במצודת לונדון, המצודה של הוד מלכותה אליזבת' השנייה, נמצא יהלום. הוא נקרא הקוהינוּר, 'הר האור' בפרסית. מדובר באחד מתוך 100 היהלומים הכי גדולים עלי אדמות, כגודל של ביצת תרנגולת. השווי שלו, על פי בני המלוכה הבריטית, מוערך בין 10 ל-12 מיליארד דולרים. למרות זאת, אף אחד מבני המלוכה לא מוכן להתקרב אליו. למה? בגלל שהקוהינוּר הוא היהלום הכי ידוע לשמצה בהיסטוריה של האנושות.
היהלום המפורסם נמצא לראשונה במאה ה-13 במדינת אנדרה פרדש, בדרום-מזרח הודו, במשקל של כ-793 קראט, והיום הוא מוטבע על הכתר הרשמי של אליזבת' באוס-ליון – אמה של אליזבת' השנייה. היא, כאמור, מעולם לא חבשה אותו, שכן האמונה היא כל מי ששם את ידו על האבן היקרה מביא על עצמו מזל רע מאוד.
מאז מציאתו ועד היום הוא עבר לא מעט בעלים, חלקם מצביאים גדולים ואחרים מלכים. כמעט כולם מצאו את מותם בדרך מזוויעה כזו או אחרת – מבני מלוכה שנטרפו על ידי נמרים, לנסיך סיקי שהורעל ועד למלך שנרצח בשנתו על ידי שומריו האישיים. כשלוקחים את כל זה בחשבון, זה לא מפתיע בכלל שמלכת בריטניה מעולם לא נגעה ביהלום הזה.
לאחרונה, העיתונאית אניטה אננד וההיסטוריון וויליאם דלרימפל פרסמו ספר שמסקר את ההיסטוריה האלימה של האבן היקרה. מרגע מציאתו במכרות קוֹלאר, על גדות נהר הקרישנה, אל תוך המסע שלו ברחבי מרכז אסיה ועד הגעתו לאזור פנג'אב באמצע המאה ה-19.
הבעלים הראשונים של היהלום האגדי היו בני המלוכה של שושלת קאקטיה המפוארת. אלו שלטו בחלק ניכר מדרום הודו בין המאה ה-10 עד תחילת המאה ה-14, עד שהם נכבשו על ידי הסולטנות של דלהי. היהלום הועבר לידיו של הסולטן אלאודין, יחד עם 20 אלף סוסים ו-100 פילים. ההעברה הייתה חלק מטקס גדול שנועד להשפיל את בני ממלכת קאקטיה המובסים.
האבן נשארה בדלהי כמה מאות שנים, עד לשנת 1739. באותה שנה, היא עברה לידיו של נאדר שאה, המלך של פרס – אדם שהוגדר על ידי היסטוריונים בתור הנפוליאון הפרסי. הוא לקח את היהלום מידיו של הקיסר מוגהל ההודי במסגרת מסע כיבוש אימתני ברחבי אסיה, אחרי פלישה מוצלחת לדלהי והשפלה אדירה של צבא הקיסרות.
על פי הפולקלור הפרסי, האבן הוציאה את המלך מדעתו וככל שהשנים עברו הוא רק הפך אכזרי יותר ויותר כלפי בני עמו. מאוחר יותר, בשנת 1747, אותו מלך פרסי נרצח בשנתו על ידי זוג שומרים והאבן עברה לגנרל אחמד שאח דוראני – לימים, השליט של אפגניסטאן. בזמן הזה, הקוהינוּר היה מוטבע על צמיד אותו לבשו בני המלוכה בלבד.
לאחר התמוטטות המלכות האפגנית, האבן התגלגלה לידיו של ראנג'יט סינג, מייסד האימפריה הסיקית. לראשונה, אחרי למעלה מ-65 שנים, הקוהינוּר חזרה לגבולות הודו. סינג החזיק את האבן בעיר פוּרי, מזרח הודו, בתוך מקדש ג'אגנאת' עד למותו בשנת 1849.
בתקופה הזאת, הוא הספיק לשכול שלושה בנים: אחד מת מהרעלה, השני נורה למוות והשלישי מת בלידה, שלושה נכדים: אחד נמחץ למוות על ידי חומה, השני נטרף על ידי נמרים והשלישי מת בלידה, ואת כלתו -שהוכתה למוות על ידי המשרתות שלה.
בעקבות הגורל הטראגי שלו ושל משפחתו, האימפריה הסיקית עברה בלית ברירה לידי דוליפּ סינג, יורש העצר האחרון שנשאר. הקוהינוּר נקשרה לידו בטקס מסורתי והוא הוכתר בתור שליט האימפריה הסיקית, המהארג'ה החדש. הוא היה אז בסך הכל בן 10 וזאת הייתה הזדמנות פז בשביל הבריטים לתפוס בעלות על התת יבשת ההודית.
