במבט ראשון, יוסי (50), נראה כמו השיפוצניק הרגיל שעובד בבניין הנטוש מחוץ לכל בית שלישי בישראל. הוא לובש חולצת טי שירט לבנה, מכנסי ב' צבאיים מלאים בכתמי סיד וצבע, נעלי ספורט שידעו ימים יפים יותר, ומחזיק ביד חפיסת סיגריות ממנה הוא מוציא ומדליק סיגריה אחרי סיגריה.

הוא מדבר בשקט. בטון סמכותי אבל כל כך רגוע שלפעמים קשה לך לשמוע מה הוא אומר. הוא גרוש ואב לשני ילדים גדולים וחי לבדו. זו מבחינתו הנוסחה הכי טובה כדי לא להיתפס על ידי המשטרה. פרש בודד, עצמאי בשטח. רוצח.

כשמקלפים את הפרופיל שלו, קליפה אחרי קליפה, מגלים שהאיש הנחמד עם המכנס מלא הכתמים שימש עד לא מזמן כרוצח שכיר עבור כמה מארגוני הפשע הגדולים במדינה - או כפי שהוא מגדיר את עצמו: "הרוצח השקט". הוא נע בין דרום לצפון ועבד כפרילנסר עבור ארגוני פשיעה מכל הארץ. איש צללים שמזדהה בשם בדוי בעת ביצוע המשימות ומתחפש כדי שלא יזהו אותו.

"תגיד, את האמת, אני נראה לך כמו רוצח"?, הוא פותח את השיחה עם חצי חיוך. "אני אומר לך, מזל שהגיעה הקורונה אחרת הייתי ממשיך בשלי בלי הפרעות עם 'בחיסולי הבוטיק'  שפירנסו אותי יפה (מקרי רצח יקרים שעליהם גבה מעל 200 אלף דולר במזומן). אז מה קרה בקורונה? למה הפסקתי? תשמע, עשיתי תיקון בחיים. ממש סוג של חזרה בתשובה".

"אחרי תקופה לא פשוטה, החלטתי שאני מעדיף לעבוד בשיפוצים ובעבודות מזדמנות חצי יום, ובחצי האחר ללמוד בישיבה ליד הבית שלי", הוא מספר בפתיחות ומדליק עוד סיגריה. "בוא נגיד ככה - כסף לא חסר לי. אני עם הפשע סיימתי. אני יכול לעשות מה שבא לי. נמאס לי לקחת חיים של אחרים - גם אם הם עבריינים שלקחו חיים של אנשים חפים מפשע".

ההתחלה

"גדלתי ביישוב קטן בצפון. יש לי כמה אחים ואחיות, וההורים שלי גידלו אותנו בתנאים קשים אמנם, אבל אף פעם לא הרגשנו מחסור של אוכל או דברים מהסוג הזה. הם עבדו קשה כדי שתמיד יהיה אוכל בבית, והכי חשוב שנקבל חינוך טוב ושנלך לבית ספר עם בגדים נקיים. הייתי תלמיד שובב, בלגניסט. בוא נגיד ככה: ההורים שלי היו מבקרים הרבה אצל מנהל בית הספר בגלל בעיות המשמעת שלי. מגיל צעיר מתחתי את הגבולות, הייתי סקרן מאוד. קופץ בין גגות, מטפס על עצים וגדרות. הייתי פרא. לא הבנתי ולא ידעתי מה זה פחד - וזה מלווה אותי עד היום. בכיתה י' עזבתי את הלימודים ועבדתי בצביעת דירות, בשיפוצים, יש לי ידיים טובות. למרות שהיו לי חברים עבריינים, ההורים שלי שמרו עליי כמו כספת כדי שלא אתערבב איתם ולא אתקלקל - אבל אחרי הצבא הכול השתנה".

צבא

"היה חשוב לי לשרת ביחידה קרבית.  נלחמתי חלק מהזמן במלחמת לבנון הראשונה, אבטחתי שיירות של לוחמים מישראל ואחר כך הייתי במוצבים בדרום לבנון. הברחנו לישראל סיגריות, מכשירי וידאו, זהב ודולרים שגנבנו מבתים במהלך הפשיטות. אחר זמן קצר הכרתי כמה עבריינים מעיר סמוכה ליישוב שלי ומכרתי להם רובי קלצ'ניקוב, לבנות חבלה ומטענים מוכנים להפעלה. הם שילמו לי יפה, הייתי צריך את הכסף הזה והיה לי מזל גדול שלא נתפסתי. היו כמה חברים מהפלוגה שנתפסו על ביזה וגניבות מאזרחים לבנוניים ונכנסו לכלא, אבל במרבית המקרים מפקדים העלימו עין. זה היה מערב פרוע. הייתי שנה וחצי בלבנון ואחר כך טסתי לארצות הברית ועבדתי בעבודות מזדמנות בניו יורק. אחרי שלוש שנים חזרתי לארץ והכרתי כמה עבריינים שהייתי איתם בקשר לפני שעזבתי".

