שירה איסקוב ועדי גוזי ישיאו משואה השנה. הן ראויות למחווה המרגשת והמעצימה הזו, אבל לפני הכל מוכרחים להודות שמדובר בעוד עלה תאנה שנועד להסתיר את מבושיה של המדינה שלא עשתה דבר בשנים האחרונות כדי למגר או לטפל בתופעת האלימות במשפחה.

איסקוב, ששרדה בנס את התקיפה האלימה של בעלה לשעבר אביעד משה, וגוזי, האישה שהצילה את חייה, ראויות להשיא משואה - אבל מעבר למחווה המרגשת, זו קודם כל הודאה באימפוטנציה של החוק. השלמה עם העובדה שהמדינה שמה עלינו קצוץ וגם הבנה שלקורבן הבא אין למה לצפות; לא מהרווחה ולא מהמשטרה, כי התקווה היחידה שלה להינצל היא שכנים ערניים ואכפתיים מספיק.

למדינת ישראל פשוט לא אכפת. עד כדי כך לא אכפת לה שכבר לפני ארבע שנים אושרה התוכנית הממשלתית למניעת אלימות נגד נשים. "אושרה" זה אומר שיש כסף לטיפול בנושא אבל עד היום רק שליש ממנו הועבר ולא ממש ברור לאן.

אבל גם מדינה שלא אכפת לה רוצה להיראות טוב בעיני אזרחיה. אז מה עושים? מופע אשליות, שואו עם אורות מרצדים, מוזיקה טקסית, שירים מרגשים, וכמובן - הדלקת אש מבוקרת. הכל כדי להסיח את הדעת מהלהבות הפראיות שמשתוללות רחוק מהבמה החגיגית, וכן, גם מהח"כים הטריים והנחושים ממפלגת "נעם" הגזענית והחשוכה שבין היתר דורשת לבטל את קידום מעמד האישה ואת המאבק נגד האלימות במשפחה.

הממשלה בוחרת במודע להשתמש בשירה איסקוב כנערת הפוסטר שלה, רק שלמרבה הצער, מאחורי הפוסטר המרגש הזה לא נעשה כל מהלך משמעותי שנועד לטפל בבעיה עצמה. שום דבר לא נעשה על מנת לטפל במצב החירום שכולנו נמצאים בו, ואני לא אופתע אם האקט הבא במופע האשליות הזה יהפוך לגרוטסקי במיוחד.

עדי גוזי משחזרת את אירועי הערב הנורא (צילום: מתוך "חדשות הבוקר" , קשת 12)
כולנו יודעים שסופר גיבורה זה חתיכת שואו. עדי גוזי | צילום: מתוך "חדשות הבוקר" , קשת 12

אולי יבקשו מאיתנו לצאת למרפסות למחוא כפיים, אולי ינהיגו טקס לזכר קורבנות האלימות במשפחה, ואולי בכלל נהפוך לגותהם סיטי, ובכל פעם שנשמע על מקרה אלימות במשפחה נדליק פרוז'קטור ונחכה ל"סופר גוזי" שתגיע להציל את המצב כי לממשלה אין רצון ולרשויות החוק אין אמצעים. כי המדינה בטוחה, בדיוק כמו שמקיאוולי טען בספרו "הנסיך" - שקל מאד להסיח לנו את הדעת וכולנו יודעים שסופר גיבורה זה חתיכת שואו.

אגב, למדינה לא אכפת לא רק מאלימות במשפחה. לא אכפת לה גם מהעניים ומהקשישים וניצולי השואה שמתים כמו זבובים בדירות המוזנחות שלהם. כי אם היה לה אכפת - כבר מזמן הייתה כאן תכנית ממשלתית לטיפול בקשישים ולמיגור העוני באופן כללי, תכנית מסודרת שלוקחת בחשבון את החלש, תכנית שמאפשרת למבוגרים להזדקן בכבוד ולא לחטט בפחים. במקום זאת, המדינה מעודדת גיוס תרומות על ידי גופים פרטיים באמצעות דואט מרגש של ראש הממשלה עם זמרת אהודה. הרי מדובר בשואו נהדר: קול הבריטון הקטיפתי של ראש הממשלה משתלב נהדר עם הסלסולים של עדן בן זקן - והנה, כבר שכחנו, תראו, הנה ציפור!

