בקיץ האחרון נלקחה החלטה דרמטית בחשיבותה לביטחון האישי של כל אזרח בישראל. אין הגדרה אחרת לרפורמת הנשק של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן.
עד היום היו זכאים לרישיון נשק אזרחים בני 21 ומעלה שעומדים באחד מהתנאים הקבועים בחוק (תושבים בהתנחלות, בעלי עסק של חפצי ערך, נהגים מסיעי ציבור ועוד). גם קצינים בדרגת סרן ומעלה שפרשו מצה"ל וקצינים בדרגת סגן ניצב שפרשו מהמשטרה היו זכאים לרישיון. ב-2016 כבר הרחיב ארדן את תנאי הזכאות והוסיף קציני מילואים בדרגת סגן ומעלה, יוצאי יחידות מיוחדות, חקלאים, מורי דרך ואנשי מד"א. ביולי השנה החליט השר לשנות את התנאים באורח חסר תקדים ולאפשר לכל יוצא יחידה קרבית עם הסמכה של רובאי 07 ומעלה (לוחמי חי"ר, הנדסה קרבית ואיסוף קרבי) לקבל רישיון נשק.
הרפורמה החדשה מעניקה זכאות גם לקצינים בדרגת סגן ולנגדים בדרגת רס"ר ולמתנדבים בכוחות הביטחון וההצלה (משטרה, מד"א, זק"א ואיחוד הצלה). מי שכבר מחזיק ברישיון במשך 10 שנים ומעלה יוכל להמשיך לשאת נשק – גם אם אינו עומד יותר בקריטריונים. מוקדם לדעת כמה נשק יגיע בפועל לשוק האזרחי, אבל תיאורטית מדובר במאות אלפי אקדחים חדשים בערי ישראל: כבר כיום מחזיקים כ-145 אלף אזרחים ברישיון להחזקת נשק (לא כולל אנשים שנושאים נשק במסגרת תפקידם, כמו חיילים ושוטרים), ועד עתה הוגשו בעקבות הרפורמה יותר מ-2,300 בקשות חדשות. לכן עולות כבר עכשיו שאלות עקרוניות, מהותיות, ובראשן זו: ישראלים רבים מסתובבים במשך שלוש שנים עם נשק. נחשפים אליו, לומדים אותו, שומעים השכם והערב מה מותר ומה אסור לעשות בו. מה, אם בכלל, זה אומר על הכשירות הנפשית והפיזית שלנו ללכת חמושים ברחובות?
האם במהלך מסלול ההכשרה של לוחם הוא לומד בכלל להשתמש באקדח?
לרוב – לא. לוחמי חי"ר לומדים להשתמש בכלי נשק שונים ולרוב מתמקצעים בכלי נשק אחד שילווה אותם במהלך השירות. רק לוחמים ביחידות מיוחדות (וקצינים ונגדים שמוציאים רישיון במסגרת הצבא) לומדים ומתרגלים באופן שוטף ירי באקדח.
האם ההכשרה בירי ברובה רלוונטית לירי באקדח?
למרות הדמיון באלמנטים הבסיסיים של הירי, קיימים הבדלים משמעותיים. "ברובה יש ארבע-חמש נקודות אחיזה, הפעולות נעשות לאט ורואים כל תנועה בצורה מובהקת", מסביר מיכה הולנדר, מדריך ירי בכיר ובעליו של מטווח "מ. ר. הולנדר" בכפר סבא. "באקדח כל התנועות מהירות בגלל שהוא קטן יותר, מה שדורש הקפדה גדולה יותר ושמירה על כיוון הקנה. מניסיון אישי, חיילים שהיו ביחידות קרביות הם בעלי מוטיבציה גבוהה לחתור למגע, אנשים עם טמפרמנט ופלפל. הם לוחמניים יותר ומוכנים להקריב יותר כשצריך. לכן קל יותר להקנות להם את היכולות שצריך כדי להשתמש באקדח, וקל יותר לאמן אותם".
איך עובדת ההכשרה לפי הרפורמה החדשה?
