"אז מתי אנחנו נעשה אהבה מתוקה?" הוא כתב לי פתאום באמצע שיחת רגילה לחלוטין. שיחה שהייתה דווקא מעניינת, אחת מתוך רבות שניהלנו בחודשים אחרונים. הוא היה חבר פייסבוק, שבהתחלה פיזר לייקים ואז התחיל להגיב. בכל פעם תגובות מאד משכילות ומעניינות. השיחות עברו למסנג'ר, דיברנו על מלא נושאים, אף פעם לא על משהו שיכול לקרות בינינו, אבל איכשהו השאלה שלו לא הפתיעה אותי והרגישה לי מאוד במקום.

אז קבענו. למרות המשפט הסליזי והקלישאתי. אחרי הכל הוא היה קסם אמיתי והבין אותי אחרי חצי מילה. העברנו יחד יומיים שלמים ומדהימים של סקס, שיחות וכרבולים. הוא היה בדיוק מה שציפיתי אחרי תקופה ארוכה מדי בה הלב שלי היה חסום ונעול.

ואז הוא נעלם. לא ענה לוואטסאפ ששלחתי לו בבוקר למחרת ונעלם גם מהרשת. הוא פשוט התאדה וגרם לי לתהות במשך ימים ארוכים מה הסיפור. ואז הוא הפציע וסיפר לי שאחרי שיצא ממני פגש מישהי אחרת והתאהב בה.

כל אחת מאיתנו (אני מדברת על המין הנשי) היא שונה וייחודית, אבל לכל אחת מאיתנו יש דבר אחד במשותף שמאפשר לגברים לכבוש את הלב שלנו פעם אחרי פעם - וזה היה יכול להיות נהדר אם לא הייתם מנצלים את זה בצורה מכפירה.

אני מדברת על המילים שאתם מוציאים מהפה. כן, אנחנו אוהבות "עם האוזניים", אנחנו אוהבות לשמוע אתכם מדברים משפטים מלאים ומתנסחים יפה, כותבים פוסטים רגישים ברשת או הודעות נוגעות ללב בוואטסאפ. אנחנו אוהבות לדעת שאתם חושבים כמונו, והדברים שחשובים לנו חשובים גם לכם, עד שמתברר שבסופו של דבר זה היה שקר גס שהמטרה היחידה שלו הייתה לגרום לנו פשוט לשכב איתכם.

ולא סתם לשכב, אלא לפתח תקוות שווא שמבוססות על המילים היפות, הנכונות והמדויקות. כן, גם אם תדייקו פחות בלהשקיע בסקס, אנחנו נהיה סלחניות יותר. אבל למה, לעזאזל, פעם אחרי פעם, אתם עושים לנו את זה: מקסימים אותנו כדי לנצל אותנו.

אישה עצובה
אל תנצלו אותנו. אל תעשו לנו את זה. אילוסטרציה | צילום: shutterstock | KieferPix - אילוסטרציה

זה לא שאנחנו מטומטמות. אנחנו לא. אבל כל אחת מאיתנו, גם האישה הכי למודת ניסיון (של אחרות וגם של עצמה) בסופו של דבר תפתח את הלב שלה לאדם הלא נכון. היא תפתח גם את הנפש ואת הגוף כמובן, רק שאתם לא צריכים את הכל, ומספיק לכם לסמן עוד קו על חגורת הכיבושים.

אז מי דפוק כאן בסיפור? לא אנחנו ולא אתם. נורמות? איזו שטות. חוץ מזה, הרי בסופו של דבר, הכל יתגלה כי אי אפשר לעבוד על כולן כל הזמן. וכך, אחרי שבועות ארוכים, נזכרתי באיזו בקשה מוזרה שההוא ביקש ממני בין לבין: "אל תספרי לחברה שלך עלינו".

הוא התכון לחברה מסוימת, אחת החברות הכי קרובות שלי. באותו רגע, כשהוא אמר את זה, כל מנגנוני האזהרה בראש שלי היו כבויים ואפילו לא התייחסתי למה שהוא אמר.

ואז, כמובן, סיפרתי לה את זה, והתברר לי שהוא עשה לה את אותו דבר בדיוק: כמה ימים מדהימים יחד, פרק זמן קצר מדי אפילו כדי לקרוא לזה "רומן", ואז היעלמות. אחר כך התברר שהוא עשה את אותו הדבר בדיוק גם לחברה אחרת שלנו, לא חברה קרובה, סתם מישהי שאנחנו מכירות. בעצם לא בדיוק אותו דבר, אותה הוא גם הדביק במשהו, והיא הייתה צריכה למרוח משחות ולקחת אנטיביוטיקה.

בסופו של דבר, הוא נעלם לי מהרדאר עד שחזר אליו אחרי כמה חודשים. הוא כתב לי שהוא מתגעגע ורוצה להיפגש. אף מילה של צער על מה שקרה, אף מילה גם על זו שפגש והתאהב בה. נראה לי שגם היא אי שם מלקקת את פצעיה במקרה הטוב, ובמקרה הרע מטפלת במחלת מין שנדבקה בה או מחליטה להפסיק הריון לא מתוכנן.

הגבר ההוא הוא חלאה. וכך גם עוד גברים כמוהו. סיפורים שמתגלים אחד אחרי השני – על שקרנים, מתחזים ונצלנים. כולם חלאות ואין מה לעשות עם זה. הם לא הרביצו, או היו אלימים פיזית - אבל הם היו אלימים לנפש שלנו. ללב שלנו. וזה היה מביך. לכן בחרנו לשתוק הרבה פעמים, עד שהבנו שזה משחק לטובתם של אותם חלאות. אז די. לא נשתוק יותר.

אל תנצלו אותנו. אל תעשו לנו את זה. אתם, שכותבים בצורה כל כך מרגשת על "מבחן אחות" כשמדובר באונס או הטרדה מינית, ומשתמשים בהאשטאגים נכונים כמו #אנימאמיןלה או #metoo, ואז, אי שם מתחת לרדאר פוגעים בנו, פשוט ככה, בלי לחשוב או להתחשב.

אל תעשו לנו את זה. לא כי בסופו של דבר כל העניין הזה יתגלה, ולא כי פתאום תתחילו לפחד שכולם יכירו את הפרצוף האמיתי שלכם. פשוט אל תעשו את זה, כי זה לא פייר. זה לא יפה. זה לא מוסרי. אל תנצלו אותנו ואל תפגעו בנו. תהיו גברים.