1. ההצעה
"קום, אני חרמנית".
"שנייה, אני מצחצח שיניים ואני איתך".
"לא, עזוב, לא צריך. אני לא חרמנית עליך".
"אהמ, מה?".
"מה שדיברנו בדייט הראשון שלנו? אז עכשיו".
ככה התחיל היום ששינה לי את החיים. היום שבו גיליתי שאני לא מי שחשבתי שאני.
עד גיל 38 הייתי מכור לאהבה עם אישה אחת. מונוגמיסט סדרתי. אחד שתמיד מחפש את האחת שתהיה החברה הכי טובה, הפרטנרית הכי טובה במיטה, שאפשר יהיה לסמוך עליה שתהיה שם בשבילי, שתיתן עצה טובה שצריך, שתהיה אמא מעולה לילדים שלי, שתטפח גם קריירה מרשימה. ושזה יהיה רק איתי ולתמיד. עד המוות, קל. כולם עושים את זה, לא?
שלוש פעמים הייתי משוכנע שמצאתי אותה, את ההיא שהיקום או אלוהים תכננו מאז שחר ההיסטוריה שנהיה ביחד. עם הראשונה גרתי במשך שנתיים, וכשהיא שאלה אם אני מתכוון להציע לה, עניתי כן והצעתי לה להתחיל לחפש דירה אחרת. עם השנייה התחתנתי והבאתי ילד לעולם. אחרי שבע שנים נפרדנו (מסרים מטעים? WTF, יקום?). עם השלישית ניהלתי בדייט הראשון שיחה מפוכחת על טבע האדם כשזה מגיע לסקס. שיחה שכמו במחזה טוב, נתלתה על הקיר במערכה הראשונה כדי לירות במערכה האחרונה.
במקרה יצא שהכרתי את דריה (לא שם אמיתי) בדיוק כששנינו סיימנו לקרוא את הספר "סקס עם עלות השחר", על ההיסטוריה והאבולוציה של המיניות. אאמ;לק לכם: לפי המחברים, כריסטופר ראיין וקסילדה ג'טה, הומו ספיאנס אינו יצור מונוגמי. במונחים אבולוציוניים, עד לפני שנייה ורבע חיו בני האדם בשבטים של ציידים לקטים, 50-150 איש, כשכולם מזדיינים עם כולם ומגדלים את הילדים ביחד. הקונספט של גבר אחד ואישה אחת לנצח הוא חדש מבחינה היסטורית וזניח מבחינה אבולוציונית. תוצאה של פוריטניות דתית שפשתה בכמה מאות שנים האחרונות. במילים אחרות, מונוגמיה היא לא טבעית. אלא אם כן אתה פינגווין.
שנינו למודי אכזבות ממערכות יחסים קודמות, והסכמנו בהתלהבות עם הספר וזה עם זו. "אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לשכב רק עם בן אדם אחד כל החיים", אמרה דריה. "לדעתי, כשקשר מספיק יציב וחזק, צריך לפתוח אותו".
פאסט פורוורד שנה וחצי, מצאתי את עצמי שומע את אהובתי - את אשתי לעתיד, את החברה הכי טובה שלי, את המאהבת הכי מדהימה שהייתה לי - מספרת שכבר כמה שבועות היא מפנטזת על גברים אחרים.
"מה את רוצה לעשות?", שאלתי.
"יש היום מסיבה במועדון סווינגרים, בוא נלך".
"זה אומר שגם אני יכול, את יודעת?".
"אתה חרמן על אחרות?".
"אני גבר?".
