הכל התחיל לפני כמה חודשים. חזרנו בלילה ממועדון נשכבנו במיטה והתחלנו להתעלס. אחרי כמה דקות הרגשתי בשד השמאלי של אשתי גוש קטן בצד, ולא הבנתי אם זה בסדר או אם זה משהו שלא צריך להיות שם. מפחיד.
שאלתי אותה מה זה הגוש הקטן הזה שיש לה בחזה, היא מיששה אותו ואמרה לי "לא יודעת. זה משהו מוזר". כבר באותו לילה אנחנו מחליטים לבדוק את העניין. אחרי יומיים היא קובעת תור לרופא לצורך בדיקה. המתנה קצרה והנה הגיע התור. הרופא בודק את השד ומחליט: "אהה זה לא משהו. סתם איזו ציסטה או גוש לא מזיק, אבל לכי תעשי צילום". בלי לחשוב פעמיים נקבע תור לצילום. האישה לחוצה מאוד ולא יודעת מה הולכים להגיד לה ומה הולכים לראות באולטרסאונד.
מגיעים לרופא. בדיקה קצרה שלו ובאותו רגע הוחלט לקבוע תור נוסף לבדיקה מעמיקה יותר. בכל מקרה, התברר שזאת לא ציסטה. בכלל לא. התור השלישי לא איחר להגיע. ההמתנה לא הייתה לא פשוטה, הימים נראו כשבועות הזמן לא זז, הדאגה של אשתי לא פסקה, וזה השפיע מאוד על המשפחה כולה.
הבדיקה השלישית הגיעה, והנה אנחנו שם לוקחים דגימה, ועוד בדיקה, ושולחים אותנו הביתה להמתנה נוספת עד לקבלת התשובות. כמה חודשים לפני זה נאלצנו להיפרד מאבא של אישתי אשר חלה גם הוא במחלה הארורה. ההמתנה לתשובה הייתה נצחית. לא ישנו לילות. אשתי פשוט הייתה בוכה בלילה וכל המחשבות שעברו לה בראש זה פשוט משהו שלא ניתן להסביר. הייתי שם, ניסיתי להרגיע, להגיד לה שזה כלום וסתם כולם דרמטיים. זה לא עבד.
עובר שבוע, והנה מגיע לו יום ראשון. אשתי מקבלת קידום בעבודה ומתחילה את היום הראשון בחפיפה שלה. 10 בבוקר. אני מקבל טלפון. "התקשרו מבית החולים. אמרו לי להגיע דחוף ולא לבד". אני מניע את האוטו ונוסע לאסוף אותה. אנחונו נוסעים לבית חולים. אלו היו 10 הקילומטרים הכי ארוכים בחיים שלי. הדרך לבית חולים הייתה מלאה במחשבות ומלאה בתהיות.
הגענו. האחות מקבלת אותנו. בחורה נחמדה בסה"כ. נכנסים לפרופסור ומקבלים את הבשורה "כן, יש לך סרטן". יצאנו ממנו, חיבקתי אותה והיא פשוט התפרקה עליי. הבנתי שהכל הולך להשתנות, אבל הכל זמני, כי אני יודע עם מי התחתנתי. אני מכיר אותה אז שהיא הייתה בת 12. היא חזקה וזה לא מה שישבור אותה. הדרך הביתה היתה מלאה במחשבות והרהורים; איך מספרים לילדים. איך הם יקבלו את זה?. יש לנו שני ילדים קטנים, הבכורה בת 8 ועוד בן 4. זה קשה.
אחרי התלבטויות רבות סיפרנו לגדולה שאמא חולה, שלאמא יש סרטן ואמא תעבור תקופה קשה. התגובה הראשונה שלה הייתה: "אמא את תהיי כמו סבא?". לא, ענינו לה, אמא לא תהיה כמו סבא. זה סרטן קטן, יש טיפולים וזה יעבור. שבועיים אחרי היא כבר היתה על מיטת הניתוחים. הוציאו לה את הגוש, ו"למזלה" היא לא הייתה צריכה כריתה כי תפסנו את זה בזמן והגוש היה קטן . חתך קטן בצד והגוש בחוץ. השלב הקל מאחורינו וכרגע אנחנו ממתינים להחלטה של האונקולוגים על המשך הטיפול באשתי. כימו/הקרנות/כדורים - הכל פתוח.
כבר חודש שאנחנו תלויים באוויר ללא ידיעה איך ממשיכים מכאן. מה עושים חוסר הידיעה? זה לחלוטין החלק הכי קשה. כבר שלושה חודשים שאשתי לא עובדת כי היא לא יכולה לחזור ואז שוב לצאת לטיפולים או כל מה שיחליט האונקולוג. בגדול החיים שלנו סוג של פאוזה, בטח עכשיו כשאף אחד מאיתנו לא יודע לאן זה ימשיך ואיך זה יגמר.
אבל היי, למזלנו אנחנו אנשים חיוביים שאוהבים את החיים, אז אנחנו מנסים לנצל כל יום ויום בלהינות כמה שיותר.
מה שחשוב לי להגיד זה שתשימו לב. אם יש לכם איזה חשש, תהייה או דאגה - תשלחו את הנשים שלכם לבדיקה. גילוי מוקדם מציל חיים.
*** פורסם במקור כפוסט אנונימי בקבוצת הפייסבוק אבא פגום
השנה, בפעם הראשונה בישראל, הקידום והעלאת המודעות לסרטן השד יתבצעו על ידי גברים - מנהלי קהילת אבא פגום שורדים ביחד.
היוזמה הגיעה מהצעה שקיבלה הקבוצה מעידן רגף - ממייסדות קהילת האופנה "מאמשיק" ויחד הם חברו ליאנה דרום, נציגת קהילת "גם אני חליתי בסרטן השד" ובעלת רשת לחנויות אופנה לנשים חולות, וחן סוגבקר, מייסדת "הצודקת" - המקבילה הנשית לקבוצת אבא פגום. יחד רקמו כולם את הקמפיין החברתי - כל אחד בתחומו.
מטרת העל של הקמפיין היא העלאת המודעות לסרטן השד, גילוי מוקדם מציל חיים והנעה לפעולה – כלומר קביעת תור. קהילת אבא פגום התגייסה על מנת לקדם את העלאת המודעות בפן הגברי, ובמהלך העבודה על הקמפיין גילו מנהלי הקבוצה כי גברים רבים היו אלו אשר גילו את הגוש הראשוני (כן, גם בסיטואציות אינטימיות) אצל בנות זוגם ובכך עזרו בגילוי המחלה. בנוסף לכך, פנו מנהלי קבוצת אבא פגום לפייסבוק ישראל שנרתמו לקמפיין במגוון דרכים. כחלק מהעזרה הקימו קאונטר אשר נשים קבעו בדיקה יוכלו לסמן ולשתף כאן.
מנהלי אבא פגום: "לנו כגברים היה חשוב להעביר את המסר כי גם לנו כבני זוג יש מחויבות לבת הזוג שלנו וכי עירנות שלנו תיהיה חשובה לא פחות. הגילוי המוקדם מתבטא גם בסטטיסטיקה הארצית ולשמחתנו אנו רואים ירידה חדה בתמותה מהמחלה בכל שנה שעוברת".