במבט מהיר, קרלו גמבינו אף פעם לא עשה רושם של אדם זדוני. למעשה, יש שיאמרו שהוא נראה חביב למדי; אדם נמוך קומה, עם אף בולט וחיוך ידידותי אותו הוא נהג לפזר לכל העוברים ושבים – אבל אל תתבלבלו, גמבינו היה האדם האחרון שהייתם רוצים להתעסק איתו בניו יורק של שנות ה-50 ושלהי שנות ה-70. גמבינו מוכר עד היום בתור "דון קרלו" - ראש המאפיה המכובד והאכזרי ביותר בתולדות ארגוני הפשיעה של ניו יורק.
הוא נולד בסיציליה ב-24 לאוגוסט 1902, והפך לחבר של הקוסה נוסטרה (המאפיה) בפלרמו עוד בנעוריו שם תפקד בתור רוצח שכיר עד גיל 19 – עד שהחליט להיגר לארה"ב. גמבינו היה מוכר על ידי חבריו בשל התנהגותו השקטה, המאופקת ובזכות האינסטינקטים החדים שלו בכל הנוגע לפלילים. בתחילת דרכו בארה"ב הוא עבד יחד עם בני דודיו בארגוני הפשע של ניו יורק בתקופת הצנע, והעובדה שהיה חבר במאפיה הסיציליאנית (או כפי שהיא מכונה בז'רגון המקצועי - A Made Man) שיחקה לטובתו ומהר מאוד הוא מצא את עצמו בתור אחד מאנשי המפתח בארגונו של סלבטורה "טוטו" ד'אקילה.
בשנת 1928 התחוללה מלחמה עקובה מדם בין שלושה מחנות על השליטה ברחובות של ניו יורק. חוץ מאשר משפחת ד'אקילה, במגרש ההוא שיחקו גם ארגוני הפשע של ג'וזפה "הבוס" מסאריה וסלבטורה מרזאנו – אגב, כולם היו פושעים שהיגרו לארצות הברית מאזורים שונים בסיציליה. אחרי 4 שנים של מלחמה עקובה מדם בין המחנות, גמבינו עשה מהלך שערורייתי שלא נראה כמותו באותה תקופה – הוא עבר לעבוד עבור המתחרים. כאשר ד'אקילה נורה למוות על ידי רוצחים שכירים של ג'וזפה "הבוס" מאסריה, ראש כנופיית מאסריה, גמבינו החליף את נאמנותו לכנופיה היריבה. המהלך של גמבינו לא יכול היה לבוא בזמן טוב יותר; זמן קצר לאחר מכן, מאסריה ומרזאנו נהרגו בקרב יריות שסימל את סופה של המלחמה על השליטה ברחובות. מתוך כל חברי הכנופיות ששרדו, גמבינו היה מבין ה-Made Men היחידים שנותרו בחיים – וכך רבותיי, נולדה המאפיה המודרנית של ימינו.
את מיטב שנות ה-30 של המאה הקודמת גמבינו בילה מאחורי סורג ובריח; הוא הורשע בניהול חנות משקאות אלכוהוליים בניגוד לחוק וישב כמעט שנתיים בכלא הפדרלי – הפעם האחרונה שהוא אי פעם יישב בבית סוהר. בשנת 1957, כשכבר הפך לחלק בלתי נפרד מהעולם התחתון של ניו יורק, הוא עשה מהלך שערורייתי נוסף כאשר החליט להתנקש בחייו של אלברט אנסטסיה, האיש שניהל את איגודי הנמלים של ניו יורק והבוס הגדול של גמבינו. המהלך הזה הפך אותו לראש המאפיה, דה פאקטו, של ניו יורק במשך 19 שנים – עד למותו בשנת 1976.
בתור ראש משפחת הפשע גמבינו הוא החל לשלוט בשטחים הרבה מעבר להישג ידיהם של הבוסים הישנים. למעשה, הייתה לו שליטה כמעט מוחלטת בכלל האיגודים של מדינות ניו יורק וניו ג'רזי, כולל איגוד נמל התעופה JFK, איגוד נהגי המשאיות, איגוד פועלי הבניה ואיגוד תעשיית הטקסטיל של כל החוף המזרחי.