2. המועדון
מוזר להתארגן ליציאה במטרה לפגוש מישהי חדשה כשלידך בת הזוג שלך עושה אותו דבר. ראיתי את ארוסתי לובשת את הבגדים הכי סקסיים שלה, מתאפרת, מתרגשת, כל זה כדי להרשים מישהו אחר ואולי גם לשכב איתו. וכאילו שזה לא מספיק מוזר, לא הצלחתי להחליט מה אני יותר: חרמן על האופציה לזיין מישהי אחרת באישור (מה, אחרי שנה וחצי גם אני הייתי בשל לגוון קצת), או חושש מאיך שארגיש אם היא תעשה את זה. אולי ככה הרגישו מגלי ארצות לפני שיצאו לשוט באוקיינוס חדש. כלומר, אם מגלי ארצות היו אורזים קונדום.
בדרך למועדון הסווינגרים עצרנו לקנות משקאות, כי למועדון המדובר אין רישיון למכירת אלכוהול. בין המדפים עם כל הבקבוקים תיאמנו ציפיות: אנחנו הולכים רק לבדוק את השטח, לא עושים כלום מעבר לזה. ברור.
ההזמנה באתר אמרה 20:00. הגענו ב-22:00, שילמנו דמי כניסה מופקעים, חתמנו על כל מיני טפסים שלא באמת קראנו ונכנסנו פנימה. הלם תרבות ראשוני: חזרנו בזמן לשנות ה-80. המועדון נראה כמו אולם שמחות מיושן עם רחבת ריקודים ריקה ודי.ג'יי שמדבר יותר מדי. קירות שחורים, מראות גדולות, שני עמודי ריקוד מיותמים ורק כדור דיסקוטקים עייף שנתלה מהתקרה עשה כמה נצנצים של אור מדי פעם.
ליד בר שמוכרים בו רק שתייה קלה היו שולחנות וכיסאות פלסטיק נטולי הוד והדר. סביבם עמדו 50-60 איש ודיברו בינם לבין עצמם. שמנו לב שזה נראה כאילו כולם מכירים את כולם; שמנו לב גם שרוב הנוכחים, איך לומר זאת בעדינות, מכוערים תחת.
"טוב, אולי עוד מוקדם", אמרתי בתקווה מהולה באימה כשהתיישבנו ליד שולחן פלסטיק ושלפנו את הוודקה שקנינו מראש. מכל הדברים שחששנו מהם לפני שהגענו, רק על זה לא חשבנו. משום מה יצאנו מנקודת הנחה שסווינגרים הם כולם דוגמני-על. אבל כל יום לומדים משהו חדש.
כעבור חצי בקבוק וודקה ושעה שלמה התחלתי להתעצבן. אפילו העליתי את הסברה שטעינו בכתובת. מה למועדון הברידג' הזה ולסווינגרים?
"לא נראה לי שטעינו", אמרה דריה והצביעה על בחורה שחלפה לידינו לבושה רק בחצאית. מסקנה ראשונית: זה קטע לראות מישהי מסתובבת ומתמנגלת עם ציצי בחוץ ואף אחד לא מתרגש. מסקנה משנית: זה פחות קטע כשהיא נראית כמו דודה שלך.
אל תבינו לא נכון, אני לא איזה חתיך-על וזוגתי לא מצטלמת לשערים של "ווג". ברור לי שאם היינו בפרמיירה הוליוודית, אנחנו היינו אלה שהאנשים היפים מתבאסים שהם שם. ככה זה בחיים, הכל יחסי. אני פשוט מנסה להיות הכי אמיתי לגבי התחושות שלי: ציפיתי לפתוח דלת לעולם של אורגיות מהחלל החיצון ונכנסתי לערב כיתה של הלא מקובלים.
"אני יוצא לעשן ג'וינט. את באה?".
3. הרופא
עמדנו ליד האוטו במגרש החניה ועישנו. כמה אנשים עמדו ודיברו ביניהם. "נלך הביתה?", שאלתי אותה.
"אפשר קצת מזה?", שאל בחור שניגש אלינו והצביע על הג'וינט. "פעם ראשונה שלכם, אה?", הוא שאף ושאל. מה, זה עד כדי כך ברור?