את ההכשרה לשימוש באקדח יעבור נושא הנשק לפני קבלת הרישיון, במטווח שאורכו ארבע שעות וחצי (בעבר שעתיים). הוא יעבור קורס תיאורטי קצר ויירה 100 כדורים, ולבסוף יעבור בחינה עיונית בנושאים כמו נהלי פתיחה באש ופירוק נשק. הציון הנדרש כדי לעבור את המבחן ולזכות ברישיון: 70.
"בשביל לאמן מישהו לפעול באופן נכון בזמן אירוע – לשלוף אקדח ולהגיב בצורה הנכונה – צריך כ-20 שעות הדרכה", טוען הולנדר. "אחד החלקים החשובים ביותר בהכשרה זה לדעת לקבל החלטה מתי להשתמש באקדח, וחשוב יותר, מתי לא להשתמש בו. בצבא מלמדים את היסודות האלה, ולכן ארבע שעות וחצי של אימון הן המינימום הנדרש".
הרפורמה גם מחייבת נושאי נשק לחזור לאימון מדי שנה (לעומת מטווח אחת לשלוש שנים בעבר). "אנשים הגיעו פעם בשלוש שנים, ירו 50 כדורים במטרות יחסית קרובות ולא באמת היו מיומנים מספיק כדי לשלוף נשק בעת אירוע", אומר הולנדר. "ב-80% המקרים עדיף שהם לא יוציאו את הנשק בתקרית אמת, כי זה יכול להיגמר לא טוב. הרפורמה החדשה דורשת פי שלושה יותר אימונים, וזה מאפשר לשמור על כשירות. אימון נכון נותן את המענה הנכון, וזה שיש אזרחים שמוכנים לתרום מכספם ומזמנם כדי לקנות נשק, להתאמן ובסוף לתת מענה מהיר יותר לאירועי פח"ע – זה נכס".
אז ההכשרה הצבאית לא מספקת כשירות מקצועית לירי באקדח. מה לגבי הכשירות הנפשית לשימוש בנשק? האם תהליכי המיון הצה"ליים בוחנים אותה?
רק במידה מסוימת, ורק פעם אחת: כשירותו הנפשית של אדם לשאת נשק במהלך השירות הצבאי (סדיר ומילואים) נבחנת רק בצו הראשון, במעמד הראיון האישי עם המאבחנת הפסיכוטכנית. בראיון הזה, שאורך בין 15 ל-30 דקות, יושב המועמד לשירות ביטחון בן ה-16 מול מאבחנת פסיכוטכנית. בסיום הראיון נדרשת המאבחנת לקבוע אם המלש"ב הוא בעל האישיות הנדרשת לשירות קרבי ולנשיאת נשק.
וזהו, מאבחנת אחת בגיל 16 זה מספיק?
תלוי. מאבחנת פסיכוטכנית היא חיילת בשירות סדיר ואיננה פסיכולוגית; הכשרתה המקצועית אורכת כ-13 שבועות, שבמהלכם היא לומדת כיצד לנתח את אישיות המועמדים לפי תורה פסיכולוגית מקצועית. במקרים מסוימים היא עשויה לשלוח את הנער לראיון אצל קב"ן שיאבחן באופן מקצועי את הכשירות הנפשית. בין אם נערך ראיון קב"ן ובין אם לא, מכאן ועד סיום שירותו הצבאי של החייל – לרבות במילואים – לא תיערך שוב בחינה של מצבו הנפשי על ידי גורם מוסמך, אלא אם החייל או מפקדיו יבקשו זאת.
קצת בעייתי, לא?
לא בהכרח. הפסיכולוג הקליני נחי אלון מסכים שהיכולת של המאבחנות הפסיכוטכניות ושל הליך המיון לנבא כשירות נפשית היא "קטנה מאוד ועם מרחב טעות גדול", אך טוען שיש היגיון בבדיקת הכשירות באופן יזום במהלך השירות עצמו. "עמידות ופגיעות תלויות מאוד במצבים הספציפיים שאליהם נקלעים חיילים", מסביר אלון, פעיל למען קידום מאבקים לא אלימים ששימש בעבר כפסיכולוג ארגוני בצה"ל. "לדוגמה: פיקוד טוב, מערכת תמיכה חברתית ומיומנות לחימה משפרים גם את החוסן של חיילים פגיעים יותר. לעומת זאת, פיקוד רופף, בידוד ואימון בלתי מספיק יכולים להביא להתמוטטות גם אצל חיילים בעלי חוסן. גם קשיי חיים – כמו קשיים שקשורים במשפחה או בחיי האהבה – מועצמים במצב הצבאי האינטנסיבי. לכן המגמה של בדיקת כשירות לאלו שמצהירים על קושי היא סבירה מאוד".