עולם הפשע

"לא מצאתי את עצמי בארץ. עם כל הכסף שחסכתי למדתי באוניברסיטה. הייתי קם מאוחר מאוד כל יום, ואז חבר הציע לי לעבוד כנהג של עבריין וכמאבטח שלו. אז הם לא נקראו ארגוני פשיעה, אלו היו יותר כנופיות של 30 או 40 עבריינים. בלי הגדרות. אז לא היו עדי מדינה כמו היום, ומי שהיה הופך בכל זאת לעד מדינה היה חוטף כדור בראש. לא היו מעזים לחצות קווים כאלה אדומים. מי שהלשין גמר במועדון 'השיש' (כינוי לבית הקברות). הייתי עובד מסביב לשעון, בעיקר בלילה, ומבלה עם אותו עבריין איתו בבתי קזינו שהיו שייכים לו, במועדוני לילה גדולים בתל אביב, וגם מאבטח הברחות הרואין וקוקאין מלבנון".

"לאורך השנים נפגשתי עם כל מיני עבריינים בכירים שפעלו אז. אני לא רוצה להיכנס לשמות כי מיד יזהו אותי. בוא נגיד ככה: כל שם שתזרוק מאותה תקופה - נפגשתי איתו בכל מיני סיטואציות. בחורות יפות היו מתערבבות איתנו כל הזמן, ובגלל שהייתי צמוד אליו כל כך, לא היה מנוס מלהיחשף לקרביים של עולם הפשע ולכל הקומבינות. חייתי טוב, אבל ידעתי כל הזמן שאני נמצא בסכנה. שאם ינסו להוריד את הבוס - אני עלול להפוך לז"ל. בגלל החשש הזה, עברתי להיות אחראי על מאבטחים בבתי קזינו ומכוני ליווי ומשם התגלגלתי למשימות מיוחדות. כלומר לתחום החיסולים".

מזוודה עם כסף
200 אלף דולר במזומן לכל חיסול | צילום: Alexander Kalina, Shutterstock

החיסול הראשון

"לא רצחתי מעולם חפים מפשע. לא ילדים ולא נשים. למרות שהציעו לי כמה פעמים - אצלי זה נחשב לקו אדום. הציעו לי לפני כמה שנים לחסל אשת עבריין מוכר ולא הסכמתי. למרות שהיה מדובר על 200 אלף שקלים במזומן. היו פעמים רבות שארבתי ליעד שלי, וכשהיה חשש שעוד אנשים ייפגעו דחיתי את החיסול ליום אחר או שבסוף זה לא יצא אל הפועל מסיבות טכניות. החיסול הראשון היה דווקא בדרום - עבריין שהיה לו הרבה דם על הידיים והיה מעורב ברצח של אחרים".

"כשאני מחסל מישהו כזה אין לי נקיפות מצפון בכלל. כי גם כשהוא רצח אחרים הוא הרגיש אותו דבר. זה עבריין שחיכיתי שבוע ימים מתחת לבית שלו. הוא גר אז ביישוב קהילתי ועקבתי אחריו בלי סוף. למדתי את כל ההתנהלות היומית שלו. ברגע הנכון, כשהוא נשאר לבד במקום חשוך, שלפתי את משתיק הקול שהיה לי מתחת למעיל ויריתי בו שני כדורים בצוואר ואחד בראש. עזבתי את המקום רכוב על אופניים כדי שלא יחשדו בי בכלל. איך הרגשתי? הדופק היה קצת מואץ, אבל לא יותר מזה. קיבלתי 50 אלף דולר בתוך תיק, ולמחרת כבר טסתי לטיול של חודש במקסיקו ועוד כמה שבועות של בטן גב בקולומביה".