עמדנו וקשקשנו כמה דקות כשפתאום הוא פנה אליי ואמר: "ה...", והצביע עליה. "ארוסה שלי", עזרתי לו. "הארוסה שלך יפהפייה", הוא אמר בחיוך. היי, רגע, הלו, מה: הוא מנסה להתחיל איתה!
בסדר, אולי אני לא העיפרון הכי חד בקלמר. ברור שזה מה שהוא עשה, אבל שום דבר לא הכין אותי לזה. זאת פשוט לא סיטואציה שאני רגיל אליה. הוא רוצה לזיין את הארוסה שלי, את החברה שלי, את האישה שלי? שמים לב לכל מילות השייכות האלה, שלי שלי שלי?
בחנתי אותו שוב. מעט נמוך, נראה לא רע, שיניים לבנות מאוד, אולי קצת מלוקק מדי. אם הייתי אישה, לא נראה לי שהייתי עושה אותו. מעניין מה היא תחשוב.
"תודה", חייכתי. "תודה", היא חייכה.
"בואו פנימה", הוא אמר. "אכיר לכם את אשתי".
4. האישה
היא הייתה שווה אמיתית. קרן אור בלונדינית שהגיחה מבעד לחשכה וניגשה אלינו. יש, סוף סוף מישהי שהייתי עושה! טיפה מטופחת מדי לטעמי, חזה מנותח וגוף של הרבה שיעורי ספיניניג, אבל היי: באתי לגוון. לא להתחתן.
"היי", היא אמרה, "אני שרון, נעים מאוד". חיבקה אותי, חיבקה את דריה. פלאשים של שלישייה עברו במוחו של עבדכם החרמן. אולי הערב לא אבוד אחרי הכל.
התיישבנו ארבעתנו סביב שולחן פלסטיק ודיברנו. סיטואציה לא בלתי מוכרת – בסך הכל ניסיון לדבר ולהרשים מועמדים לסקס - רק שהפעם זה בארבעה. באופן טבעי, השיחה התמקדה בנושא שלשמו התכנסנו. "כמה זמן אתם בסצנה?"; "איך הגעתם לזה?"; "איך זה עובד לכם?". המקבילות של "כמה זמן אתה גרוש?", "כמה ילדים יש לך?" ו"במה אתה עובד?" בעולם הרגיל.
גילינו שנפלנו על ותיקים בתחום. הוא רופא שיניים, היא עורכת דין. שני ילדים. הם סווניגרים שנים, מתחילת היחסים ביניהם, שזה כבר כמעט 20 שנה. המספרים עוד התעבדו לי בראש כשהוא אמר שמתחשק לו לעשן ו"רוצה לבוא איתי?".
"בטח", ענתה דריה ויצאה אחריו. בעיניים משתוממות הבטתי בארוסתי נעלמת בעקבות גבר זר.
"אתה בסדר?", שאלה אותי שרון.
"נראה לי שכן", גיחכתי במבוכה והבטתי בה. כמה שהיא יפה. וכמה שהשפתיים שלה דורשות נשיקה. וכמה שאני מסטול וקצת שיכור בדיוק במידה הנכונה בשביל לשאול: "אז איך זה עובד? אני יכול לנשק אותך?".
"לך על זה".
הלכתי. לא נשיקה מדהימה, בטח לא גרועה. בעצם אולי כן מדהימה, כי בפעם ראשונה אחרי יותר משנה וחצי נישקתי מישהי שהיא לא זוגתי. וזה היה באישור.
כשדריה והרופא חזרו פנימה, הוא שינה מיקום והתיישב לידי. ניצלתי את הרעש של "Big in Japan" שהתנגן ברקע כאילו שעכשיו תשמ"ו ושאלתי אותו: "נו, נישקת אותה?".
"ניסיתי", הוא ענה. "לא נראה לי שהיא בעניין שלי. קורה".