ועכשיו, אחרי הסחת דעת קצרה אך הכרחית, נחזור לסיפור של שירה איסקוב. תראו, זה עצוב, אבל הפסטיבל סביב שירה החל הרבה קודם, אחרי הראיון הרגיש והמרגש ב"עובדה". הכוונה של היוצרים הייתה להפנות את תשומת הלב לתופעה ולהסביר (שוב) שזה יכול לקרות לכל אחת ואחד. שצריך לפעול, ויפה שעה אחת קודם, אבל המסר לא עבר. הוא השתבש, לא הובן או שפשוט לא היה כל רצון או חשק להבין אותו. באותו רגע בדיוק שירה איסקוב הפכה מבן אדם, מאישה ששרדה תופת, לאמצעי - אמצעי לנצל את המצב, אמצעי להתחמם מעט באור הזרקורים מכפור השכחה המצמרר. אומנות האשליה.

וכמובן שזה גם מצטלם טוב, ולכן שירה איסקוב צעדה גם בשבוע האופנה יחד עם כוכבות העבר וההווה, הצטלמה איתן לסטורי ואפשרה להן לצייץ בהתלהבות על הזכות להכיר אותה. יש לי כמובן גם הרבה מאוד מה להגיד על המסע לניקוי החטאים של תעשיית האופנה, אחת התעשיות האכזריות ביותר בעולם בכל הנוגע להחפצה, הקטנה והשפלת נשים. אז נכון, היום צועדות על המסלול גם "נשים רגילות" ודוגמניות נכות - אבל יעברו עוד עשרות שנים עד שהעוול שנגרם יישכח.

"אבל ככה בדיוק מעלים מודעות לאלימות במשפחה", יגידו חלקכם ואתם צודקים. חשוב להעלות מודעות לנושא הבוער הזה ואני בעצמי עושה זאת באופן קבוע כשאני כותבת על זה וכשאני מדברת עם נשים שפונות אלי בעקבות הכתבות שלי ומבקשות סיוע. וכן, גם אני מטה אוזן למשמע ריב בין שכנים וקופצת כאילו במקרה לבקש ביצה או סוכר כי כבר אי אפשר לדעת. אבל חשוב כמובן לא פחות לפעול ברמה חוקתית וברמה הממשלתית. חשוב לדרוש מנבחרי הציבור שכבר כמעט שלוש שנים עסוקי בעיקר במשחקי אגו להתחיל לעבוד. המודעות צריכה להגיע מלמעלה, דרך גינוי רחב, שינוי מאסיבי בחקיקה, הזרמת תקציבים, והכי חשוב - דרך חינוך.

אני חושבת ששירה איסקוב היא גיבורה. ההתייצבות שלה מול המצלמות העניקה אומץ להרבה נשים ונערות, ואין לי ספק שעדי גוזי לא חשבה בכלל שהיא תהפוך לגיבורה כשרצה להציל את שירה. אבל זו לא הדרך. זה לא הפתרון. אף אחד לא צריך להיות גיבור שמציל את העולם אם הוא או היא חיים במדינה שבאמת דואגת לאזרחיה. בינתיים אנחנו במצב חירום ולא רק שהמדינה לא עושה שום דבר - היא גם לא מתכוונת לעשות כלום. כל המחוות המרגשות, הטקסים והדיבורים הם לא יותר ממסך עשן, רוח וצלצולים וניסיון להסיט את תשומת הלב ממצב החירום האמיתי. הגיע הזמן שנתעורר. הגיע הזמן שהם יתעוררו.