מה לגבי השירות הצבאי עצמו? האם הוא לא מהווה אינדיקציה לחוסן נפשי?
במהלך השירות עוברים הלוחמים מספר שלבי סינון – מהטירונות דרך ההכשרה המקצועית ועד לשירות הפעיל באימונים, במשימות ביטחון שוטף ובלחימה. "יחידה טובה תאתר את החיילים הבעייתיים בשלבי האימון השונים, לא לאור מבחנים פסיכולוגיים אלא לאור תפקודם", אומר אלון.
האם נשיאת נשק באזרחות לא מצריכה הליך בדיקה נוסף ומחודש של המצב הנפשי?
לכאורה – כן. בתהליך הגשת הבקשה לשאת נשק מצהיר המבקש כי אינו סובל ממחלות נפשיות או מתסמינים נפשיים וכי אינו נוטל תרופות על מנת לטפל בהם. על ההצהרה חותם רופא משפחה. הפרטים הללו יאומתו בהמשך בפגישה אישית עם פקיד הרישוי.
רופא המשפחה אמנם חשוף למידע הנפשי של מטופליו, לכל הפחות לאבחנה ולטיפול התרופתי, אולם הוא איננו חשוף לטיפולים פסיכולוגיים שעובר המטופל ועשויים להצביע על מצוקה נפשית שאיננה מטופלת באמצעות פסיכיאטר או תרופות. גם פקיד הרישוי איננו פסיכולוג, ולכן הוא יתקשה לזהות אם המועמד משקר או מסלף פרטים, ואם הוא סובל מבעיות נפשיות בניגוד להצהרתו.
האגף לרישוי ופיקוח כלי ירייה במשרד לביטחון הפנים עובד בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות ועם המשטרה. כשירותו הרפואית והנפשית של מגיש הבקשה להחזקת נשק נבחנת מול רישומי משרד הבריאות, ומידת מסוכנותו – מול המשטרה, על פי רישומים פליליים ונתונים מודיעיניים. על פי גורמים באגף, כשנפתח תיק פלילי לאזרח הם מיודעים על כך באופן ישיר ומיידי. האגף פועל במידת הצורך גם מול משרד הרווחה על מנת לבחון תלונות ומידע שעשוי להיות רלוונטי.
רגע, אפשר בכלל להעריך כשירות נפשית?
"אין כלים טובים להערכת כשירות נפשית, וגם הערכת תסמינים של PTSD היא בעייתית מאוד מבחינה מקצועית וציבורית", טוען אלון. לדעתו, במקום לבחון את כשירותו הנפשית של האזרח המבקש לשאת נשק, המערכת צריכה להעריך את מסוכנותו. "זה קל וממוקד יותר", מסביר אלון, "החוק הקיים מחייב רופאים, פסיכיאטרים ואנשי מקצוע אחרים שיודעים על מסוכנות לדווח לשלטונות. זה דורש ריענון ובקרה, אבל זה חיוני".
למה החליט ארדן להרחיב את תנאי הזכאות לנשק?
הנימוק הרשמי הוא הגברת הביטחון ומתן מענה אזרחי מהיר לאירועי טרור עד להגעת כוחות הביטחון. "הבנו בהתייעצות עם המשטרה שפעמים רבות אזרחים מיומנים שיודעים להפעיל כלי נשק הם אלו שמנעו מסע של הרג של מחבל ובעצם חסכו נפגעים בשונה ממה שקורה בעולם כמו שראינו בניס או במנצ'סטר", הסביר ארדן עם פרסום הרפורמה.
אז כמה פיגועים נמנעו או נעצרו במהלך השנה על ידי אזרחים נושאי נשק?
