לדאנג'ן הגעתי בפעם הראשונה לפני שנתיים, כשהמועדון האגדי חגג 12 שנות סליז. הייתי בחורה בת 23 (אוקיי אוקיי, 25) שהידע שלה על סאדו-מאזו הסתכם בכריסטיאן גריי אחד וכמה שעות של צפייה בפורנו מהסוג הזה (אוקיי אוקיי, יותר מכמה שעות).

כשהגעתי לשם - למען המטרה הנעלה של הרחבת הידע הכללי וחקירה עיתונאית, כמובן - הייתי בטוחה שהדאנג'ן יהיה המקום המוחשי והממד הפיזי של המונח "סדום ועמורה". חשבתי על סטיות מיניות חולניות, צעצועי מין פריקיים, ניתוק רגשי וחיבור פיזי, בגדי עור והמון אנשים שחיים בסרט רע - ובגדול לא טעיתי. היו לא מעט מהדברים האלה. אבל היו גם הרבה דברים אחרים שקרו שם שהפכו את החוויה הזאת לאחת המרתקות בחיי.

נכון, מי שהיה שם ב-2015 יודע שהיו כמה דברים שלגמרי הבהילו אותי בהתחלה, כמו הנשים שהסתובבו עם ישבן חשוף ואטבים על הפטמות, והפרפורמר השרירי והשזוף ההוא שהתלבש כמו חאל דרוגו, וההיא שאולי הייתה פעם ההוא שעכשיו היא מלכת סאדו, וה"מבוך" - מקום שבו זוגות, שלישיות ויותר מבצעים אקטים מיניים שונים וכל באי המועדון יכולים לעבור ולהציץ. אבל אם לשים את כל אלה בצד, מה שבאמת יצא לי לעשות בדאנג'ן באותו ערב הוא להבין שקהילת אוהבי הסאדו-מאזו ממש לא מפחידה כמו שחשבתי שהיא. מוזרה? כן, ברור. בכל זאת, ראיתי יותר מבחור אחד עם מסיכת קונדום צמודה ושחורה וגלימת דרקולה. אבל היא גם כיפית, זורמת, פתוחה, מקבלת ועוד הרבה דברים אחרים שבנים אמרו עליי בגיל 17 ולקחתי בתור מחמאה. 

צחוק בצד (הוא הגיע רק ממני?) - הדאנג'ן איפשר לי לשתות עם אנשים מגניבים, להתלונן כמו שאני אוהבת על הדציבלים של המוזיקה ולראות אפס ערסים-שמרגישים-חופשי-לגעת-בי בזכות חוקי המקום הנוקשים והאבטחה הכבדה. מה יכולתי לבקש יותר מזה במועדון שהקדשתי לו שעות יקרות מהסופ"ש שלי? או, שמחה ששאלתי.

נאוה מרקו חוזרת לדאנג'ן (צילום: שירה טל)
עדיף חבל על היד משני אטבים על הפטמות | צילום: שירה טל

החודש, בדיוק שנתיים אחרי האירוע המוזר-מגניב-חיובי ההוא, חזרתי לדאנג'ן בשיא חגיגות ה-14 שנים למועדון. הייתי סקרנית. ממש רציתי לבוא ולראות מה הולך שם עכשיו: מה קורה עם הקוביות המחוטבות של חאל דרוגו? כמה דירות הצליחה לקנות בינתיים מלכת הסאדו שלקחה אלף שקל מאנשי הייטק חנונים תמורת סטירה? מי הקהל שממשיך להגיע לשם ולהחזיק את המקום הזה שנה אחרי שנה? וברצינות, למה אף אחד עדיין לא ענה לי לגבי חאל דרוגו? 

אז שמתי על עצמי בגדים שחורים כפי שהמקום מחייב (זה או זה או ללבוש לטקס, עור ורצועות. הלכתי על המצלק פחות והמרזה יותר). שמתי, באתי, ראיתי, שתיתי, השתעממתי.

ברצינות, השתעממת?

כן, השתעממתי.

אל תבינו לא נכון: הווייב המגניב קיים, הכיף עדיין שם, האלכוהול מעולה - וכעיתונאית הוא גם היה לי בחינם, שזה הכי טעים. השואו המושקע ניכר בכל פינה, הפרפורמרים אדירים ויפים, והקהילה חמה באופן שמאזן את אפקט החשש המרגש מהלא מוכר (אולי בעצם "חשש" זאת מלה יפה מדי בשביל לתאר את הרגע שבו פרפורמר שהחזיק שוט רציני ניגש אליי כדי לתת לי להחזיק אותו, ואני בתגובה כמעט ברחתי בריצה מתל אביב בחזרה לנתניה כי חשבתי לרגע שהוא עומד להצליף בי). בכל מקרה, הכל נשאר בדיוק כמו שזכרתי, והדבר היחיד שהשתנה הוא אני. ואתם. והמאה ה-21. 

