חורף 2010. חצי שנה לגיוס. הלך החלום על שירות בגל"צ; לא עזרו המכתבים, המסמכים הרפואיים, קורות החיים וההמלצות. לא מוכנים לראות אותי אפילו בסבב הראשון. גם בדובר צה"ל מסרבים. המנילה מפוצצת בתפקידים של תומך לחימה, אבל בלי כל זכר לחלום שלי. אחרי הטירונות והקורס, נקלע לדרכי המחשב הצה"לי הראשון. אמנם חודש וחצי בצבא, אבל עם חוצפה של אלוף משנה. שולח מייל לעורכת ביטאון חייל האוויר. מציג את עצמי, מתחנן שתיתן לי צ'אנס. לא רוצה לעבור יחידה - רק שיתנו לי לכתוב מדי פעם. תנו לי להוכיח את עצמי. להראות שאני מסוגל. שיש כאן כישרון. שולח. הפעם האחרונה שבדקתי הייתה שלוש שנים אחרי, ביום השחרור שלי, וגם אז גיליתי שעדיין אין תשובה.
הייתי ילד בן 21 שבטוח שהחלום שלו מתרסק לו לאט מול העיניים. אותו ילד בדיוק שעשר שנים לפני, בגיל 11, ראה את חברה שלו זורקת אותו במסיבת כיתה מול כולם. כותבת על איזה דף על הקיר שהיא כבר לא רוצה אותו. ילד בן 24 שתקוע בגבול תאילנד קמבודיה, 20 דקות לפני שסוגרים את הגבול, רק הוא והחברה שלו, מרגיש יחד איתה איך השמש שוקעת עליהם. ובכל אותן פעמים, בכל אותן פעמים שנדמה היה שאין מה לעשות, שהעולם הזה גדול עליו, הילד הזה מזכיר לעצמו את מה שהמורה שלו אמרה לו תמיד - "דגש קל בבגד כפת בראש מילה או אחרי שווא נח". והשיעור הזה רבותיי, ילווה אותו כל החיים.
יום אחד, בלי שום הכנה מוקדמת, קמתי בבוקר והבנתי שאני הדיוט. חסר השכלה. דף חלק. טאבולה ראסה. שמישהו שאב לי את המוח ועכשיו נגזר עליי להסתובב בעולם, מבלי לדעת מה זה כל האנשים והצבעים האלה, למה הכל צועק עליי ולאן כולם הולכים. מסתבר, שבאותו יום בדיוק, רשמו אותי לאיזה שעשועון מוזר כזה בטלוויזיה עם שאלות שאף פעם לא שמעתי - "מה אתה רוצה לעשות שתהיה גדול?", "מה עושים אם מישהו מתפלף לידך", "מה זה ריבית דריבית?", "מה ציפיות השכר שלך?" -"די, מנחה מוזר ודמיוני! תעזוב אותי! אין לי מושג! אין לי פאקינג מושג!". אני מנסה, בכל הכוח לענות, מבקש שייתן לי צ'אנס. שאם הוא רק יצייר לי משולש אני אוכל להגיד לו אם הוא שווה שוקיים או אולי אפילו שווה צלעות ובתגובה הקהל והמנחה צורחים מצחוק. אני יושב באולפן נבוך ומתחיל לבכות ואין לי מושג מה לענות לו. אין לי מושג. חשבתי פעם שאני יודע הכל, כעסתי שאמרו לי מה אני צריך לעשות. איפה כולם עכשיו? למה עכשיו אף אחד לא אומר לי מה לעשות?
עברתי טסט, עשיתי פסיכומטרי, חזרתי הביתה מוקדם, למדתי אזרחות וספרות ושל"ח ואפילו לפעמים שכחתי להביא אישור, אז נאלצתי להשתתף גם בשיעור ספורט. יש לי בגרות, עשיתי צבא. כל זה ואני לא יודע כלום. איך זה יכול להיות?! אמרתם לי שאני עולם ומלואו - אוסף של תכונות, מחשבות, אמונות, פחדים, שרידות וטראומות ועדיין אני ספיצ'לס עכשיו. מה אני עושה עם החיים שלי?!
לפני שנה ישבנו חבורה של סטודנטים עם מנכ"ל של אחד ממשרדי הפרסום הגדולים בישראל. ניסינו להבין מה גורם לצעירים לקחת החלטות גדולות בחיים, לשנות, להשפיע, לעשות משהו חדש שגדול מהם. לפתע, אחד המשתתפים, מנהל קריאטיב מוערך אמר: "אנשים מתחילים לעשות דברים גדולים ברגע שהחיים מתחילים לחרבן להם על הראש". יש משהו נורא מבאס בלגלות, פתאום בבוקר אחד, שההורים שלכם והמורים שלכם לא הכינו אתכם מספיק לחיים האלה. שהם לימדו אתכם דברים דבילים ובסיסיים והשאירו אתכם לבד עם המורכבים והמסובכים. אתם אולי כועסים על הצבא ועל המפקדים שלכם, על המדינה, על המציאות. אבל זאת המציאות. ואתם לא תצליחו לחזור 14 שנה עכשיו אחורה, להגיע לחטיבת הביניים "קלמן", להתפרץ לכיתה ולהגיד למורה ללשון - "אה, תראי חדווה, אם תועילי בטובך לסתום שנייה עם הפיעל-פועל-התפעל הזה, כי אני בא פה מהעתיד ויושבים פה ילדים שחייבים לדעת על תמ"א 38, הריון חוץ רחמי וקריסטל מת' אז ברשותך".
במקום להתבאס שהחיים יתחיל לחרבן לכם על הראש, תבינו שזה יהיה הזמן שלכם לשינוי. שזה הרגע להתחיל ללמוד דברים חדשים שאף אחד לא לימד אתכם. כמו למשל כסף. מה הקטע הזה שאף אחד לא דיבר עם הדור שלנו על כסף? אינעל ראבק, על כסף. הדבר המגונה הזה. הוולדמורט של הישראלים. עדיף הרי לא לדבר על כסף כי זה מביא עין הרע - אז פשוט אל תדברו על זה. אל תדברו על איך ריביות ועל קופות חיסכון ועל פקדונות והכי גרוע - אל תגלו כמה אתם מרוויחים, שלא תעזו. שלא תגלו שאנשים מרוויחים יותר מכם או חלילה פחות מכם, רק שלא יגלו שאתם מרוויחים משכורת ממוצעת במשק והם מרוויחים 1,000 שקל פחות. לא, זה אסון. אל תדברו על כסף אומרים לכם. או שאולי תדברו ותתחילו ללמוד דברים בעצמכם. כי ברגע שהחיים יתחילו להיות מסובכים, ברגע שהחיים האלה יתחילו לחרבן לכם על הראש, באותו רגע, תעשו דברים שגדולים מכם. ותכל'ס, בשביל זה כולנו פה.