"עקבתי מדי פעם אחרי חקירת המשטרה באותו רצח, וכשהבנתי שהם תקועים והתיק נכנס לארון, חזרתי אחרי שלושה חודשים לארץ. אני לא מתערבב עם עבריינים ואף אחד לא יודע את השם שלי באמת. יש לי כמה שמות. אשתי חשבה שאני שותף בפאב כי הייתי חייב סיפור כיסוי חזק. באמת היה לי חבר שהיה בעלים של פאב גדול בצפון, והיה חשוב לי שהסוד יישאר רק אצלי, עד מוות. אסור לסמוך על אף אחד".

"כשהגעתי לפגישות בכל מיני דירות מסתור, קברי צדיקים או יערות בבקשה לרצוח מישהו, תמיד באתי עם פאה ותחפושת, ותמיד ביקשתי מקדמה של 50%. בוא נגיד ככה: בכירי העבריינים בארץ הם ברובם קמצנים. לא אוהבים לשלם. רוצים עבודה נקייה, אבל תכל'ס, שמגיעים לכסף, הם מתווכחים איתך על כמה אלפי דולרים. היו כמה פעמים שהתעקשתי לקבל סכום איקס, הם לא רצו, וכשנתנו את העבודה לרוצח חובבני הם והחיילים שלהם הסתבכו וחלקם ישבו ויושבים עדיין בכלא. הכל בגלל שהם רצו לחסוך ובסוף שילמו בריבית דריבית. עד היום רצחתי חמישה עבריינים שחלקם נחשבו לדגים שמנים ביותר. התיקים שלהם תקועים בלהב וביחידות אחרות".

כיפה
"בזמן הקורונה עשיתי חשבון נפש והתקרבתי לדת" (אילוסטרציה. למצולם אין קשר לכתבה) | צילום: Alex Wong, GettyImages IL

פחדים 

"תמיד יש פחד להיתפס אבל אני לא חושב על זה בכלל. בגלל שרק אני ממש ביצעתי את החיסול ואף אחד לא יודע את השם שלי או איך אני באמת נראה - אז אני רגוע יחסית. אבל כן, תמיד יש את הפחד שיום אחד ידפקו לי על הדלת או יעצרו אותי במהלך נסיעה ויחקרו אותי על רציחות שעשיתי, בטח אחרי שהיום כל עבריין שני נהיה עד מדינה. העבריינים היום נהיו זבלה. בלי כבוד ובלי קודים. הם מכרו את נשמתם למשטרה כדי לדאוג לתחת שלהם בשקרים שמכרו לחוקרים".

"תראה מה קרה בתיקים 512 ו-131. כולם נהיו עדי מדינה. פעם עד מדינה או בכלל מי שהעז להלשין ולהיות מניאק - קיבל כדור בראש או חתכו אותו לחתיכות וזרקו לפח הזבל. היום עדי המדינה הפכו לכוכבים. לסלבס. הם מתגאים בזה. אין להם בושה. היום גם עבריינים רוצחים נשים, שזה הדבר הכי מגעיל והכי פחדני שיש. אין כבר גבולות כי יש דור צעיר של עבריינים שלא פוחד מכלום. השכל שלהם בתחת והם רוצחים ככה סתם בלי שום סיבה. הם אפסים ופחי אשפה, אבל הם מצליחים להפחיד אפילו את העבריינים הבכירים שעוד נשארו בחוץ ולא רוצים להתעסק איתם".

חרטה

"ברור שיש בי חרטה כי בכל זאת לאותם עבריינים יש משפחות. מצד שני, גם הם לקחו נשמות של אחרים ככה סתם. גם אזרחים חפים מפשע הם רצחו כי לקחו רוצים שכירים זולים וחובבנים. לא רצו לשלם על עבודה נקייה. בתקופת הקורונה עשיתי חשבון נפש והתקרבתי לדת. החלטתי שאני עם הרציחות והפשע גמרתי. זהו. חלאס. הספיק לי העולם הזה. בארבעה חודשים האחרונים עשיתי לעצמי תיקון פנימי והבנתי שאני לא צריך לקחת נשמה של מישהו ושיש בורא עולם שיעניש. אני באמת מצטער על כל הרציחות האלה, ויודע ששום יום כיפור לא יכפר על מעשיי, ולמרות שזה הגיע לאותם אנשים, היום אני מבין שלא הייתי צריך ללחוץ על ההדק. אני אומר לדור הצעיר של העבריינים תתרחקו מהפשע ואל תהרסו את החיים שלכם. אל תשחקו אותה גברים כי בסוף תגמרו את החיים שלכם בכלא או כחברי כבוד במועדון השיש".