יש לפחות בסיס חלקי לטענה שאזרחים חמושים מסייעים לביטחון. מתחילת 2018, נכון לשעת פרסום כתבה זו, בוצעו בישראל 18 פיגועי טרור (לא כולל התפרעויות ואירועים שהתרחשו במסגרת הפגנות צעדת השיבה בגבול עזה). בארבעה מהפיגועים נוטרל המחבל על ידי אזרח חמוש שהיה במקום. בפיגוע שאירע ב-16 בספטמבר בקניון הרים שבצומת גוש עציון, נורה המחבל בידי מאבטח ובידי אזרח – ארי פולד, שנדקר על ידי המחבל בגבו ומת מאוחר יותר מפצעיו. המחבל נפצע באורח בינוני ובכך נעצר מסע הדקירות. התחקיר הצה"לי של האירוע עדיין לא הסתיים, כך שלא ניתן לקבוע מי ירה את הכדורים שעצרו את המחבל.
נראה שהמשוואה פשוטה. אם יהיה יותר נשק ברחובות, נוכל למנוע יותר פיגועים.
לא בטוח. בעקבות הפיגוע במשרדי מערכת העיתון "שרלי הבדו" בפריז בינואר 2015, במהלכו נרצחו 12 בני אדם, ביקשו בבלוג אמריקאי שמנוהל על ידי קבוצה של תומכי אחזקת נשק מטקסס לבחון אם אזרחים נושאי נשק היו יכולים לשנות את מהלך האירוע. בניסוי שערך הבלוגר נושא הנשק ניק לנגהורן הוא שיחזר את הפיגוע בתשע סימולציות, כשבכל פעם קיבל אחד מהאנשים המגלמים את חברי מערכת "שרלי הבדו" כלי נשק טעון בכדורי פיינטבול.
בכל אחת מהסימולציות נבדק תפקידו של נושא נשק אחר. למורת רוחם של הבלוגרים הטקסניים, האזרח החמוש לא הצליח לגבור על המחבלים ולעצור את מסע הטבח ולו בסימולציה אחת. בשבע מתוך תשע הסימולציות הצליח האזרח לפגוע באחד המחבלים (פעמיים באופן קטלני), אבל בשום תרחיש הוא לא הצליח לירות בשניהם ולשנות את מניין ההרוגים. נושא הנשק עצמו נהרג בכל התסריטים למעט אחד – כשנושאת הנשק נמלטה מהזירה.
הניסוי, אגב, לא גרם לבלוגרים נושאי הנשק לשקול מחדש את עמדתם. "כבר הוכחנו בעבר שבמקרים מסוימים מגנים חמושים אפקטיביים ב-100 אחוז בעצירת תוקפים חמושים", כתב לנגהורן, והבלוגר דן צימרמן הוסיף כי "בהתחשב בנסיבות – שני טרוריסטים עם רובים – היה צריך כנראה יותר מאדם אחד עם נשק כדי להציל חיים". כלומר: זה לא שהנשק האזרחי לא היה יכול לסכל את הפיגוע – פשוט היה צריך יותר ממנו.
אז למה "יותר נשק = יותר ביטחון" לא בהכרח עובד?
ככל הנראה, מה שחשוב בנשק האזרחי הוא לא רק הכמות שלו אלא מיומנות המשתמש. הניסוי של "האמת על כלי נשק" מצטרף לניסויים נוספים שנערכו לאורך השנים אשר מוכיחים כי על מנת לנטרל מחבל במהלך מסע ירי – ואפילו רק לפגוע בו מבלי לפגוע באזרחים חפים מפשע – נדרשת מיומנות גבוהה במיוחד בשימוש באקדח. למען האמת, לעתים גם זה לא מספיק.
במחקר שערך מכון ראנד האמריקאי ב-2008 במשטרת ניו יורק נמצא כי רק ב-18% מאירועי הירי פגעו השוטרים במטרה. בכל חמש יריות – רק אחת פגעה. ואלו, כאמור, אנשים שמתאמנים בירי ושהתנהלות באירועים כאלו היא חלק מעבודתם.
