רציתי להיעלם. פשוט להיעלם. ממש כמו סימון ביילס בהתעמלות, אוסקה בטניס או פלפס בשחייה. רציתי להיעלם כמו הרבה ספורטאים שמגיעים לשיא לא פרופורציונלי של לחץ וציפיות מהסביבה מול הציפיות שלהם מעצמם. אני רואה אותם פורשים מהאוליפיאדה, מהגראנד סלאם ומהאליפויות הכי נחשבות - ומקבל פלאשבקים לרגעים אישיים שלי על מגרשי הכדורגל.
אני נזכר ברגעים שבהם הסביבה יצרה סביבי הר של ציפיות שהייתי צריך להגיב להן והלחץ לשלמות לא הרפה ממני ביום ובלילה. כל טעות קריטית וכל הפסד צורב נחקק בך ושורף לך יותר מכל חגיגת נצחון. כל מעידה מקצועית או אישית נמדדת מול אלפי או מיליוני עיניים שופטות. שופטות כל הזמן. ואתה? בעיקר מחפש אוויר. מחפש לנשום.
אבל רגע, בואו נשים הכל בפרופורציות, לפחות מהזווית שלי; אנחנו מדברים כאן על ספורטאי על שהגיעו למעמד אליו מגיעים הספורטאים הטובים בעולם ואולי בהיסטוריה. הם הגיעו הרבה יותר רחוק מלשחק כמוני בנבחרת ישראל בכדורגל. כאן מדובר בספורטאי על יחידנים שמתמודדים לבדם עם כל הלחץ והציפיות ולא יכולים להיעזר כמוני בתקופתי בחברים למגרש הכדורגל אם הם הם נקלעו ליום רע.
זה רק הם עם עצמם ומול עצמם. אנשים שנשפטים ונערצים על ידי כמות לא הגיונית של אוהדים ועם הרבה יותר תקשורת. הם שוברים שיאים על אנושיים וכולם בטוחים שהם חזקים מנטלית, ובכן, בצורה לא אנושית. למרות זאת, אני מסוגל להבין ולהתחבר למקום הזה בנפש שלהם, אותו מקום שמרים אותם לפסגות חד פעמיות ויורה אותם למטה לתהום ברגע של כישלון בו אתה בעיקר מחפש אוויר. פשוט מחפש לנשום.
אז מה קרה? הרי יגידו שהלחץ היה שם תמיד יחד עם המעריצים והתקשורת. יגידו שזה חלק מהחבילה של להצטיין לטוב ולרע. תהילה, אתם יודעים איך זה, דורשת התמודדות. הכול נכון, רק שהמשוואה השתנתה ואף פרמטר כמעט לא נשאר זהה במינונים שלו ב-10 עד ה-15 השנים האחרונות.
התקשורת כמובן השתנתה לחלוטין, הרשתות החברתיות התעצמו, והפרטיות המועטה שהייתה לאותם ספורטאים כמעט ונעלמה, והיום הם שייכים למשחק הרבה יותר גדול מהם ומהספורט עצמו. פעם מייקל גורדן היה יכול לברוח לעשן ולהמר, והיום פלפס, אולי השחיין הגדול בהסטוריה, מעשן קנאביס כדי להתפרק, והתמונה שלו כאיש ש"איבד כיוון" מופצת בכל העולם תוך דקות.
גם בצד השני של המשוואה אותם ספורטאים גדלו לתוך אותו עולם שבו מותר להגיד שאתה פגיע, ללכת נגד הזרם ולדבר על זה ברשתות. אפשר להתלונן על מי שפגע בך (אלי רייזמן ונבחרת ההתעמלות האמריקאית) ולהוציא את כל הרפש החוצה כי כבר אי אפשר לטאטא ולהחביא. היום אנחנו גם כבר קוראים שפתיים בכל רגע מצולם (ביילס, השבוע, אחרי תרגיל רע באוליפיאדה אומרת למאמנת שלה "אני לא יכולה יותר"). הכל שם, מונח לפנינו.
כנראה שככה זה כשאי אפשר לעצור את המחסומים ופריצת גבולות ומנפחים את הדרישות, הציפיות והלחץ על הגז משני הצדדים - ואז רואים כמה אנושיים הם גם הגדולים מכולם וכמה המערכת שפעם הייתה קוראת לזה פציעות צריכה להגיב פתאום לעולם של פציעות נפשיות. חלק גדול מהספורטאים האולימפיים מחכה פעם בארבע שנים ל-15 דקות התהילה שלו - והפעם גם את זה דחו להם בשנה לאור התפשטות הקורונה, ועוד ללא קהל, כך שקשה מאוד שלא לצאת מאיפוס. שלא כמו בכדורגל או בכדורסל שבהם המשחקים מסוקרים, מצולמים ונצפים על ידי מיליונים כל שבוע - השינוי הזה הוא בגדר רעידת אדמה עבור הספורטאים האולימפיים.
וכשאתה מכניס את כל הפרמטרים האלה לתוך גופו ונפשו של ספוטראי יחידני שלא יכול להיעזר באף חבר לקבוצה מלבד עצמו כדי לנצח ולנצח ולנצח - אז אתה מבין שהאולימפיאדה הזו והתקופה האחרונה (כולל הסרט המופתי "משקל הזהב") יכולים להיזכר לא בזכות הספורט, אלא בהשלכות ובדרך שאירועים כאלה וגיבורי על מהסוג הזה משנים הלכה למעשה את עולם הספורט.
הרי בסיכומו של דבר הטלטלה הזו לא תשנה לאורך זמן את הדרישות מספורטאי העל להתגבר על כל מכשול מקצועי, פיזי או מנטלי - אלא תשנה את כללי המשחק בכל הקשור למעטפת ולהתייחסות לאותם ספורטאי על והצורך לתת לתת להם תמיכה נפשית כמו זו הפיזיולוגית. לתת להם מקום לדבר על החולשות שלהם, וככל שהם יכילו את זה פנימה - הספורטאי יתעצם החוצה. אם זה לא היה קורה בקיצוניות כזו של "לשבור את הכלים", כנראה שזה לא היה משנה שום דבר בהתנהלות, כי הרי אותו אלוף עולם יצטרך להתגבר על כל הקשיים בסופו של דבר, אבל הדרך לשם תהיה אחרת - הרבה יותר מודעת להיותו אנושי מעבר להיותו רק אתלט.