יואב וחברה שלו נפרדו אחרי כמה שנים טובות של זוגיות. הם היו ממש חברים שלנו, היינו יוצאים איתם, מבלים יחד, אתם יודעים, כל מה שזוגות עושים עם זוגות אחרים. יש גיל מסוים בו מתחילים לבלות עם זוגות אחרים בערבי "בורגנות זוגיים" - ומתברר שגם אנחנו הגענו לשלב הזה. עם יואב והחברה שלו לצורך העניין ממש אהבנו להיפגש.
הם היו זוג מהמם. אז כשהוא הודיע לנו לאחרונה שהם נפרדו - לקחנו את זה ממש קשה. ידענו שנצטרך לתמוך בו; יואב הוא חלק מהחבורה של בן הזוג שלי, חבורה של אנשים מופלאים. כולם נרתמו ברגע ואירחו את יואב כל שבוע בבית אחר, הם הוציאו אותו לדרינקים, פינקו אותו בארוחות, הכל מהכל - העיקר שיחלים, רק שיתאושש מהפרידה הקשה.
גם אנחנו לקחנו חלק בתהליך ההתאוששות שלו. הוא ישן אצלנו שבוע בחדר הקטן, דאגנו לו לכביסה ריחנית ואפילו הכנתי לו פעם אחת סנדוויץ' לעבודה - עם חביתה מלחמנייה של המבורגר. נו, סנדוויץ' מושקע כזה. עשינו הכל כדי שיחזור לעצמו כמה שיותר מהר. בשיחה שניהלנו יואב ואני בארבע עיניים הוא סיפר לי שלא פשוט לו, ושהוא יודע שמחכה לו תקופה לא קלה. "ברור", אמרתי לו כשעמוק בלב ובתוך הראש אני באמת לא יכולה לדמיין מה היה קורה אם אני ובן זוגי היינו נפרדים, לאן הייתי הולכת ומה היה עובר עליי.
עברו כמה שבועות וכל החברים החליטו לצאת יחד עם יואב לאיזה בר אפלולי. הם ישבו סביב השולחן עם בירות, שתו, אכלו, צחקו - כיף. גם אני הייתי שם (בחיי שאני מוזמנת ולא סתם נדחפת - אתם בטח לא מאמינים לי אבל זו האמת). התיישבתי ליד יואב ואמרתי לו, ככה ביני לבינו, שיש לי חברה לשדך לו, אבל שייקח את הזמן ושיעדכן אותי כשהוא מרגיש מוכן לצאת עם מישהי חדשה.
החברים שלו, כולל החבר שלי, עצרו אותי מיד. "רגע, רגע, רגע" הם צעקו, "יואב לא יוצא עם אף אחת, יואב צריך עכשיו אך ורק לז**ן". וכך, מאותו הרגע, מקהלת הגברים החלה לשיר בקולות ברטונים עמוקים את א-קפלת ה-"לז**ן": "אתה חייב לז**ן", "זה הזמן לז**ן", "אך ורק לז**ן" וכמובן "לז**ן, תז**ן, ז**ן". זה היה ה"מי ימלל" בגרסה הלא מצונזרת. ישבתי המומה והקשבתי למקהלת המלהיבים.
לא הצלחתי שלא להפריע לזמרים: "מה לז**ן? זה מה שהוא צריך עכשיו? הוא צריך להחלים, לחשוב ולהבין מה השתבש בקשר הקודם וללמוד את הלקחים!". הם לא ממש אהבו את מה שאמרתי. הרגשתי כמו אמא שלהם - זו שנכנסת לחדר וצועקת עליהם להפסיק לאונן ולחזור לעשות את שיעורי הבית שלהם.
לא סתם הם שרים עכשיו את "מזמור הזיינים" האהוב; כולם עמוק בתוך מערכות יחסים שנמשכות כבר שנים רבות, ובחוגים מסוימים היו אומרים ש"הם נפלו". הם מתבוננים ביואב כמו אסירים שמביטים מהחלון על חבר שברח מהכלא. מאז שהוא התרווק הם חיים את הרווקות דרכו. משחקים לו בטינדר, ממציאים בשבילו משפטי פתיחה, בוחרים לו איפה לשבת בדייט וכמובן - שרים לו את "מזמור הזיינים".
גם בן הזוג שלי חוטא בזה. ישבתי איתו בסוף הערב ושאלתי אותו כמה הוא מתגעגע לרווקות. הוא אמר לי שהוא ממש לא היה רוצה להיות רווק שוב, אבל שזה כיף להיזכר, לעזור ליואב ועל הדרך להשתעשע ברעיון. שקרן קטן וחמוד שלי - ברור לי שהוא היה רוצה להיות רווק, להשתולל, ליהנות ולא לדפוק חשבון לאף אחד. כלומר, לאף אחת.
"ואם הייתי מעניקה לך עכשיו חודש של רווקות, בלי כעסים, בלי שאלות. אתה הולך ומז**ן כל מה שזז, היית הולך על זה?" הוא מסתכל עליי, חושב ועונה: "הייתי הולך על זה רק אם בכל לילה הייתי יכול לחזור לישון איתך פה, בבית". מבחינתי, זה גבר. מסתכל לי בעיניים ומספר לי שהוא היה מת לצאת עם עוד נשים בלי לדפוק חשבון, לפלרטט בלי לדפוק חשבון ולדפוק בלי לדפוק חשבון. מה שלא סיפרתי לו זה שאם הוא היה נותן לי חודש של רווקות, בלי כעסים, בלי שאלות, הייתי לגמרי הולכת על זה. אולי אפילו הייתי מבלה לילה עם יואב.