הפרעות שפרצו בלוד במהלך מבצע "שומר החומות" היו נקודת שבר עבור העיר המעורבת, ובעיקר עבור שכונת "רמת אשכול"' שהפכה למוקד העיקרי של המהומות בעיר עם קטטות, אבנים, בקבוקי תבערה ואפילו ירי. כל אלה היו הרקע להשתוללות של תושבים בבתי השכנים שלהם ובכלל, עם תמונות שהזכירו לכולנו ימים אפלים וייצרבו בתודעה הישראלית לנצח.
היום, חצי שנה אחרי, בלוד עדיין מלקקים את הפצעים; מצד אחד מנסים לבנות שם מחדש את האמון בין תושבי העיר והשכונה, משימה כמעט בלתי אפשרית, ומהצד השני תמיד מרחפים מעל החשש והחשדנות שמלווים את תושבי "רמת אשכול" גם לתוך השנה האזרחית חדשה.
עם סיומה של 2021, יצאנו לסיור בשכונה כדי לפגוש את הדמויות המרכזיות בקהילה: נועם דרייפוס, המייסד ומי שעומד בראש העמותה של הגרעין התורני שמנהלת גני ילדים, בתי ספר, מכינה קדם צבאית ועוד, וכנראה אחת מהדמויות הבולטות ביותר בצד היהודי של המשוואה. יחד איתו תכננו לפגוש גם את פאתן אל-זינאתי, מנהלת המתנ"ס היהודי-ערבי "שיקגו", ואחת מהדמויות הבולטות והמסקרנות בצד הערבי של המפה. לצערנו, בימים אלה פאתן מתמודדת עם בעיה בריאותית קשה שמנטרלת אותה מלפעול בזירה ובשיקום יחסי האמון, מה שמורגש היטב בשכונה ובכלל. הנאדי באסל היא סגניתה ודמות מרשימה בפני עצמה שנכנסה כרגע לנעליה של קודמתה בתפקיד.
דרייפוס ואל-זינאתי הם ללא ספק הרוח החיה מאחורי הניסיון לייצר חיבור בין האוכלוסיות השונות בעיר המעורבת, תוך שמירה על האידאולוגיה והאינטרס של כל צד, וזאת תמיד הייתה משימה לא פשוטה, הרבה לפני פרעות 2021. למען האמת, הכל היה נראה טוב גם בימים שלפני האירועים, ורק שלושה ימים קודם לפרוץ המהומות, התקיים במתנ"ס היהודי-ערבי ערב אומנותי, וערב הפרעות עצמו התחיל עם מסיבת קריוקי של האוכלוסייה היהודית במקום. כמה שעות לאחר מכן כבר דווח על כך שעשרות צעירים נלכדו במתנ"ס ותועדו כשהם מחולצים על ידי המשטרה.
"הרבה אנשים אמרו לי 'היה ברור שיהיו פה פרעות', אבל לי זה לא היה ברור", מספר דרייפוס במהלך הסיור שלנו בעיר. בהמשך הוא גם הציג לי סרטון שבו נראה נער ערבי מסיר מאחד העמודים בעיר את דגל ישראל. "לי זה היה נראה וואו, ועוד לא הבנתי שזה יהיה אירוע מינורי ביחס למה שצפוי לקרות. בהתחלה התקשר אלי מפקד התחנה ואמר לי שיש הפגנות ואנחנו מכילים אותן. אלא שאז הערב התגלגל ושרפו את בית הספר שהוא לב הפעילות שלי בעיר. כשהגעתי לשם פשוט לא האמנתי למראה עיני".
דרייפוס ממשיך ומספר שלמחרת ההצתה של הישיבה, "בארבע וחצי בבוקר, הגעתי לביתי ושלחתי בכל הקבוצות המשותפות של יהודים וערבים תמונות של הישיבה השרופה ואז מיד יצאתי מהן". ב-2021, כידוע, יציאה שכזו היא הצהרה והבעת רגשות עוצמתית, ודרייפוס ידע בדיוק מה הוא עושה. "זה היה המקום הנפשי שלי", הוא מספר. "אבל זה לא נגמר, כי מה שהיה פה זה שלושה ימים של לחימה. אין לי מילים אחרות, פשוט לחימה. מתחיל באבנים ואז מגיע אמצע הלילה עם בקבוקי תבערה וירי".