את אחד ההסברים לאחוזי הפגיעה הנמוכים אפשר למצוא בעדויותיהם של עשרות שוטרים שנטלו חלק באירועי ירי, כפי שהן מובאות בספר "Deadly Force Encounters" מאת ד"ר אלקסיס ארטווהל ולורן כריסטנסן מ-1997. 82% מהשוטרים עמם שוחחו ארטווהל וכריסטנסן סיפרו שסבלו במהלך אירוע הירי מראיית מנהרה (פגם שגורם לאובדן הראייה הפריפריאלית), ו-88% דיווחו על שמיעה עמומה. בחלק מהמקרים השוטרים אפילו לא זכרו שהשתמשו בנשק.
התומכים בהחזקת נשק פרטי נוהגים לומר ש"נשק לא הורג אנשים – אנשים הורגים אנשים". זה לא נכון?
"אמנם האצבע לוחצת על ההדק", מסביר פרופ' לאונרד ברקוביץ', "אך ההדק עלול לגרום לאצבע לעשות זאת". ברקוביץ', פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת ויסקונסין, טוען ש"כלי נשק לא רק מאפשרים אלימות – הם מעודדים אותה". את הטענה הזו הוא מבסס על התיאוריה שפיתח בעקבות אחד הניסויים החשובים והידועים בנושא: "אפקט הנשק".
ב-1967 ערכו ברקוביץ' ועמיתו אנטוני לפייג' ניסוי שעסק בחשיפת בני אדם לכלי נשק. בשלב הראשון של הניסוי, שנערך בקרב מאה סטודנטים (כולם גברים), המתין הנבדק בחדר המתנה לצד בן זוגו לניסוי – שהיה למעשה שתול של החוקרים ותפקידו היה לעצבן את הנבדק. בשלב השני הוכנס הנבדק לחדר שבו עמד שולחן ועליו חפצים שונים: בחדרה של קבוצת הנבדקים היו מונחים על השולחן רובה ואקדח, ובקבוצת הביקורת – מחבט בדמינטון וכדור נוצה. הנבדקים התבקשו להתעלם מהחפצים שלכאורה נשכחו שם בניסוי קודם. לאחר מכן נדרשו הנבדקים לבחור את עוצמת מכת החשמל שיקבל בן זוגם, שהרגיז אותם בחדר ההמתנה. ההשוואה בין שתי הקבוצות הוכיחה מעבר לכל ספק: המשתתפים שמולם הונח נשק זיכו את בן זוגם במכות החשמל החזקות ביותר.
56 מחקרים חיקו מאז את ניסוי אפקט הנשק, וכולם אימתו את אותה מסקנה: החשיפה לכלי נשק מגבירה את הסיכוי להתנהגות תוקפנית.
טוב, זה מה שקורה בתנאי מעבדה.
לא רק במעבדה. זה קורה, למשל, גם בכביש. מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד ב-2006 ועסק בהשפעת כלי נשק על התנהגות אלימה בכבישים בחן אלפיים נהגים בארה"ב. החוקרים מצאו שאנשים שנוהגים עם נשק ברכב נוטים לבצע יותר מחוות גסות כלפי נהגים אחרים (23% מקרב נושאי הנשק לעומת 16% מאלו שלא נושאים נשק) ולנהוג בצורה מסוכנת יותר (14% לעומת 8%). בניסוי אחר, שפורסם ב-1975 בכתב העת "Journal of Personality and Social Psychology", נסע אדם בטנדר פיק-אפ והתעכב במשך 12 שניות בצומת כאשר האור ברמזור התחלף לירוק, במטרה להרגיז את הנהגים שמאחוריו. במתכונת אחת של הניסוי הונח רובה צבאי גדול במקום בולט בחלקו האחורי של הטנדר, ובשנייה לא. התוצאות היו חד משמעיות: נהגים שראו את הרובה גילו פחות סבלנות וצפרו יותר מאלו שלא ראו רובה. זה נשמע מוזר ואפילו מטופש – למה לצפור בעצבנות למישהו שמחזיק רובה? – אבל הממצאים היו חד-משמעיים, והם תומכים בתיאוריית אפקט הנשק: החשיפה לנשק מעוררת אלימות.
כיצד מוסבר "אפקט הנשק"?
