בזמן שישבתי בחדר ההמתנה לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי: "איך הגעתי לסיטואציה ההזויה הזאת?". זה קרה ביום שישי, קצת אחרי השעה 13:00, בזמן שישבתי עם הילד שלי, בן השלוש מחות לחדר של רופא אף אוזן גרון. החדר עצמו היה מלא בכל מיני צעצועים עייפים, כיאה לקליניקה של אדם שמתמחה בילדים, והבן שלי כבר הספיק לפתח רגשות כלפי איזה מסוק צבעוני שאיבד איזה שניים או שלושה חלקים לאורך השנים.

"ראית?", הוא אמר לי. "זה מסוק". חייכתי אליו והנהנתי. הוא תמיד מצליח להצחיק אותי, אפילו ברגעים הכי קשים, אבל אני לא אשקר; באותו רגע החיוך שלי היה אסטרטגי לחלוטין ונועד בעיקר לשדר מסר מרגיע לפני הסערה שתגיע ממש עוד רגע כשהוא יניח את המסוק וייכנס לחדר הרופא.

 

חרוזים (צילום: גיא רייט)
חוסך על איש מקצוע ונותן שכבה של בונדרול בכוחות עצמי | צילום: גיא רייט

אבל רגע לפני הדרמה, חשוב לי להסביר משהו קטן: אני, גיא, אוהב לפתור דברים בכוחות עצמי – לפחות את הדברים שאני יכול לפתור ברמתי. לא דברים מורכבים מדי, אבל אתם יודעים, בעיות רגילות; לתקן ברז דולף, לפתוח סתימה באמבטיה, לסתום סדק בקיר, לפרק בית מנורה ולהתקין את החדש שהגברת קנתה באיקאה. הרי אם אפשר לפתור בעיה כלשהי מבלי לשלם 300 שקל למישהו - דיינו. אגב, ברוב הימים זה גם מצליח לי. מצד שני, יש גם ימים כמו אותו יום שישי גורלי מחוץ לחדרו של הדוקטור.

מחטטים באף

את הטלפון מהגננת קיבלנו בערך שעתיים אחרי ששמנו את הילד בגן. רגע לפני שהטלפון צלצל עוד עשיתי כמיטב יכולתי להתאושש מהחתונה שחזרתי ממנה בשלוש לפנות בוקר. "זאת הייתה הגננת", אמרה לי אשתי. "היא אומרת שהוא דחף לעצמו משהו לאף ולא מצליח להוציא אותו החוצה".

אנחת ייאוש נפלטה מפי בזמן שלבשתי את מכנסי הג'ינס שנזרקו שלשום על הפרקט. "רוצה שאני אביא אותו?", היא שאלה. "לא, אני אביא אותו", אמרתי לה, ובראש כבר חשבתי על כל מיני דרכים מקוריות לחלץ את הגוף הזר. בדרך לחנייה כבר חייגתי לחבר מהמילואים – ד"ר דוד, רופא ילדים במקצועו.

"תראה, רוב הסיכויים שעד שתגיע למיון זה כבר לא יהיה שם", אמר לי דוד. "הבעיה שאז הם בטח ירצו לעשות לו צילום חזה וירצו לדחוף לו סיב אופטי לאף כדי לראות שזה לא ירד לו לריאות – והוא לא ממש יאהב את זה. אם זה היה הבן שלי - הייתי מוציא לו את זה בעצמי. אם הייתי אתה - לא הייתי ממהר ללכת איתו למיון". בתוך תוכי, היה לי ברור לגמרי שלחדר המיון אני לא מגיע. "תתקשר אליי כשאתה איתו בבית ונראה מה נעשה", סיים דוד ללוות אותי רגע לפני שהבנתי איזו מתנההכינה לי המציאות.

 

חרוזים (צילום: גיא רייט)
יש לפעמים צרות שאתה לא יכול לצאת מהן – כגבר, כבעל וכאב | צילום: גיא רייט

כשהגעתי לגן, הגננת כבר עמדה איתו מחוץ לשער – מוכנה להראות לי את חומרת המצב. "אתה רואה את זה?", היא שאלה והצביעה לי על הנחיר הימני שלו. עמוק-עמוק בפנים, בדיוק במקום שבו הסחוס נגמר והעצם מתחילה, היה תקוע משהו שנראה בהתחלה כמו חרצן של זית. אמרתי לה תודה רבה על המסירות, חטפתי את הילד לאוטו ודהרתי איתו הביתה.

כשאמרתי לאשתי שאנחנו עומדים לחלץ את הגוף הזר שנתקע לבן שלנו בנחיר, היא הייתה מאוד סקפטית לגבי כל התהליך – שזאת הדרך היפה לומר שהיא חשבה שאנחנו מוכרחים לעוף למיון ילדים. למרות זאת, עם הרבה ביטחון עצמי, שורה של חטיפים מפנקים לילד, תוכניות טלוויזיה בשביל להסיח את הדעת ושתי פינצטות שכבר שירתו אותי בנאמנות בעבר, הצלחתי לשכנע אותה לתת כתף במשימה.

