום שמעודד אלימות. בנוסף, בפרסומת לאימונים לנשים, אני לא יכול לכתוב את המילה חיטוב או להתייחס לגוף האישה. יש למשל שיעור שנקרא 'בטן, אגן ירכיים'. בקטלוג אני מגדיר אותו אחרת וקורא לו 'שיעור עיצוב'. אלה ניואנסים מאוד קטנים אבל אצלנו צריך להקפיד".
עד כה גייס מיקי כ-15 מאמנים ומורים לסטודיו, אלא שבשל המחסור במאמנים, ובעיקר במאמנות ברמה גבוהה במגזר, רובן מגוייסות מהמגזר החילוני ולכן גם נדרשות לעבור הדרכה מפורטת. "מאמנת או מאמן לא יכולים למשל להגיד למתאמנים 'תזיזו את התחת'", מיקי מסביר, "זאת לא שפה שמשתמשים בה בציבור החרדי. גם השמעת שירים עבריים שהם לא מוזיקה חסידית נחשבת לדעת רבנים כזילות, ולכן אנחנו נמנעים מלהשמיע אותם".
לא רק המדריכות מקבלות הדרכה מפורטת. גם המתאמנים עצמם נדרשים ללמוד חינוך גופני מראשיתו. "הבנות הגיעו לפה בהתחלה כשהן מאוד סגורות ולא ידעו בדיוק מה הן אמורות להביא", הוא אומר, "כל אישה שנרשמת למכון, למשל, מקבלת מגבת, אבל בהתחלה הן לא הבינו למה זה בכלל אמור לשמש. הייתי צריך לכתוב שלט: 'נא להצטייד במגבת ובמים לשיעורים'. עם הזמן הן קלטו שלאימון צריך להביא נעלי ספורט והחלו להצטייד בהתאם. עכשיו ממש אפשר לראות סוג של התפתחות".
שיעורי הזומבה וההיפ-הופ, המתקיימים בימים המיועדים לנשים ומונחים על ידי מדריכות חילוניות, זוכים לפופולריות רבה. אלא שלא כולם בציבור החרדי רואים את השיעורים האלה בעין יפה. בספטמבר האחרון הוציאו דייני העיר בית"ר עלית פסק הלכה נגד ריקוד הזומבה. "אזהרה: באחרונה נפתחו בעירנו חוגי התעמלות בשיטת ׳זומבה׳ שמקורה בדרום אמריקה", נכתב בהחלטת הדיינים, "לאחר שנתברר בפנינו אופן וצורת הדיבור וכן הניגונים והשירים המושמעים בהם, הרינו להודיע כי חל איסור לארגן או להשתתף בחוגים אלו והינם בניגוד גמור לדין תורה וקדושת ישראל״.
מיקי, מצידו, מסרב להתרגש. "מי שהוציא את זה הם כנראה אנשים שלא יודעים מהי זומבה", הוא אומר, "אני מאמין שבאותו יום מישהו לא חכם עשה משהו פרובוקטיבי, שעורר עליו את הקנאים. תמיד יש את האנשים שמחפשים דברים באינטרנט והולכים להציג לרב משהו בעייתי שנעשה ולהחתים אותו. אני מציע שאותם משועממים ילכו לעשות עם עצמם משהו מועיל".
בקרוב עתידים להיפתח בסטודיו גם שיעור היפ-הופ לגברים ובימים אלה נפגש מיקי עם רקדן וכוריאוגרף מוכר, כדי שישמש כמורה. היפ הופ לחרדים? מיקי לא רואה מה הבעיה. "לשמוח ולרקוד זאת מצווה גדולה ואני לא רואה שום סיבה לאסור משהו כזה", הוא מדגיש, "אם המטרה הייתה פיתוח והאדרת הגוף אני יכול להבין למה זה פסול. אבל אין לי עניין בהאדרת הגוף. מי שמגיע לפה, בא בשביל להתפרק, לשחרר את המרץ ולחזור בחזרה לישיבה. תמיד יש את האנשים שמגיעים ומכניסים לך חששות ללב, וזה לא רק בתחום הדתי, אלא גם בתחום העסקי. אבל אני יודע מה אני עושה ובטוח במה שאני עושה, אחרת לא הייתי עושה את זה".
ובכל זאת, תלמידי הישיבה שמתאמנים כאן עדיין לא מוכנים להיחשף.
"הנושא עדיין בחיתוליו ואין גושפנקה גורפת של רבנים לעשות ספורט. אף רב בינתיים לא אוזר אומץ להגיד 'צאו להתאמן'. אנשים מפחדים קודם כל מהשינוי, אבל השינוי כבר קורה, אני רק נותן לו מקום".