דרייפוס ממשיך ומתאר: "שלחתי לפאתן הודעה, 'איפה את?'. בשביל מה השותפות הזו אם ברגע האמת זה לא עובד?". במשך שבועיים הם לא דיברו, ובמהלך הפרעות פאתן העלתה סרטון בו קראה להרגעת הרוחות. כן, כל אחד מהם דאג לצד שלו, ורק אחרי שבועיים הם נפגשו ושאלו איך הגיעו למצב הזה. "באותו הזמן לא הבנתי שצריך להניע הכל מחדש, אבל כן ידעתי שצריך. זאת הייתה נקודת שבר, אם כי ברור לי שברמה הקהילתית, כשהשכנים שלך שורפים את הרכבים שלך, לעולם תהיה במקום שונה".
את הישיבה כבר שיפצו לגמרי, אבל דאגו להשאיר מיצג ובו דפי ספרי התורה השרופים כסוג של מראה למצב. סימני הפרעות עדיין ניכרים בכל מקום, אבל אלו לא סימני הנזק וגם לא הדירה שבבעלות משפחת נווה שהוצתה, זה נמצא בעיקר באוויר, בתחושה שנמצאת במקום שכאילו נמצא אחרי אסון טבע אדיר מימדים.
כדי להבין כמו שצריך את לוד, צריך לחזור כמה עשורים לאחור, אז היא הייתה עיר חלשה ונכשלת אליה מדינת ישראל החליטה לשלוח בשנות ה-90 את משפחות המשת"פים של השב"כ, מה שהעלה את רמות החיכוך והפשיעה בעיר. אחרי תקופה "החזקים" החליטו לעזוב, וכדי להעלות את אחוז התושבים היהודים, מדינת ישראל החליטה לשלוח אליה את העולים מאתיופיה, אחת האוכלוסיות הכי רגישות חברתית נכון לאותה תקופה. עכשיו תוסיפו לכל זה הזנחה של שנים, כניסה של זרמי דת קיצוניים והרי לכם מתכון לאסון שרק מחכה להתפרץ - בדיוק כמו שקרה במאי 2021.
את "הייאוש לתקווה ומשם חזרה לייאוש", כפי שהגדיר דרייפוס את המצב, ניתן לראות דרך בניין אחד ב"רמת אשכול". יהודים וערבים גרים שם יחד, אולם בחלק מהחלונות ניתן לראות שלטים למכירה ועוד שניים עליהם כתוב "לא חותם". מאחורי אותו השלט, של דירות הערבים בבניין, עומד המסר של אותם דיירים שאין להם כוונה לחתום על תמ"א 38. דרייפוס מצדו טוע ש"הטענה שלהם היא שהשיפוץ שהמדינה רוצה לעשות לבניין זה הדרך שלה להמשיך להשתלט וליהד את השכונה והם לא מוכנים", אומר דרייפוס שמוסיף כי "יש כאלה שלא רוצים שיהיה פה נורמלי וההזנחה נוחה להם. זה לא עניין של תמ"א, דרך זה נוח להם לשמר את המתח והעימות ולהגיד: אנחנו בעלי הבית".
מאה מטרים משם יש שני גני ילדים, אחד יהודי והשני ערבי. כמו בכל מקום בו יש גן, בשעות הבוקר וסוף היום יש לחץ של רכבים והורים שמנסים לחנות הכי קרוב כדי לאסוף את ילדיהם, רק שבלוד כל חיכוך כזה הופך למורכב הרבה יותר עם פוטנציאל של אלימות. לא הרבה לפני הפרעות, רכב של ערבים שאספו את הילדים שלהם חסם רכב של יהודים, האחרון צפצף, היו חילופי דברים ואז בעלת הרכב הערבי קראה לבני המשפחה שלה שהכו נמרצות את האב היהודי.
בכל מקום אחר מדובר היה בעוד עימות אזרחי, אבל בלוד זה גלש מאוד מהר לסיפור הלאומני, כאשר מי שהוכה היה במקרה הרב של השכונה. אגב, המכינה שהוצתה במאי נמצאת 300 מטרים משם, ואם תיקחו את כל המוקדים האלה תבינו עד כמה סיר הלחץ הזה קטן אבל מבעבע.
"החיים זה לא מתמטיקה ואני לא יודע מה יהיה", אמר לי דרייפוס כשהיינו בבית השרוף שבבעלות משפחת נווה. הוא סיפר שעדיין יש מי שמחבל במנעול החדש שבדלת הבית, וממשיך ומספר מהצד שלו ש"צריך להגיד שהיהודים בלוד הותקפו על ידי השכנים שלהם. כשאתה מדבר איתם, אז כולם מספרים שהם נסגרו בבית ולא השתתפו באירועים. אבל מי שתקף אותנו הם השכנים שלנו, אנשים שחיים איתנו ואנחנו יודעים לזהות בפנים. אני לא טוען שלא הותקפו ערבים. אבל אין חולק שבמקרים האלה מדובר היה בתוקפים שהגיעו מבחוץ ולא בתושבי לוד או רמת אשכול".
