"נסעתי איתך ברכבת מחיפה לתל אביב לפני שלושה ימים בשעות הצהריים. גלשת בטלפון שלך ואכלת תפוח ירוק. היית מאד חיננית, עם השיער השחור הגולש שלך, והאף הסולד. בכל פעם שנגסת בתפוח, האף שלך התקמט בקטע מצחיק ואיפשהו באזור חדרה הבנתי שאני מאוהב. רציתי לגשת ולבקש ממך את מספר הטלפון שלך, אבל עד שאזרתי אומץ, כבר הגענו לסבידור מרכז והייתי צריך לרדת. אם את קוראת את הפוסט שלי - צרי קשר! אם אתם חברים, שתפו את הפנייה שלי, הלוואי וזה יגיע אליה... לאישה של חיי".
הנה לכם עוד פוסט "חיפוש אהבה אבודה" גנרי. כולנו נתקלנו בפוסטים כאלה לפחות פעם אחת בעשור האחרון ואמרנו לעצמנו "וואו, איזה מרגש זה, הבן אדם מחפש אהבה!". כי הרי למרות שכולנו מלאי סרקזם עד העיניים, אנחנו עדיין יודעים להעריך מחוות רומנטיות. הרי בסופו של דבר, למרות שהיום להיות רומנטיקן חסר תקנה זה להיות תמים ואפילו קצת אהבל - פעם הרומנטיקן היה הגיבור הראשי, והיום הוא לא יותר מעוד סייד-קיק.
ראיתי עשרות סיפורים כאלה, מכירה גם לא מעט סיפורים בהם שהוא באמת מצא אותה והיא מצאה אותו, הם נפגשו באותה תחנת רכבת ושחזרו סצנה רומנטית מאיזשהי קומדיית ניינטיז פופולרית, תוך כדי שהם עולים על המדרגות הנעות אל עבר השקיעה. חלק מהם נפרדו אחרי כמה חודשים בצליל נפיחה קלוש (אחרי שמיצו את הרומנטיקה הוויראלית), ובטח יש גם כאלה שהתחתנו והביאו ילדים - וכן, הם חיים בעושר ואושר עם פרק פתיחה מרתק במיוחד לעבודת השורשים העתידית של צאצאיהם.
אבל השאלה שאני רוצה לשאול היא – למה? למה יש יותר ויותר סיפורים כאלה ופחות ופחות גברים שפשוט בוחרים לגשת למישהי ברחוב, ברכבת או בבר ולהתחיל שיחה? ובכן, אחרי שצללתי לנושא במשך כמה ימים, הנה כמה השערות משלי (כאלו שאני מניחה שלא מעט מכם יזדהו איתן)/
אתה מפחד להיראות מטרידן
נכון, עידן ה-#metoo. אבל אדם נורמטיבי יודע להעביר את הגבול שבין הטרדה לבין לפתוח בשיחת חולין, לא? פשוט תשאל משהו נייטרלי: "איזה ספר את קוראת?", "איפה עובר קו 66?", "רציתי להגיד לך שאת מאד יפה" בלי קריצה מקריפה וכמובן בלי לגעת. מה קרה לסמול טוק ומתי הוא הוצא מחוץ לחוק?
אתה מפחד שהיא תגיד "לא"
הדור שלנו לא סובל דחייה. זהו דור "פתיתי השלג הנצחיים". ולכן אתה בוחר פשוט לא לעשות כלום, אלא לחכות עד שתיפרדו ולרוץ לכתוב פוסט רומנטי בפייסבוק עם תחושת פספוס. חבל, לא?
אתה מפחד שאתה כבר לא מסוגל לאהוב
בעידן שבו יש בלבול בין מערכת יחסים לסטוץ, כמה פעמים קרה שקמת בבוקר וחשבת שלעולם לא תמצא בת זוג? או אחרי פרידה קשה היית בטוח שזהו, נגמרה מכסת הרגשות בלב שלך? זה קורה לכולם, אתה לא היחיד. אז אולי "האהבה האבודה" שאתה מחפש בפוסט שלך היא לא אותה בחורה ספציפית שנסעת איתה ברכבת או ישבת לידה בהרצאה, אלא אהבה אבודה באופן כללי? ואותה זרה מסתורית זו רק השלכה מהכלל אל הפרט? אם זו לא הייתה היא זו בטח הייתה מישהי אחרת ואתה רק רצית שוב להרגיש משהו?
זה לא באמת משהו אמיתי
ובהמשך לסעיף הקודם; זה לא שאתה מחפש מערכת יחסים. אתה רוצה רק להשתעשע ברעיון. כמו למדוד ג'ינס ולהסתובב ליד המראה, אתה מודד את הרגש הזה ובודק עד כמה הוא מתאים לך לעיניים ולנעליים. כי תוך כמה שעות אחרי הפוסט כבר תשכח אותה ואם יום אחד מישהו ישתף את מה שכתבתם, תהיה מופתע: "אומייגאד איזה שטויות כתבתי פעם, לפני חצי שנה". אתה לא באמת רוצה להרגיש משהו, אתה רק מענג את עצמך במחשבה שזה משהו שיכול לקרות. בודק אופציות, אבל בלי לעשות משהו בנדון.
אתה רוצה שהאחרים ידעו שאתה מסוגל להרגיש
אין כמו סיפורים רומנטיים, ילדים, כלבים וחתולים כדי לגרוף לייקים. מצד אחד – יש לא מעט קהל שמשווע לנס בחיים אפורים האלה. מצד שני – יש אותך, עם סיפור שנון, שמציג אותך על הצד הטוב ביותר – לא דוש ומטרידן (הרי לא הפרעת לה במה שהיא עושה אלא רק התבוננת) וגם רומנטיקן ועדין נפש (הבעת את הרגשות שלך בפרהסיה כתובה).
מצאת את עצמך באחד הסעיפים האלה? אז בפעם הבאה כשאישה יפה תחלוף על פניך או תשב לידך בכלי תחבורה כלשהו - תדע שבמקום לנסח בראש את הפוסט העתידי שאתה בטוח שישבור את הרשת - פשוט תיגש ותפתח איתה בשיחה - לך תדע, אולי היא עוד תעשה לך share.