תשובה אפשרית עשוי לספק הטסטוסטרון – ההורמון הזכרי. בניסוי שנערך באוניברסיטת נוקס שבאילינוי ב-2006 התבקשו גברים בני 18-22 להרכיב חפצים מפורקים. מחציתם הרכיבו אקדח דזרט איגל, ומחציתם – משחק ילדים. דגימות רוק שנלקחו מהנסיינים לפני ההרכבה ואחריה מצאו שרמת הטסטוסטרון בדמם של הגברים שהרכיבו את האקדח עלתה פי מאה יותר מזו של הגברים שהרכיבו את המשחק. אותם גברים גילו גם יותר אגרסיביות בניסוי המשך שבו התבקשו להזליף רוטב חריף לכוס מים שתינתן לאדם אחר. "התוצאות מציעות שכלי נשק בהחלט עשויים להגביר את מידת האגרסיביות", סיכמו החוקרים, "במידה מסוימת באמצעות שינויים ברמת ההורמון טסטוסטרון". רבים מהנסיינים אפילו התאכזבו לגלות שהמים המהולים ברוטב חריף שהכינו לא יינתנו לאנשים אחרים.
טסטוסטרון, אגב, מצוי גם אצל נשים (אם כי בשיעור נמוך). במחקר שנערך בשנה שעברה במכון הטכנולוגי של קליפורניה (ומצא ששיעור טסטוסטרון גבוה פוגע ביכולת קבלת ההחלטות) צוין כי "עדיין יש לבחון האם אפשר לייחס את האפקט גם לנשים".
אז אפשר להניח שהחשיפה הארוכה לנשק במהלך השירות הצבאי הופכת את הישראלי לאדם עצבני ואלים יותר?
"אם השאלה רומזת לאפשרות של מקרי ירי כמו באמריקה, אז סטודנטים בקולג'ים בארה"ב אינם קבוצת השוואה ראויה ליוצאי צבא ישראלים", טוען ד"ר ראובן גל מהטכניון, ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל בעבר ומייסד אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל. "חיילים אמנם נחשפים במהלך שירותם לנשק, אבל גם עוברים התניה מאוד אפקטיבית על כללים והגבלות של שימוש בכלי נשק".
אז חשיפה לנשק אולי לא הופכת אותנו לעצבניים ואלימים, אבל יש גורמים רבים אחרים שעושים זאת. "החשיפה לאירועי טרור, למחבלים שדורסים עוברי אורח תמימים, לפצמ"רים שנופלים על בתים, לעפיפונים שמציתים שדות – כל אלו יכולים ממש לעצבן בני אדם נורמליים, בלי קשר לחשיפה לנשק", אומר גל.
נחי אלון משוכנע שגם החשיפה של החיילים לאלימות במהלך שירותם גובה מחיר. "יש בהחלט אפשרות שחיילים שהיו חשופים לאלימות מתמשכת יאמצו עמדה אלימה יותר", הוא אומר, "ראיתי כאלו בהודו, שנהנו להתגרות במקומיים או להיגרר לקטטות מיותרות. הם עצמם ייחסו זאת לשירות אלים שיצר הרגל".
האם קיימת בישראל "תרבות נשק"?
המיעוט היחסי של נשק אזרחי בישראל מונע ממנה לקיים תרבות נשק דומה לזו שקיימת בארה"ב, בה אנשים אוספים רובים, עורכים חופשות ציד ומבקרים בתערוכות נשק כמו שמבקרים בתערוכות אמנות. בשנה שעברה דווח על קייטנה בהתנחלות יקיר שבשומרון שערכה לילדים בכיתה ד' אימונים ברובה M-16 (רק לבנים – הבנות עברו סדנת לק וסטיילינג), אך זה עדיין מקרה חריג.
עם זאת, בשנים האחרונות אפשר לראות את הנשק מופיע בישראל בהקשר תרבותי מפתיע: דוגמנות נשק. זהו תחום מפותח בעולם, אך בישראל הוא עדיין נמצא בחיתוליו. השם הבולט בו הוא אורין ג'ולי, בת 24 מרמת גן, שתמונות אינסטגרם שלה נושאת נשק במהלך שירותה הצבאי קנו לה קריירת דוגמנות בשירות חברות נשק – וגם אייטם פפראצי לאחר בילוי משותף עם אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה.
אז תרבות נשק עדיין אין כאן, אבל מה לגבי אלימות בנשק חם?