ולמרות הכל, כאשר אנחנו חוזרים לדבר על פאתן אל-זינאתי, דרייפוס מגדיר אותה כ"שותפה וחברה טובה שלי. היום היא מאוד חולה וזה חלק מהפלונטר, שאין מנהיגות מקומית בצד הערבי. אין במנהיגות הפוליטית מישהו עם ההבנה והאינטראקציה שלה". יותר מזה, דרייפוס מספר שאחרי שפגש אותה ודיבר איתה בפעם הראשונה, לפני כשש שנים, "חזרתי הביתה ואמרתי לאישתי, 'וואלה יש עליה'. נכון יש לה תפיסה שונה משלי אבל יש שיח והצלחנו לייצר שותפות שהאמנתי בה".
שניהם מבינים שיש פה אוכלוסייה ש"חייבת לדעת לחיות אחד לצד השני. אני לא אוהב להגיד דו קיום, אבל אנחנו מבינים שכולם פה כדי להישאר", מסביר דרייפוס. "אני לא הייתי בונה מתנ"ס של יהודים וערבים יחד, אבל זה המצב ועכשיו צריך לדעת להסתדר", הוא אומר ומספק שלא עובר יום בלי שהוא מתקשר לאל-זינאתי כחבר שדואג לשלומה. "היום אנחנו אמנם אחרי האירועים, אני חבר של פאתן ודואג לה כבן אדם. לא בשביל השלום העולמי. זה נטו אישי".
2021, שמסתיימת ממש היום, הפכה כבר לנקודת שבר מאז חודש מאי. ומה יקרה החל מעכשיו? "גם לי אין מושג מה קורה עכשיו או מה יהיה", אומר דרייפוס. "אני פרגמטי ולא מאמין באהבה ושלום. אבל בסוף אפשר לשכפל את היחסים האישיים והכימיה הזאת קורית כאשר עובדים יחד. בסוף אנחנו בני אדם. אני רוצה שהיהודי יהיה יהודי והערבי ערבי, לכל אחד יש את המקום והזהות שלו ואני מאמין בזה, לכן ההפרדה שמטרתה למנוע בלבול זהויות. אבל שנחיה יחד בשלום. האם אני אופטימי? אין לי ברירה אחרת".
בסיור עם דרייפוס אנחנו מגיעים למתנ"ס המפורסם, ובמקרה יש במקום סיור של צה"ל, שזה לא פחות ממדהים. גם האינטראקציה בין היהודים לערבים (נזכיר, אחרי הפרעות). לא פחות ממרשימה. במתנ"ס פגשנו את הנאדי באסל, הסגנית של פאתן שבימים אלה ממלאת ת מקומה. "לי ברור שצריך לעבוד קשה ולהביט רק לעתיד. אני רואה את זה ממקום חיובי כי אין לאן ללכת ועכשיו צריך לנצל את ההזדמנות ולקדם את העתיד", היא אומרת כשהיא חושבת על העתיד של לוד, ובמיוחד של "רמת אשכול.
"אני חושבת שכל אחד צריך להתמקד ולהכין את הקהילה שלו לשותפות", מוסיפה באסל לפי אותו הקו שפאתן הובילה. "אין מה לעשות, הערבים פה וגם היהודים פה ואף אחד לא ילך לשום מקום. צריך להבין שהילדים שלנו הולכים לחיות במקום שצריך להיות טוב יותר".
באסל מספרת שבזמן המהומות היא מצאה את עצמה נקרעת בין השותפות שיש לה עם היהודים בעיר לבין "הקהילה שלי. היו ימים שחברים יהודים ביקשו עזרה והלכתי לשם, היו מקומות שהערבים היו צריכים אותי והייתי איתם. בשום שלב לא עזבי את רמת אשכול ופעלתי כדי שהמתנ"ס לא יסגר. התעקשנו על זה".
היא מספרת שאחרי המהומות "לא היה לנו קל לחזור. לצוות (המעורב) לקח זמן לחזור ולעבוד יחד, עד שדיברנו. ביום אחד שהיו פה מהומות ישבנו במעגל הצוות הכללי של המתנ"ס, ערבי יהודי, והייתה פה שיחה לא קלה. בכי של רחל ובכי של מחאסן, כל אחת סיפרה כמה קשה לה, היו דמעות. זה לא היה קל. אבל היום אנחנו יושבים יחד, אוכלים ומדברים. כולם מכירים את הקושי של כולם. בעיני אנחנו משפחה קטנה".