הייתי הרבה יותר מאוכזב ממנו. היה יכול להיות לנו כיף ביחד, שרון! חבל שזה נגמר בטרם עת. הבטתי בדריה וחשבתי: מה הבעיה שלך? אם אני הייתי אישה, לגמרי הייתי עושה אותו! מה, טום קרוז לא קצת נמוך ומלוקק עם שיניים לבנות מדי? ותראי כמה כוסית אשתו! זה היה רעיון שלך ועכשיו את לא זורמת?
כל המחשבות המוארות והפרוגרסיביות האלה רצו לי בראש כשהרופא קם ושאל: "הייתם כבר בקומה למעלה?".
5. הלמעלה
עלינו אחריהם בגרם מדרגות שהתפתל לקומה השנייה שאיכשהו הצלחנו לא להבחין בקיומה עד לאותו רגע. בסוף המדרגות היה וילון אדום גדול. נשבע לכם: וילון אדום.
"אחריכם", חייך הרופא ושיניו זהרו בחשיכה.
פתחתי את הווילון ומאחוריו המתינו סדום ועמורה, קומפלט עם מעצב הפנים שלהן. שטיחים מקיר לקיר, ספות עור ענקיות, שני ברים גדולים משני הצדדים. במרכז - שלוש מיטות זוגיות גדולות, מוקפות וילונות לבנים-שקופים. כאלה שאפשר לראות דרכם צלליות. אה, והיו שם גם אנשים. הרבה אנשים. כולם עירומים. וכולם עסוקים בלהזדיין.
על ספת עור מולנו שכב בחור עם שתי בחורות שירדו לו ביחד. על הספה ליד היה מישהו בדוגי עם מישהי שבדיוק ירדה לבחור אחר (זה מסתדר הנדסית, תחשבו על זה רגע). על הבר ישבה מישהי ברגליים פשוקות עם ראש של מישהו עמוק בין הרגליים שלה. שלוש המיטות היו תפוסות. מאוד תפוסות, לפי הצלילים והצללים.
"אתה בטח סקרן לגבי מה שקורה שם", אמרה שרון שראתה אותי בוהה ופתחה את הווילון של אחת המיטות. ההיא עם החצאית הייתה שם, בלי חצאית הפעם. איתה היה בחור שהסתובב ושאל בלי להפסיק אם אנחנו רוצים להצטרף. סגרתי את הווילון. מה לעזאזל קורה פה?
שרון ובעלה עשו לנו טור כמו לתיירים. "זה האזור המשותף. אלו הספות, אלו המיטות, שם זה המדרגות לקומה השלישית".
"יש עוד קומה? מה עושים שם?", שאלתי בסקרנות מהולה ברצון לשמר משהו מהתמימות שלי.
"חדרי וי.איי.פי למי שרוצה פרטיות", ענה הרופא. פרטיות. הגיוני.
ארבעתנו נעמדנו ליד בר בלי משקאות ובלי ברמנים ופשוט הבטנו סביב. אחרי זמן מה התחלתי להרגיש - לא תאמינו - מוזר. ומה שהיה מוזר יותר מכל זה כמה מהר התרגלתי לראות עשרות אנשים שאני לא מכיר מזדיינים במלוא המרץ באותו חלל שבו אני נמצא.
6. הלשון
הדבר הכי דומה שאני יכול להשוות אליו את ההסתגלות לקומה למעלה הוא התחושה בחוף נודיסטים. בהתחלה כולך WTF, אבל מהר מאוד זה נראה כמו הדבר הכי רגיל בעולם: כולה עירומים, אז מה. וכאן קרה אותו דבר. WTF, WTF, ופתאום: כולה מזדיינים. אז מה. אפילו הצלליות מהמיטה של הבחורה עם החצאית נראו לי פתאום סקסיות.