על פי נתוני המשרד לענייני פשע וסמים באו"ם מדורגת ישראל במקום ה-164 בעולם במדד הרציחות (לא רק בנשק חם) עם 1.36 מעשי רצח ל-100 אלף תושבים – טוב בהרבה מארה"ב (5.35) ואפילו מבלגיה (1.85) ומקנדה (1.68), אבל מעל לכמעט כל מדינות מערב אירופה. באיטליה, למשל – אימפריית המאפיה – עומד שיעור הרציחות על 0.67. גם מרוקו, קטאר וגאורגיה משתרכות מאחורינו בטבלה.
על פי נתוני ארגון "Gun Policy", שיעור ההרוגים כתוצאה משימוש בנשק בישראל הוא 1.04 רציחות ל-100 אלף תושבים (הנתונים הם מ-2011) – נתון שמציב אותנו במקום טוב בהרבה מזה של ארה"ב (4.62), אבל גרוע מכוויית, אזרבייג'ן וזימבבואה.
בארה"ב, שבה לפי ההערכות כ-30 אחוז מהאוכלוסייה מחזיקה בנשק, מתרחשים מדי שנה מאות אירועי ירי המוני. האם זה יקרה בישראל עם העלייה בכמות כלי הנשק ברחובות?
"ישראל אינה חברה אלימה, בוודאי לא בהשוואה לארה"ב", אומר הפסיכולוג ד"ר ראובן גל. "ההסבר נוגע הן להבדלי תרבות והן להבדלים בחוק. מבחינת החוק, לקלות שבה ניתן להשיג נשק בארה"ב אין לה כמעט מקבילה במדינות המערב.
"מבחינת תרבות, בארה"ב יש הרבה יותר אלימות חבויה מאשר בישראל - ולמען האמת, יותר מאשר ברוב ארצות המערב הדמוקרטיות. בשנת 2017 נרצחו בארה"ב קרוב ל-20,000 בני אדם. גם מבלי לחשב פרופורציות לגודל האוכלוסייה, זהו מספר מבהיל שעצם פרסומו יוצר נורמה שמצידה נותנת לגיטימציה למעשי רצח נוספים. הסיבות בארה"ב קשורות לריבוי מיעוטים ולמתח הקבוע ביניהם ועוד, לבידוד חברתי שכיח, לנוקשות גופי אכיפת החוק ועוד".
כ-65% מהאוכלוסייה היהודית משרתים בצבא וחלקם הגדול מחזיק נשק בכל יום. הרחובות מלאים חיילים, שוטרים ומאבטחים - אבל אחוזי הפשיעה כתוצאה משימוש בנשק חם אינם גבוהים. איך זה מסתדר?
ייתכן שהשירות בצה"ל דווקא מחזק תכונות חיוביות ומקנה הרגלים שמונעים שימוש לא אחראי בנשק. "השירות הצבאי עשוי לפתח אחריות, יוזמה, פתרון בעיות והיחלצות לפעולה מהירה", אומר נחי אלון. "תרמילאים ישראלים, למשל, הם לאין שיעור יעילים יותר בסיוע במצבי חירום בחו"ל מאשר צעירים שאין להם רקע צבאי". עם זאת, הוא מזכיר, ישנם גם כאלו שהשירות הצבאי משפיע עליהם באופן שונה והופך אותם דווקא לפגיעים יותר. ככלל, טוען אלון, "אין דרך לקבוע משהו על בריאות נפשית של חיילים ואזרחים בצורה גורפת".
ראובן גל מוצא קשר מובהק בין שירות צבאי עם נשק והשימוש המבוקר בו באזרחות. "חייל שמחזיק נשק באזרחות 'כבול' בהרבה מאד התניות ואיסורים שאותם הפנים עם הרבה זיעה, עונשים ומשמעת שהפכה למשמעת פנימית". בסופו של דבר, אומר גל, "הסוציאליזציה החזקה שעוברים חיילים בצבא לגבי שימוש בנשק היא מאד אפקטיבית".
במילים אחרות, ייתכן שהתשובה הקולעת ביותר לשאלה "מה עושות לנו שלוש שנים עם נשק" היא "מלמדת אותנו אחריות". לא בטוח שזה מופרך, כשחושבים על זה.