באחד משיעורי הכתיבה שעברתי אצל רן שריג, קיבלנו דף עם מדבקות. לבנות כאלה, שהבשלנים מדביקים על קופסאות פלסטיק, רואות חשבון מדביקות על קלסרים והילדים אוהבים לקשקש עליהן.

המשימה הייתה פשוטה: שכל אחד יכתוב על המדבקות את הדבר שהכי מפחיד אותו שמישהו אחר יגיד עליו; סטיגמות, שיפוטיות מיותרת, אבחנות שגויות לפי תמונת פרופיל ברשת וגם דברים שהאנשים הכי קרובים יכולים להגיד עלינו.

בסופו של דבר, כולנו הכי דואגים, נרתעים, לא אוהבים ואף מפחדים ממה יגידו עלינו האחרים, לא משנה אם אלה זרים גמורים או אנשים שחיים איתנו רוב החיים; שמנה, חלשת אופי או גרושה. משעמם, עילג, חולה נפש, דיסלקט, ביביסט או שמאלן. הסטיגמות מתערבבות עם תכונות אופי ואבחונים רפואיים ויוצרות סוג של בוץ מסריח שברגע שזרקו אותו עלינו פעם אחת הוא נדבק וכמעט בלתי אפשרי להסיר אותו.

אנחנו כמובן גם מפחדים מה יגידו על המשפחה שלנו או על הילדים שלנו. ייתכן שגם אמא של שירה איסקוב, כפי שסיפרה בראיון לפני שבוע, פחדה שיגידו משהו על הבת שלה אם היא תעזוב את הבית ותחליט להתגרש מבן אדם שמתעלל בה. גם כשהיא גילתה לפני כמה חודשים שאביעד משה מכה את אשתו באופן קבוע, היא עשתה את כל מה שאפשר כדי לשכנע את שירה לא להתגרש. לא לעזוב. לשמור על שלום בית.

ברור שהיא מצטערת על אותו ניסיון להסתיר ולשמור על עצמה ועל הילדה שלה ממה יגידו עליה האחרים: אולי במשפחה שלהם לא נהוג להתגרש? מה יגידו, איך ישפטו, מה המסקנות שיסיקו? וחשוב לגמרי לציין שזה בסדר כשאמא רוצה להגן על הילדה שלה בכל מחיר - גם אם בסופו של דבר מתברר שההחלטה הייתה גורלית ושגויה.

במקביל לאירוע המטורף והמחריד הזה שהבעיר את המדינה, נטפליקס שחררו לאחרונה סרט דוקו-פשע בשם "המשפחה מהבית הסמוך", שמספר על גבר שרצח את אשתו ואת שתי הבנות הקטנות שלו. רצח אכזרי שלא היה לו שום רציונל, שום רמז מטרים, כביכול, כי ברשתות החברתיות, שהמנוחה כל כך אהבה לשתף בהן את החיים שלה - הכל היה נראה פשוט מושלם ובן הזוג שלה הצטייר גם כאבא נהדר ופרטנר תומך שלוקח חלק פעיל ושווה בחיי המשפחה.

אותה אישה בסך הכל רצתה שיגידו עליה דברים טובים, בלי לחשוף שוב דבר בעייתי מאחורי הקלעים. אידיליה משפחתית שכל אחד שואף אליה ודווקא קל מאד להציג כשבוחרים את הפריים הנכון.

וזה בדיוק העניין: כפי שאנחנו חוששים שיגידו עלינו דברים רעים, חשוב לנו שיגידו עלינו רק דברים טובים. שיעריכו אותנו, את האומץ שלנו ואת ההירתמות שלנו לפרויקטים שונים - וזה לגיטימי לגמרי - כל אחד רוצה לבלוט בזכות המעשים והפעילות שלו, רצוי למען אחרים, וזה נורא נוח בעידן שלנו – מספיק לכתוב פוסט, לצלם סרטון, או לחתום על עצומה. מספיק להחליף מסגרת בתמונת פייסבוק, לשתף פוסט זועם וצודק של מישהו, או לכתוב משהו שמאפשר לנו להתעלות מעל אחרים.

נורא קל להרגיש שעשינו משהו אם יש לרשותנו לייקים וצפיות. וזה בסדר גמור, זה העידן שלנו – אם זה לא צולם או לא תועד, אולי זה לא קרה בכלל. אגב, גם נכון שזה בדיוק מה שצריך הרבה פעמים כדי לעורר מודעות – למחלה מסוג נדיר, לאלימות כלפי נשים, לניצולי שואה או במקרים של אלימות כלפי חסרי ישע. זה בדיוק מה שצריך כדי לצרף לאג'נדה שלנו עוד ועוד אנשים שחושבים כמונו. זה גם מאפשר לעשות שינוי. וזה גם משהו שהיינו רוצים שידברו עליו. שישייכו אותו אלינו. זה הדברים הטובים שנרצה שיגידו עלינו.

אבל גם בקצה הזה יש בעייתיות מסוימת. ברגע שאנחנו מתאחדים מתחת למטריית האג'נדה שמגנה עלינו, כל אג'נדה, אנחנו פתאום מתחילים להתבונן על כל מי שלא איתנו כאילו הם נגדנו, ואז, אנחנו עצמנו הופכים הרבה פעמים לאלה שפחדנו מהם. אלה שמבדלים את עצמם מאחרים ואומרים עליהם דברים לא הכי מחמיאים או לא מחמיאים בכלל. אנחנו הופכים למי שחששנו מהם.

הפרדוקס האנושי הזה של להשתייך אבל גם לבלוט התעצם עוד יותר בזכות הרשתות החברתיות. כי כל אחד מאיתנו רוצה להיות פתית שלג ייחודי ומיוחד, אבל כשאתה לבד – אתה נתון לחסדי האחרים ומה הם יגידו. כשאתה בקבוצה, אתה מוגן, אבל מצד שני, אתה כבר לא ייחודי. ולכן מרגיש צורך לייחד את עצמך (יחד עם קבוצת החברים לאג'נדה) מהאחרים. אלה שחושבים אחרת, אלה שנחותים, אלה שלא שותפים לדעתך, כי כידוע – רוב האנשים היום יודעים את הכלל הזה: שיש רק שתי דעות – שלך וזו הלא נכונה.

ואם נוסיף לכל סיר הלחץ הזה את התקופה המאתגרת שלא ברור מתי תסתיים – גישת ה"מה יגידו" יכולה להסלים מהר מאד ל"מה יעשו". חרם אינטרנטי יכול להפוך ללינץ' ברחוב, מטח עלבונות יהפוך לזריקת אבנים, ואנחנו מרחק פסע מאובדן צלם אנוש - ויש לכך מגוון סיבות.

ועכשיו אחזור לאותו שיעור כתיבה. ברגע שאנחנו יודעים שלא משנה מה יגידו עלינו, זה לא ישנה את מי שאנחנו, אנחנו לא נזדקק לעידוד מבחוץ. אנחנו לא נזדקק להגנה של הקבוצה כדי לצאת נגד אג'נדה או בעדה. אנחנו נהיה עצמנו והלוואי שזה יעניק לנו גם את היכולת לקבל בצורה סבלנית יותר את הדעות של האחרים.