הסתובבתי לשאול את דריה איך היא מתרשמת. אני בטוח שהיא רצתה לענות לי, רק שהלשון שלה הייתה עמוק בתוך הפה של רופא השיניים. "איזה סקסי זה?", אמרה לי שרון, נעמדה לפניי עם הגב ונצמדה אליי עם התחת המוצק שלה. "אין דבר שיותר מחרמן אותי מלראות אותו ככה", היא הוסיפה והצמידה את יד ימין שלי לשד ימין שלה. המוח שלי היה בשיתוק מוחלט. איברים אחרים דווקא התעוררו.
כשתחת של אישה שהרגע הכרתי צמוד למכנסיים שלי והיד שלי ממששת את השדיים שלה הבטתי בזוגתי, מיס "רק נבדוק את השטח", מתחרמנת בטירוף עם רופא שיניים שהוא אפילו לא הרופא שלה.
המוח שלי עדיין היה בקיפאון כשאהובתי, יפתי, מחמל נפשי, סובבה את ראשה הענוג לכיווני, הביטה בי, הביטה בשרון, הביטה למטה ושאלה: "אפשר?".
הסתכלתי למטה וראיתי שהיא מחזיקה צינור.
7. הצינור
כשהייתי בצבא היה לנו בצוות אחד שלומי, שהתערבנו בינינו אם שלו נכנס למרגמה 50 מילימטר. לא נכנס. ואני אומר לכם, הרופא ההוא היה נותן לו פייט. תחשבו סרט פורנו, תחשבו חדק, תחשבו אין מצב בעולם שהיא תרצה לשכב איתי שוב אם הדבר הזה ייכנס בה.
עשיתי כן עם הראש. שרון גם. וזוגתי הנאווה, הצחורה, ירדה על ברכיה ובכישרון רב הצליחה להכניס את כל העסק לפה שלה. "צריך ללמוד לשחרר את הגרון", תסביר לי דריה למחרת.
תסכימו איתי שזאת כבר באמת סיטואציה לא סטנדרטית, אבל הנה הקיקר: לא הרגשתי קנאה, לא כעס ולא רגשי נחיתות (לא באותו רגע. הם תקפו רק למחרת). כל מה שהרגשתי היה עוררות מטורפת, כמעט ראשונית, כאילו אני שוב בן 16 ועומד לגעת בציצים בפעם הראשונה תוך חשש כבד שאגמור במכנסיים. זה היה בוודאות הדבר הכי מחרמן ומעורר מינית שראיתי מימיי, וזה שוב היה מוזר בכמה שזה לא היה מוזר.
הוא הרים אותה והוביל אותה לאחת המיטות שבדיוק התפנתה כמו בקסם. שרון תפסה אותי והובילה אותנו למיטה אחריהם. הרופא השכיב את דריה על הגב והחל להתפשט; שרון נשכבה לידה והחלה להתפשט גם. הרופא פנה לאשתו וסימן לה משהו; היא הוציאה מהארנק שלה שני קונדומים, אחד לו ואחד לי. אמרתי תודה והוצאתי את שלי מהכיס. אין מצב שהקונדום של בעלה יתאים לי.
הוא הפשיל את השמלה של דריה, הוריד לה את התחתונים, הסתכל אליי וחייך. "היי מותק, אני פה", אמרה שרון והוציאה אותי מהשוק. היא כבר הייתה ערומה לגמרי, עסוקה בלפתוח לי את המכנסיים, אבל זה בכלל לא מה שעניין אותי באותו רגע. למרות שהיא הייתה סקסית וחמודה, ולמרות שהייתי רק עם בחורה אחת בכמעט שנתיים האחרונות, מה שבאמת עניין אותי היה לראות את בני הזוג שלנו עושים את זה.
