אני ממש סקרנית לראות מה הסיפור של דנית ואמיר, ובמיוחד של עץ הבונסאי שהיא הביאה לו במתנה. בונסאי, עץ ננסי יפני, הוא בעיני סמל של שליטה. ההקפדה על הצורה המסוימת פלוס כריתה חסרת הרחמים של כל ענף או עלה שבורח הצידה בטעות הם חתיכת רמז לעתיד לבוא.
השאלה היא מי מהם הולך לשלוט ומי ייכנע לשליטה, כי עד עכשיו שניהם מצטיירים לי כקונטרול פריקים: היא עם הסדר במגירות ובארונות, והוא עם ניתוח המספרים, ובעיקר בגלל זה שבחר לעשות את תהליך ההתאמה שוב מההתחלה רק כדי לא לרשום לעצמו כישלון.
אני מאמינה שהבונסאי יחזור אלינו בפרקים הבאים, ועכשיו יש לי שאלה לכל המשתתפים של העונה: למה אתם צריכים את זה? לא בקטע רע, אבל זו שאלה שחייבת להישאל. כבר בהצגה הראשונית רואים שמדובר באנשים עסוקים מאד. אם זה בעבודה, בקריירה או בתחביבים. בין אם בגלישת גלים או נגינה על הפסנתר (במנח יד שגוי משהו, לתשומת לב הקורא ניר). בקיצור, נראה שטוב להם עם עצמם.
אז מה הסיפור, למה הם באו? ובשעה שהם יושבים מול המראיין ומדקלמים כמה הם רוצים זוגיות ואהבה, אני צועקת כמו אבי התיאטרון הרוסי, סטניסלבסקי: "לא מאמינה!". עכשיו לא, זה לא שאני לא מאמינה בכנות הכוונות שלהם - אני לגמרי כן. אבל פה זה משהו אחר.
אני גרושה יותר מעשור, זוגיות שהייתה אהבה גדולה, אהבה ענקית אפילו, ובהמשך הובילה לשיברון לב ענקי עוד יותר. ההחלמה הייתה ארוכה והרגישה כמו ללמוד לחיות בלי חלק גדול מהאישיות שלי. סבתי ז"ל הייתה שבורת לב גם היא אחרי שהתגרשתי, כי בעיניה שום דבר לא מפצה על זה - לא ההצלחות שלי ולא ההתקדמות שלי בחיים. כלום. אם אני לבד, מבחינתה אני אדם פגום.
היום, אני מודה, אני לא יודעת מה מאיים עלי יותר: להישאר לבד או לפנות עכשיו מקום בלב, מושב לידי על הספה ומגירות בארון למישהו זר, אפילו כזה שאני הכי מחבבת וטוב לי איתו. אבל גם מישהו שתהיה לו ביקורת על זה שאני משאירה כלים בלילה בכיור, מישהו שידרוש ממני להמתין לו עד שהוא יתפנה כדי לראות יחד פרק חדש בסדרה ועוד סיטואציות בתסריט האימה הזוגי שכולנו מכירים היטב.
נראה לי שכל אחד כמעט, שנפגע או נשאר לבד הרבה זמן, לומד בסופו של דבר לפצות את עצמו, למצוא תחליף, לייצר סובלימציה למשהו שחסר. כמו לטאה שמגדלת זנב חדש או פרוטזה ביונית. החיים שלי מלאים, וכך גם החיים של כל אחד מהמשתתפים.
להבדיל מהפורמט האמריקאי, בו רוב הזוגות שנוצרו בתוכנית כבר נשואים ומגדלים ילדים משותפים, הגרסה הישראלית הולכת לכיוון אחר לחלוטין. ולא מדובר רק בשיקולי העריכה או הדרישות עליהן מבוססת בסופו של דבר ההתאמה (גם אם היא נוגדת הדרישה המקורית) - זה השילוב של הכל יחד.
כל אחד מהמשתתפים, במיוחד אלה של העונה הנוכחית, נורא שלמים בעצמם. אין להם מקום לעוד בן אדם בחיים שלהם. הרצון או הצורך שלהם להשתתף בתוכנית, בסופו של דבר, הוא לא מעבר להבניה חברתית. אנחנו חיים במדינה בה כל אחד ללא זוגיות ו/או ילדים יישאר לעולם סחורה פגומה, תוצר בעייתי שצריך להיפטר ממנו או להצמיד לו מישהו.
לכן, זו בדיוק הסיבה שבגללה יש לקחת בערבון מוגבל את הגחמה של רוני לגבי הגובה של נעם והסלידה של הדר מהגינונים של דניס. הן לא מחפשות "למה לא" אלא "למה בכלל כן?". למה לרוני לעזוב את מיאמי? למה הדר מתלהבת הרבה יותר מהדירה של דניס במגדל ולא ממנו? שלא לדבר בכלל על אריק ודובי, שכל אחד מהם חי במגדל השן הדמיוני שלו.
אולי בכלל צריך להסתכל על הגרסה הישראלית של "חתונה ממבט ראשון" כסוג של "מראה שחורה לממסד הזוגיות"? כדי להראות ולהסביר שלא חייבים ושלא צריך ללחוץ ולהלחיץ? שאולי די לכל ה"לא טוב האדם לבדו" שמתחיל להיאמר באופן אוטומטי לכל אחד בגיל שלושים ומעלה?
"חתונה ממבט ראשון" היא תוכנית ריאליטי, וכמו כל תוכנית ריאליטי, המטרה העיקרית שלה, מעבר לסיפוק הצורך במציצנות, היא להראות לצופה על הספה שהוא נורמלי יותר או לפחות כמו אלה שעכשיו בוכים, כועסים או אוהבים על המסך, ושכל רווק או רווקה, גרוש או גרושה, אלמן או אלמנה, יראו את זה וירצו לשחרר - קודם את הרעשים השונים בסביבתם ואז גם את עצמם.
כי בואו, זה בסדר גמור היות האדם לבדו במידה וטוב לך להיות לבד. בלי שילחיצו אותך או יגרמו לך להרגיש לא שלם או שלמה עם עצמך. שפשוט ינסו להבין שזה רצונך, ואם לא להבין - אז שיניחו לך. די.