נאוה מרקו חוזרת לדאנג'ן (צילום: שירה טל)
רק אל תרדפו אחרי נאוה עם שוט | צילום: שירה טל

לא נעים לי לומר - אז מזל שזה בכתיבה - אבל לפני שנתיים הלכתי לסקר את הדאנג'ן מתוך הנחה שכל הדבר הזה הוא פריק שואו אחד עצום. הרי הסאדו-מאזו היה, ובמובנים קליניים הוא עדיין, סטייה מינית. חלק פוחדים ממנה, חלק לא מבינים אותה, חלק נמשכים אליה והרוב לא באמת יודעים איך להגיב לה. מה שבטוח, כולם מודעים אליה. כל כך מודעים שזה כבר לא כזה פריק שואו כמו שזה הרגיש פעם.

רוב הסיכויים, אגב, שאתם בכלל לא באמת יודעים מה זה סאדו-מאזו. אולי ברמה התאורטית כן, אבל הביטוי של הסטייה הוא אחר לגמרי ממה שאתם מדמיינים. הידע שלנו על העולם שמחוץ לבועה שלנו מתבסס על דברים שאנחנו רואים, קוראים ושומעים בתקשורת - ובמקרה הזה, לצערי, זאת הייתה אי.אל ג'יימס שנתנה אותו.

ג'יימס עטפה לקוראים את הפריק שואו עם יותר מדי פנטזיות אחרות, רכות ונעימות יותר, שכולנו מכירים מסרטי דיסני. יש בחור מליאן, חתיך וצעיר שמתאהב בתפרנית יפה, נאיבית ובתולה. והיא מצילה אותו, והוא אותה, והיא את עצמה, וכולם מהממים, וההצלפות הן יותר כמו ליטופים והעירום הוא מושלם ונטול פצעים בגב או שיער בתחת, והכל נועד לספק לכם מוצר ונושא שהם קלים לעיכול. וזה דומה בכלום למה שקורה במציאות. 

נאוה מרקו חוזרת לדאנג'ן (צילום: שירה טל)
מראה מוזר - אך בנאלי | צילום: שירה טל

רגע, מה קורה במציאות?

במציאות, עזבו סאדו-מאזו, תחשבו על הפעם האחרונה שעשיתם דוגי בתשוקה: אתם מושכים לה בשיער, היא סובלת על עמידת ארבע ממושכת עם כאבי ברכיים, אתם אולי לא מתאפקים ונותנים לה פליק בישבן, היא מושיטה יד לאחור ושורטת את הירכיים כדי לשלוט בקצב החדירה, שניכם מזיעים ממאמץ ואדומים מנגיעות קשוחות. כשהכל נגמר אתם נראים כאילו ניצלתם מזירת פיגוע על סט של סרט פורנו, וזה עוד הסקס הרגיל. אז סאדו-מאזו?

העניין הוא שגם אם אתם לא באמת מכירים את הסצנה הזאת ואף פעם לא יצא לכם לחוות או לראות אותה בעצמכם, זה לא אומר שלא הגעתם לשלב ההוא שבו יש לכם את היכולת המלאה להבין שסקס הוא דבר מטונף, מסריח, מכוער ומלא בנוזלי גוף. זה לא מראה יפה; זה מראה נעים. אז קהילת אוהבי הסאדו-מאזו מוסיפה לדוגי שלה טפטופי שעוות נר, אזיקים ושוט. ביג דיל. לא צריך לראות את זה מקרוב כדי להיות בסדר עם זה. סליחה, אני אתקן: לאף אחד לא אכפת אם אתם בסדר עם זה. 

אני יודעת, יש אנשים שחשוב להם להדגיש שזו סטייה מינית מעוותת, והם גם חייבים למצוא 200 הסברים ללמה אותם בעלי סטייה מינית הם כאלה (לצערי גם אי.אל.ג'יימס סיפקה אחד, והוא גרוע כמו כל שאר המשפטים שהיא העלתה על הנייר). אבל עם כל הכבוד, להרביץ למישהו עם שוט - כשהוא ממש מתחנן לזה, תוך הסכמה מוחלטת של שני מבוגרים שמבינים את הסיטואציה - זו לא הנוראה שבסטיות היקום. ג'יזס, האף שלי סוטה בצורה גרועה יותר מזו. ואתם יודעים מה? עם כל הכבוד 2 - נראה לי פחות חולני להיות מוקפת במלכות סאדו ועבדים שמכורים לסקס כואב, מוזר ומכוער, מאשר במפקדי צבא רמי דרג שמכורים לסקס רגיל עם חיילות.