8. הקטע
לא שלא שכבנו. ברור שכן, אבל ההצגה הראשית הייתה בצד השני של המיטה: אנחות, צעקות, שינוי תנוחות. כל זה מטר ממני, כשהם מתעלמים מאיתנו לגמרי. זה הרגיש כאילו אני רואה סרט פורנו לייב עם אהבת חיי בתפקיד הראשי. יש מצב שאני דפוק בראש, חלפה במוחי מחשבה שאני בטוח שתוכלו להזדהות איתה.
בשלב הזה כבר סיימתי והתיישבתי על המזרון. שרון התיישבה לידי. דריה הייתה על הגב כשהרגליים שלה כמעט מאחורי הראש. הרופא החזיק אותן שם בזמן שהוא, לא מוצא ביטוי יותר הולם, זיין לה את הצורה.
אני זוכר שחשבתי: איך זה שאני לא רוצה לרצוח אותו? איך זה שאני לא קם עכשיו, בדיוק כשהוא מוריד את הקונדום ומגיש את החצי צול שלו לפה שלה, ואומר "עד כאן"? אבל לא אמרתי. פשוט צפיתי בה וצפיתי בו, וזה חרמן לי את הצורה.
"אתה לא היחיד", אמרה לי שרון בחיוך. "יש המון גברים שזה הקטע שלהם".
"איזה קטע?".
"לראות את בת הזוג שלהם עם גבר אחר".
"וואלה".
"כן, זה מאוד טבעי".
בינגו, זאת המילה שחיפשתי. ככה כל הסיפור הזה הרגיש לי: טבעי.
9. האמת
זאת הייתה התשובה לשאלה שהציקה לי. ההסבר הפשוט לזה שאני לא מקנא, לא אחוז אמוק ועצבים, לא גורר משם את דריה ישר הביתה כדי לעשות איתה אהבה ולממלמל לעצמי "זאת הייתה התאורה, זאת הייתה התאורה, הוא לא היה כזה גדול": אני באמת אוהב אותה, את החרמנית המוצצת-על הזו. שימח אותי לראות אותה נהנית כל כך. האם רק בגלל שההנאה הזו היא פיזית ונגרמת על ידי גבר אחר - או אישה אחרת, בואו לא נפסול דברים על הסף – זה צריך להפריע לי? האם זה "על חשבוני"? האם זה שונה מהותית מאינטראקציות מסוג אחר שיש לארוסתי עם גברים אחרים? אם היא פוגשת גבר זר בנסיעת עסקים, בבר במלון בלילה (אני יודע, הקלישאה מכוונת), זה בסדר אם הוא מזיין לה את השכל אבל לא בסדר אם הוא מזיין אותה? אם היא נהנית מהשיחה או מהסקס או משניהם, איך ההנאה הזו באה על חשבוני? כל עוד אני יודע מזה, וזה גלוי, והם משתמשים בקונדום - מה הבעיה בדיוק?
איכשהו, החברה שגדלתי בה חינכה אותי להאמין שזה אסור. אבל כשבדקתי את זה גיליתי שהאיסור מגוחך. זה כולה סקס, חברים. כל עוד הוא נעשה בהסכמה, לחלוק אותו עם הרבה אנשים זה טבעי בדיוק כמו לחלוק מזון עם הרבה אנשים. כמו שעשו אבותינו לפני שנייה ורבע של אבולוציה.
בואו נודה על האמת: כולנו רוצים סקס עם אחרים. פעם חשבתי שזה רק גברים, אבל היום ברור לי שזה בולשיט. נשים הן מיניות בדיוק כמו גברים. גם האישה שלך, של כל אחד שקורא את זה עכשיו וחושב "לא אשתי/ חברה שלי. היא אישה של גבר אחד": גבר, היא לא. אם זה היה מקובל חברתית, אחרי כמה שנים של לשכב איתך גם היא הייתה שמחה להתרענן קצת עם מישהו אחר.