באסל הפתיעה אותי כשאמרה ש"היום אנחנו צוות יותר חזק ומגובש". אבל מיד הוסיפה: "אנחנו לא באותו המקום שהיינו בו לפני מאי. אבל עכשיו זאת המשימה שלנו, לעבוד עם הקהילה ולהחזיר את האמון והשייכות. גם אנחנו מוגדרים כמתנ"ס שמשויך לעירייה, וכשאין אמון בין האוכלוסייה לעירייה זה לא קל". לתושבים היהודים שאומרים שיש קושי באמון כי השכנים שלהם פרעו בהם, היא אומרת: "עזוב. לכל אחד פה יש את הסיפור שלו, זה שרף להוא וזה הרביץ לאחר. הלאה, דיברנו והעלנו את הסיפורים הקשים. אבל לאן אנחנו רוצים ללכת? להשאיר את האש והשריפה?".
כשאני שואל את דרייפוס, שנוכח בשיחה, איך שניהם מצליחים לשמור על האופטימיות, הוא ובאסל עונים יחד: "אין לנו ברירה", ודרייפוס מוסיף ש"אי אפשר לחיות במלחמה, זה לא הולך, אני לא מסוגל לזה". באסל מצדה מוסיפה ש"אם מאי יחזור שוב חלילה, ושוב תהיה מלחמה, אז אני כבר לא אשאר בלוד, אני אעזוב את העיר. קשה לי. במהלך המהומות מישהו התקשר אלי ואמר שיש אישה מבוגרת בקומה רביעית ולא מצליחים להוציא אותה כי ערבים תוקפים, אז אני הלכתי להוציא אותה מהבית שלה ומלוד העברתי אותה לפתח תקווה. באותו היום גם אותי תקפו חבר'ה יהודים שהגיעו לעיר. אבל אוקיי, אנחנו סולחים וחייבים להמשיך. אי אפשר לחנך את הילדים למלחמות. אני לא מוכנה לזה".
באסל מספרת שאם הם לא יאמינו בדרך הזו, המלחמה תתפשט לכל הארץ, ועל השאלה למה החיבור הזה לא משתכפל לשאר חלקי המדינה, דרייפוס עונה: "זה תלוי באנשים. יש מקומות שבהם חיים יחד ומכירים אחד את השני, לכן ככה זה נראה. המקום הזה, מתנ"ס שיקגו יש בו משהו מיוחד"
כשאני שואל אם הם מאמינים שמה שקרה במאי יכול לחזור שוב, דרייפוס מיד עונה: "אני רוצה להאמין שלא, אני חייב להאמין שלא", אבל הוא לא בטוח אלא רק שומר על אופטימיות. באסל מצדה אמרה ש"זה לא יקרה שוב ואני לא אתן לזה לקרות", ומוסיפה ש"לפני כמה ימים היה את מצעד הדגלים (של היהודים). וחבר'ה שלנו , ערבים, אמרו שצריך לעשות הפגנת נגד ואני אמרתי להם לא. וזה לא נאמר בגלל החשש מחיכוך, הסברתי להם שלכל אחד מותר לצאת, להפגין ולצעוד בלי להיכנס לחיכוך. אז היום זה הם ויום אחרי אלה יהיו אנחנו. המקום הזה הוא בית וככה צריך להתייחס לזה. חייבים להוביל לשינוי אמיתי בלי לנסות לקבל קרדיט, עבודה אמיתית בשטח במטרה לשנות את החיים שלנו ועתיד ילדינו".
אירועי מאי אולי נרגעו וגם רוחות הדו קיום חזרו לנשב בלוד, אבל מתחת לפני השטח יש חשדנות שקשה מאוד לפספס אותה וחשש מפני ההסלמה הבאה, לפחות כך הרגשתי מהסיור בעיר ושיחה עם התושבים. מצד אחד כולם מנסים לפעול להרגעת הרוחות ודו קיום, ומנגד יש גם מי שמנסה לחבל במאמצים - ושוב, אמון קל להרוס אבל קשה מאוד לבנות.
האמת היא שלוד עדיין נמצאת בכותרות בשל המשך התקיפות, ההצתות וגם הירי שנשמע היטב כמעט בכל לילה. "האירועים האלה היו גם קודם", אמור דרייפוס רגע לפני שאנחנונפרדים. "פשוט היום יש לזה יותר קשב תקשורתי. תמיד היה ירי, תמיד היו פה אירועים, וההבדל היחיד זה שעכשיו יש לזה יותר קשב. אתמול עקרו פה מזוזה, לפני חודשיים שרפו פה סוכה, זרקו אבנים וזה תפס כותרות. אבל גם זה היה פה כל הזמן לצערי".