השיטה? פשוטה למדי: הורה 1 מרתק לספה את הילד לוחם UFC, בזמן שהורה 2 מחלץ את החרצן עם הפינצטה. רק שאיך אומרים? יש רצוי ויש מצוי; אלו מכם שניסו פעם להחזיק ילד בן 3 בזמן שמנסים לדחוף לו כלי כלשהו לנחיריים בוודאי יוכלו להעיד שזה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע, ובכל פעם שרק התקרבנו עם הפינצטה לאף שלו, הוא התחיל להתפרע כאילו אנחנו מנסים לעקור לו את הציפורניים.

אני לא אשקר, היה בכי, היו צעקות וגם לא מעט עצבים – אבל לא ויתרתי. הייתי נחוש להוציא את החרצן המחורבן הזה בכוחות עצמי ולא עניין אותי כלום. אני משוכנע שבשלב מסוים אפילו הצלחתי לגעת בו עם הפינצטה, אבל קשה מאוד לתפוס גוף זר בנחיר של ילד כשהוא מזיז את הראש שלו מצד לצד. למעשה פשוט זה בלתי אפשרי.

"זה גדול עלינו", אמרה לי אשתי. "אנחנו צריכים ללכת למיון לפני שנעשה לילד טראומה לכל החיים". שוב נאנחתי בייאוש והתקשרתי שוב לד"ר דוד, בוכה שאני לא רוצה להיתקע כל הערב במיון של שניידר. "תראה, אופציה נוספת היא למצוא רופא אף, אוזן גרון לילדים, עניין מאתגר כי עכשיו כבר שישי בצהריים", אמר לי הרופא שהוא גם חבר. "אם אתם לא מצליחים ולא מוצאים רופא - סעו למיון".

 

חרוזים (צילום: גיא רייט)
מזכרת מיום שישי הגורלי | צילום: גיא רייט

"כן, UFC, אני יודע"

עד עכשיו אני לא יודע איך היא עשתה את זה, אבל אשתי הצליחה למצוא רופא אא"ג לילדים שעובד בשישי אחר הצהריים ובמרחק של חצי שעה נסיעה מהבית שלנו. ארזנו תיק עם במבה ויצאנו לדרך, כל המשפחה, לצהריים של כיף בהרצליה.

"ראית? זה מסוק", הוא אמר לי בחדר המתנה. הנהנתי אליו וחייכתי. חיכינו אולי 15 דקות לפני שהגיע תורנו אז הייתי צריך להסביר לרופא על הבוקר המטורלל שהיה לנו. "ואתה אומר שניסית להוציא את זה בעצמך?", שאל הדוקטור. הנהנתי וסיפרתי לו הכל על סאגת הפינצטות. "תראה, בגדול זאת לא אמורה להיות בעיה", הוא אמר. "למרות זאת, יש תמיד את הסיכוי שגם אני לא אצליח וייצטרכו לעשות את זה עם טשטוש במיון ילדים". 

משם פנינו לחדר הטיפולים בו חיכה לנו סדין ירקרק לצד מגוון מכשירים שנרו כמו סט כלי עינויים מסרטי מרגלים. "אני צריך שתתפוס אותו חזק", הוא אמר. כן-כן, אני יודע, UFC. רגל ימין על הרגליים שלו, יד ימין תופסת את הזרועות ויד שמאל את הראש. הילד נאבק, צרח ובכה - אבל זה היה חסר תועלת - הפעם הוא התמודד עם מקצוען, חמוש בכלים של מקצוען.

הכלי הראשון שנכנס לנחיר היה המפסקת. אחרי כך הוא הכניס את מה שהיה נראה כמו קיסם מתכת, מעוקל בקצה, עם ראש עגול ושטוח. כעבור כמה שניות, הגוף הזר כבר היה באוויר הפתוח והחרצן הסורר התברר להיות מין פרי אדום וקטן שצומח על השיחים ליד הגן שלו. "יש לכם הסדר של קופת החולים?", שאל הרופא בזמן הילד עדיין בוכה בהיסטריה. "אם כן, אז זה 150 שקלים". שילמתי לו במזומן ויצאנו לאכול קוראסון שוקולד רגע לפני שבית הקפה למטה סגר לשבת והינו נכנסים לעוד לופ של בכי.


תראו, עד היום כשאני חושב על הבוקר המחורבן הזה אני משוכנע שהייתי יכול לפתוח את הסתימה באף שלו בכוחות עצמי אם רק היו לי את הכלים המתאימים. אם רק היה איתי מישהו שיכול היה לתפוס אותו חזק יותר. אם רק הוא רק היה משתף יותר פעולה. כל אלה מחשבות שרצות לי בראש עד עצם היום הזה. מצד שני, די ברור לי שאלו מחשבות שמקורן באותו תכונה אובססיבית לפתור את כל הבעיות בבית בכוחות עצמי.

אם למדתי משהו אחד מאותו יום, זה בעיקר שיש לפעמים צרות שאתה לא יכול לצאת מהן לבד – כגבר, כבעל וכאב. יש פעמים בהן אתה צריך לשחרר את ה-300 שקל האלה (או 150 עם הסדר של הקופה) ולהזמין הביתה מקצוען עם כלים של מקצוען, ואם בכל זאת החלטת ללכת על זה בעצמך - רק תדאג שלא תעשה לילד שלך טראומה לכל החיים.