במקור, הקולוניזציה הבריטית של הודו צמחה מתוך יוזמה עסקית, כביכול. הבריטים התגנבו בנכלוליות אל תוך שטחה של הודו בתור חברת סחר, מה שנקרא 'חברת הודו המסחרית הבריטית'. הרשויות ההודיות אישרו להם להתבסס בתוך שטחם אחרי שהבריטים הבטיחו להתפנות ביום הולדתו ה-16 של המהארג'ה.
אמו של דוליפּ, ג'ינדאן, לא האמינה שהגנרלים שלה הסכימו למהלך שכזה. מספרים שהיא כעסה עליהם עד כדי כך שהיא זרקה אותם לגוב של טיגריסים בנגליים – אבל לא לפני שהיא האשימה אותם שהם חלשים יותר מנשים.
בין אם הסיפור אמיתי או לא, הבריטים סימנו את אמו של המהארג'ה הצעיר בתור סכנה פוטנציאלית ודאגו שיאסרו אותה. לאחר מכן, הבריטים כבשו את האימפריה הסיקית ללא קושי. הם הדיחו את דוליפּ, גירשו אותו למדינה אחרת והוא נאלץ לוותר על הקוהינוּר. מאז היהלום נמצא בידיים של בני המלוכה הבריטית.
בשנת 1851, היהלום לוטש מחדש ליהלום שמוכר בימינו, זאת בהוראתו של הנסיך אלברט. בפועל, הוא הפך את הקוהינוּר מיהלום אדיר במשקל של למעלה מ-700 קראט לאבן במשקל של 105.6 קראט. עשר שנים מאוחר יותר, אלברט היה מעורב בתאונת דרכים כאשר העגלון האישי שלו איבד שליטה על הכרכרה המלכותית. הפציעות שלו אומנם היו קלות, אבל מקורבים אליו טענו שמאותו הרגע הוא הרגיש שמותו הולך ומתקרב.
בסופו של דבר, הוא נפטר בגיל 42 בייסורים קשים כתוצאה מטיפוס. יש הטוענים שהוא למעשה נפטר מסיבוכים של מחלת מעיים כרונית המוכרת היום בתור קרוהן, אבל לא ניתן לאמת את הטענה. ככה או ככה, הנסיך אלברט מת בייסורים אדירים והצטרף לרשימה האקסקלוסיבית של בני מלוכה שמתו אחרי שבאו במגע עם הקוהינוּר.
מאז שדוליפּ גורש ממדינתו, הוא התנצר והפך לדיפלומט הודי בבריטניה. הוא אפילו התחבב מאוד על ידי המלכה ויקטוריה, שאמרה עליו שהוא "בחור יפה, מנומס, מעודן, שמדבר אנגלית מצוין" – כמה נחמד מצידה.
אף על פי כן, כשהוא הגיע לגיל 21, הוא החליט ליצור קשר עם אמו שחיה אז בעיר קלקוטה. לאחר שהוא נוכח לדעת שאמו חולה במחלה קשה, הוא החליט לקחת אותה בחזרה איתו לבריטניה. בדרך היא הזכירה לו את כל מה שכבר הספיק לשכוח על הבריטים – איך שהם השתלטו לו על האדמה, איך שהם גירשו אותו מהבית וכמובן את זה שהם גנבו לו את הקוהינוּר. מאז, דוליפּ החל לשנוא את המלכה ויקטוריה.
למעשה, מאז שאמו הזכירה לו את הקוהינוּר, מצבו התחיל להידרדר. הוא הפך לאלכוהוליסט ונהיה ידוע לשמצה בממשל ההודי כבזבזן כסף כרוני. הוא נישא פעמיים, נולדו לו חמש בנות ושלושה בנים – כולם נפטרו לפני שהספיקו לעשות ילדים.
בגיל 55 הוא נפטר וכך השושלת של האימפריה הסיקית נקטעה לחלוטין. למרות האיבה שלו כלפי המלכה הבריטית, בשנת 1999 הוקם פסל ברונזה בדמותו בעיר ת'טפורד הבריטית – שזכתה לקבל ממנו ומבניו הרבה תרומות לאורך השנים. הפסל עצמו נחנך על ידי הנסיך צ'ארלס בכבודו ובעצמו.
כיום, כתוצאה מהמוניטין הגרוע של האבן והשפעתה על גברים לאורך ההיסטוריה, הקוהינוּר משמשת אך ורק את בנות המלוכה הבריטית. האבן נמצאת על הכתר הרשמי של מלכת אנגליה מאז 1937, אבל מאז אף מלכה לא לבשה את אותו הכתר למעט פעמים בודדות.
עד היום, ישנם לא מעט דיפלומטים שטוענים בעלות על הקוהינוּר, כולל נציגים ממשרדי התרבות של המדינות איראן, פקיסטן, אפגניסטן וכמובן הודו. בשנת 2013, שאלו את דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה דאז, לגבי דעתו בנושא. על כך הוא ענה: "הם לא יקבלו את האבן בחזרה" – ובהתחשב בהיסטוריה הנוראית שלה, לא ברור בכלל למה הם רוצים אותה. זאת אומרת, מעבר לשווי הכספי האדיר שלה.
(מקור)