זהו, מצאתי בי את האמפתיה. אחרי שהקאתי עליכם כל מחשבה מעיקה ומציקה, הגיע הזמן לקחת צעד אחורה. גם אתם, גברים יקרים, סובלים לא מעט, ואני ממליצה לכם לשתף ולחלוק בקשיים שלכם. אני יודעת שזה לא פשוט לחשוף רגשות וחולשות. אז חשבתי לעזור. הנה, תראו אותי, איפה הפמיניסטית העצבנית מהטורים הקודמים ואיפה אני? כנראה בפסקת הסיכום.
אז סתם ככה, בשלוף מה שנקרא: תמיד מצפים מכם להיות אמיצים, לא לפחד ממלחמה ולא מג'וקים. חושבים שאין לכם רגשות, ואם כבר מניחים שיש לכם - אז אתם אתם נדרשים להסתיר אותם. הטילו עליכם את עול המפרנס העיקרי ולקחו מכם את הזכות לאבהות שוויונית. בנוסף, אתם צריכים להיראות כמו חיות מכון מפוצצות חלבון אחרת אתם לא ראויים להתייחסות מהצד הנשי.
והרשימה עוד ארוכה.
אני יודעת שאני נשמעת צינית, זה כי יש לי טון כזה, גם כשאני מביעה רגשות זה יוצא בלקוניות חדה, אבל הכוונה שלי אמיתית וכנה. יש לכם על מה להתלונן, גברים, וחשוב שתלמדו לזעוק בקול גדול, להצטרף לקבוצות פייסבוק, לחלוק עם גברים אחרים בני גילכם את הטרדות והמועקות שלכם. לא רק נשים מופלות, גם עליכם החברה והסביבה שמות כבלים שחונקים אתכם, גם אתם נדבקים בסטריאוטיפים בעל כורחכם ומתמודדים עם סטנדרטים בלתי אפשריים.
עכשיו מגיע החלק האינטרסנטי שלי. כי פשוט שמתי לב לאיזה עניין קטן כזה שכשאתם לוקחים חלק בשיחות סלון, ארוחות שישי, מפגשים חברתיים וכדומה, בהן נשים בין היתר מתלוננות, פתאום אתם נזכרים שגם לכם לא חסר על מה להלין. וזה נכון! הנה, הרגע אמרתי, שגם לכם לא פשוט, אבל למה לשפוך בדיוק כשאנחנו פותחות את הפה. למה כשאני אומרת: "אני מפחדת ללכת ברחוב לבד (כי אני אישה ונמצאת תחת איום אונס/הטרדה מינית סתם בשל היותי)", אתה קופץ להשיב: "ואני לא מפחד ללכת ברחוב בלילה (כי אני פוסט טראומטי מהמלחמה שמחובתי בחוק להתגייס אליה ובהמשך להוכיח 'גבריות' ולהדחיק את הטראומה)?".
אני יודעת שזה נדמה כאילו זה הזמן הזה בשיחה שכל אחד אומר משהו שמעצבן אותו, אבל האמת שזאת לא תגובה אמפתית וקשובה, וזה (!) מעצבן. מי כמוני מאמינה גדולה ביכולת הגברית לרגישות והכלה, למה שלא תשמשו בה? נגיד ככה: "צודקת, זה באמת חרא להסתובב עם צרור המפתחות כך שיבלטו מבין האצבעות למקרה שתצטרכי להכניס אגרוף למישהו כשכל מה שרצית זה לקפוץ לאמ-פם".
ראשית, זה יראה שהתעניינתם במצוקות שלי, שנית, זה לא יבטל את העובדה שאני מתלוננת על זה, ולסיום, זה יגרום לי להרגיש מובנת - וכל אלו הם קרקע נפלאה לפתיחות שלי לכאב שלכם. ואז אני אוכל לענות: "נכון, זה באמת חתיכת זין לבדוק אם מישהו מכוון עליכם מחלונות ואם אתם בזווית להשיב אש, כשכל מה שרציתם זה לצאת לבר עם חברים". אלו לא דרישות פמיניסטיות בריוניות, זאת אנושיות. אם אדם שחור אומר: "העבדות, זה היה נורא", לענות לו: "אה כן? ומה עם השואה?!" זה לא מתאים ולא במקום ומעל לזה - זאת לא תחרות מסכנות! תנו לתלונות לחבר ביניכם ולא להיות לחוצץ.
מה שאני מנסה להגיד זה שאם תתרגלו להפתח בנושאים שיושבים לכם על הלב, תהיו פחות מלאים ומוצפים - יהיה בכם יותר מקום לאמפתיה. כבר לא תצטרכו להקיא את מה שאתם מרגישים רק כי הרחתם תלונה. מותר לכם לכאוב, לכעוס ולבכות. יש לכם על מה וחשוב שתמצאו לזה מקום ומפלט.