חשוב להדגיש כי למרות פעולות הטרור של גמבינו ושורת החיסולים של ראשי פשע בעולם התחתון, הוא תמיד היה מוערך מאוד בקרב ראשי המאפיה של הערים השכנות. למעשה, הוא היה נערץ כל כך, שבמרוצת השנים הוא גם הפך ליושב ראש הלא רשמי של ועדת המאפיה הארצית. כלומר - המועצה שמורכבת מראשי הפשע החשובים בכל ארה"ב. בזכות "מינוי" זה הוא הקים קשרים חזקים עם הבוסים הגדולים של ניו אינגלנד, ניו ג'רזי, ניו אורלינס, פלורידה, שיקגו, קליפורניה, פנסילבניה ודטרויט – כך שלמעשה, ניתן לטעון שטווח ההשפעה שלו היה הרבה מעבר לגבולות ניו יורק וניו ג'רזי.
גאמבינו, בהיותו מאפיונר ותיק שהתחנך בסיציליה, היה אדם עם סט ערכים קלאסיים (שלא לומר: Old School). הוא התנגד נחרצות להיכנס לעסקי הפצת הסמים ואף הגדיר בתקופתו את מדיניות "סחור ותמות". יש לכם ניחוש אחד מה המשמעות של זה. החשש של גמבינו היה שסחר בסמים יוביל את חייליו לעונשי מאסר כבדים אשר יובילו לשיתוף פעולה עם הרשויות עבור המתקה של העונש. מאז ומעולם הוא העדיף לעסוק בפעילויות מאפיונריות קלאסיות כמו הימורים לא חוקיים, הלוואות בשוק שחור, חטיפות, סחיטה, וכמובן שמירה על קשר רציף עם איגודים מקצועיים ברחבי המדינה.
בתור ראש משפחת הפשע המכובדת ביותר בעולם התחתון, הוא נרדף על ידי ה-FBI ללא הרף במשך עשרות שנים. אף על פי כן, מקורביו נהגו לספר כי הוא מעולם לא איבד את חוש ההומור הייחודי שלו. אורך הרוח שלו הפך לאגדה בקרב חוגים עברייניים אשר נהגו להתבדח על כך שהוא נהג להציע קפה ועוגה לסוכנים ממשלתיים שהיו מגיעים לביתו עם צווי חיפוש. בשנת 1970, הוגש נגדו כתב אישום אשר גרס כי הוא היה המוח מאחורי סדרת פריצות שהתחוללו בחוף המזרחי – אך הרשויות מעולם לא הצליחו להרשיע אותו.
בשנות ה-70 המוקדמות גמבינו כבר היה אחראי על התהוותו של אחד המאפיונרים הגדולים של ניו יורק בשלהי המאה ה-20. הכל קרה כאשר כנופיית של עבריינים אירים אשר הונהגו על ידי ג'יימס "ג'ימי מקווינס" מקברטני, חטפו את אחיינו ודרשו עבורו כופר של מאות אלפי דולרים. בעשור השמיני לחייו, בעודו צמא לנקמה, הוא יצר קשר עם עבריין צעיר ששמו ג'ון גוטי ודרש ממנו לסגור את הפינה עם מקברטני. גוטי גייס לפעולה עוד שני מאפיונרים, אנג'י "השמן" רוג'ירו וראלפי "ווינגס" גליונה, ויחד הם יצאו להתנקש בחייו של המאפיונר האירי במסעדה בסטטן איילנד. הם התחזו לשוטרים סמויים שהגיעו לעצור את מקברטני, אך כאשר זה התנגד הוא נורה שלוש פעמים מטווח קרוב ומת במקום על רצפת המסעדה. מאז, ג'ון גוטי הפך לאחד השמות המוכרים ביותר בעולם התחתון של ארה"ב.
במהלך שנותיו המאוחרות קרלו גמבינו נאבק במגוון בעיות בריאות, ובסופו של דבר הוא נכנע למחלת לב ב-15 באוקטובר 1976 בביתו שבלונג איילנד. מותו הותיר ואקום אדיר בעולם הפשע בעשור שלאחר מכן. בשנת 1985 אחרי סדרה של התנקשויות נגד משפחת גמבינו, ג'ון גוטי תפס את השליטה על הארגון – ולמרות העובדה שהוא מת לפני יותר מ-40 שנה, משפחת הפשע הכי פעילה בניו יורק עדיין נקראת על שמו. אם סיפור חייו נשמע לכם מוכר, אז זה לא במקרה. הביוגרפיה של גמבינו הייתה מקור השראה גדול עבור מריו פוזו, כאשר הוא כתב את רומן הפשע "הסנדק" בשנת 1969. שנתיים מאוחר יותר, הספר קיבל עיבוד קולנועי של הבמאי פרנסיס פורד קופולה והפך לאחד הסרטים המוערכים ביותר בתולדות הוליווד.