ואת, שקוראת את זה עכשיו ושואלת את עצמך אם גם הגבר שלך: אני מקווה שברור לך שזו שאלה רטורית, כן? יו גרנט מאס בלשכב עם אליזבת הרלי, אז הוא הלך לבגוד בתשלום. 20 דולר של תשלום. לג'יי.זי נמאס לשכב עם ביונסה. גם לגבר ששוכב לידך יש צרכים, וזה אחד משלושה: או שהוא לא מודה בהם בפני עצמו ובטח לא בפנייך, או שהוא מספק את היצר במקומות אחרים בלי שאת יודעת מזה, או שהוא מבין שזה המחיר של זוגיות בעולם המערבי, ובגלל שיושרה חשובה לו יותר מזקפה, הוא מתעלם מזה.
אני טוען ששלוש האופציות לא טבעיות ושלושתן יובילו למפח נפש בסופו של דבר. ענו לי בבקשה, אחיי המונוגמיים הסדרתיים, על שאלה פשוטה: אם מונוגמיה היא טבעית, למה יותר ממחצית מהזוגות בעולם המערבי מתגרשים בתוך שבע שנים? בכלל, המילה מונוגמיה בעצמה היא אוקסימורון. ברגע שיש לך יותר מפרטנר אחד ברזומה, אתה כבר לא מונוגמיסט. כלומר, אף אחד מאיתנו הוא לא מונוגמיסט אמיתי. עבדו עלינו. בגלל כל זה, ולמרות שתרגלתי את מודל הזוגיות הסטנדרטי כל חיי, הדבר הכי מוזר בכל הערב ההוא היה כמה טבעי ונכון זה היה.
כשחזרנו הביתה היינו כל כך נרגשים ששכבנו פעמיים, ואז עוד פעם בבוקר. אני סוגר עוד מעט 40 שנה; לא זוכר מתי בפעם האחרונה עשיתי סקס ארבע פעמים בפחות מ-24 שעות.
10. הפתיחה
מאז אותו בוקר אנחנו במה שנקרא זוגיות פתוחה. יש לנו חוק אחד: עושים מה שרוצים עם מי שרוצים, עם קונדום, ובגלוי.
ברור שיש אתגרים. ברור גם שזה לא קל פשוט כמו שזה מצטייר פה, אבל לפחות אני חי ביושר פנימי מלא. מה שלא בא לנו או שאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים – זה נאמר ללא חשש ויש בזה המון חופש. זה לא בהכרח אומר שנחיה לנצח באושר ובעושר, ברור שלא. אני לא חושב שזה צריך להיות המבחן האולטימטיבי לזוגיות מוצלחת. אנחנו הרי לא מונוגמיים, נכון? הציפייה הזו שכולנו אמורים להגשים היא בעיניי ילדותית כמו האמונה בסנטה קלאוס.
זוגיות טובה כל עוד היא טובה. ברגע שאתה מפסיק לחיות תחת עננת המונוגמיה, ברגע שאתה מאפסן את כל הציפיות המופרכות שהצהרת עליהן בפני איזה רבי מול 500 איש ביער חדרה, יש לזוגיות סיכוי טוב יותר להצליח. ואם לא - אז מה? עדיף להודות ביושר שנגמר הסוס ולהיפרד בלי מפחי נפש. "בוגד", "מפלצת", "לא מי שהתחתנתי איתו": נשמע לכם מוכר? אז זה מה שקורה שהולכים נגד הטבע.
הכתבה הזו פורסמה תחילה בעילום שם, כי חשבתי שהסיפור חשוב ולא המספר, אבל אחרי יומיים של קריאת התגובות השונות הבנתי שאין לי צורך להסתתר מאחורי הזהות "א'". אין לי במה להתבייש, לא עשיתי שום דבר רע ואני רוצה לקדם דיון בנושא. אז בבקשה: אני אלון פדות, שחקן וכותב בן 44, חי באוסטין, טקסס. הסיפור שקראתם עכשיו הוא שלי, ואתם מוזמנים לדסקס איתי את הנושא בפייסוש.