נאוה מרקו חוזרת לדאנג'ן (צילום: שירה טל)
זה לא מה שראינו ב"50 גוונים של אפור" | צילום: שירה טל

האדישות שלי לסצנת הדאנג'ן לא באה מזה שקל לצפות בה, כי לא קל. גם האנשים עם הראש הכי פתוח בעולם שיגיעו לשם בפעם הראשונה יחוו משהו בין התקף חרדה קל להתקף פאניקה עצום. בעצם זה יקרה גם בפעם השנייה, מניסיון: כשראיתי בחורה מוליכה ברצועת עור גבר על ארבע מסביב לבר, זה כן היה ביג דיל. אבל האדישות שלי מגיעה ממקום שמבין שזה לא הדיל שלי. שניהם רוצים את זה, שניהם נהנים מזה ואף אחד לא נפגע. סתם, ברור שנפגעים - זה כל הקטע של המאזוכיסטיים. אבל הם נפגעים במודע ובסביבה בטוחה, אז שימשיכו ולעזאזל עם מה שכל אחד מאיתנו חושב על זה. זה לא נאמר בקטע נשגב של "תראו איזו פתוחה מחשבתית אני ואיזו סובלנות יש לי כלפי האחר"; הל נואו, אני בקושי מצליחה לקבל אנשים שמעולם לא צפו ב"האנטומיה של גריי". זה פשוט שלכולנו יש כל כך הרבה שיט רציני להתמודד אתו, שאנשים שאוהבים פליקים בתחת הם לא הדבר הראשון שירגש אותי (אפרופו שיט - אסור לכם לעשות אחד כזה בדאנג'ן ולשחק איתו, זה חלק מכללי המקום. סתם, שתכירו). 

נו, אז מה את אומרת בעצם? 

סטייה או לא, אני די בטוחה שיש לי אישית הרגלים הרבה יותר מגונים מאלה של אוהבי הסאדו-מאזו. אני אוהבת לבדוק מה יצא לי בטישו מיד אחרי שאני מקנחת את האף, אני כל כך עצלנית שאני מעדיפה לחכות ולמות מקור רבע שעה עירומה במיטה אחרי מקלחת כדי להתייבש באופן טבעי ואני שותה רק בכוסות חד פעמיות בבית כי אני נגעלת מכלים שלא אני שטפתי בעצמי. וזה בעיה, כי אני גם לא אוהבת לשטוף כלים. אני ליטרלי פוגעת במודע באיכות הסביבה כבר שנים בגלל הסטייה שלי, ועדיין זה ישמע לכל אחד פחות מוזר ונורא מלאהוב להיות מוצלף ומושפל ועם חיבה יתרה לריח של כפות רגליים. אז מי המוזר והדפוק האמיתי פה? יודעים מה, נראה לי יותר מעוות להגיע למועדון כזה רק כדי להיות מציצן מאשר לחוות אותו וזהו.

נאוה מרקו חוזרת לדאנג'ן (צילום: שירה טל)
במקרה הזה - בם בטח מתים לקבל כוויה | צילום: שירה טל

אז הלכתי לדאנג'ן כדי לזכות באותה חוויה מאירת עיניים שקיבלתי בפעם הראשונה, ולא קיבלתי אותה. זה קרה גם כי כולנו כבר נחשפנו לזה בצורה כזו או (בעיקר) אחרת ונהיינו אדישים/ מחורמנים/ רגילים לסטיות המיניות האלה, וגם כי - כמו שאפלטון הסביר על משל המערה - ברגע שראית וידעת ויצאת לעולם שמחוץ למערה שאתה חי בה, אתה כבר לא יכול לחזור ללא לדעת. אתה בנקודה אחרת. הוא בוודאות אמר את זה על דברים הרבה יותר אינטלקטואליים ונעלים מסצנת הסאדו-מאזו הישראלית, אבל הוא מת מזמן ואני אעשה מה שבא לי עם מה שהוא אמר. וגם אתם, אוהבי סצנת הסאדו-מאזו והמתעניינים בה קלות -  תמשיכו לעשות מה שבא לכם. בחיי שלאף אחד לא אכפת.