עם כל פרק נוסף, התגובות ל"הריקוד האחרון" חידדו את ההבדל בין אנשים שחושבים שמייקל ג'ורדן הוא אישיות ראויה להערצה ואנשים שהייתי רוצה להיות חבר שלהם.
זאת הייתה סדרה דוקומנטרית ממכרת - לא מושלמת, ארוכה מדי ומפוזרת מדי, אבל קליטה כמו שיר פופ טוב - שבמהלך חמשת השבועות של שידורה למדתי לתעב את הפרסונה שבמרכזה. פחות את השחקן שג'ורדן היה, גם כי בכל זאת, איזה שחקן היה ג'ורדן; יותר את הגבר בן ה-57 שמביט לאחור על האמצעים שקידשה המטרה שלו ולא מתנצל על כלום מלבד התקרית שבה היכה את סטיב קר במהלך אימון של הבולס ("הרגע הרבצתי לבחור הכי קטן על המגרש, הרגשתי *כזה* קטן"). הוא אפילו נעלב עד כמעט-דמעות כשהוא מעומת עם הטענה שההתנהגות שלו הייתה בריונית.
זה לא שהייתי זקוק להתנצלות של ג'ורדן. למען האמת, אם "הריקוד האחרון" הייתה הכאה מתמשכת על החטאים שבין אדם לחברו לקבוצה, היא בוודאי הייתה בלתי נסבלת. זה עניין אישי לגמרי, תגובה כימית כמעט: פשוט ישבתי שם פרק אחרי פרק וראיתי במייקל ג'ורדן – גם הארכיוני, אבל באמת שבעיקר הנוכחי – את כל הגברים שאני לא סובל. שלא סבלתי מאז שאני זוכר את עצמי. אבל זה גדול מזה, מפני שמילא הטעם שלי בבני מיני; העניין הוא שמייקל ג'ורדן הוא התגלמות, ממש הגדרה מילונית, של מה שאוהבות לכנות "גבריות רעילה".
אני לא סובל את הביטוי הזה, מפני שהוא מבוסס על הנחה סקסיסטית מובהקת: הרי מי שטוען שהרעלנים טמונים בעצם הגבריות אומר שהמגדר עצמו הוא הבעיה במקום לשים את האצבע על טיבם של הרעלנים – כוחנות, תחרותיות שאינה רואה בעיניים, גאוותנות, אני-ואפסי-עוד, חוסר יכולת ורצון להיות קשוב לרגשותיהם של אחרים, צורת ביטוי כזאת או אחרת של אלימות.
לגברים אין בלעדיות על התכונות הללו, רחוק מזה. אבל המייקל ג'ורדנים של עולמנו הם גברים שנהפכו לגיבורי תרבות בגלל שהשכילו למנף את הרעלנים המוטמעים בהם כדי להשיג דברים שנחשבים לנחשקים בעיני גברים אחרים, ומזה אפשר להסיק שבסולם הערכי הגברי-גלובלי זה סבבה להיות חרא כל עוד אתה ווינר או אלפא מייל או כיו"ב ביטויים של עליונות. ואלוהים – המקורי, לא ההוא משיקגו – יודע כמה שזה לא נכון.
אני כבר לא אוהד הכדורסל שהייתי, אבל כשהייתי, הקבוצה שהכי התחברתי אליה אי פעם הייתה מכבי תל אביב של עונת 1999-2000, זו שהפסידה לפנאתינייקוס של עודד קטש בגמר האירופי. השושלת המפורסמת שבאה אחר כך, זו של פארקר-שאראס-וויצ'יץ', מעולם לא ריגשה אותי כמו הקבוצה המוגבלת תקציבית וכישרונית שהוציאה מעצמה את המקסימום - שמצדו פשוט לא הספיק.
זאת לא הייתה קבוצה מהסוג שעיתונאי ספורט מכנים "רעה" ומתכוונים לזה במובן החיובי; זאת הייתה קבוצה טובה, פשוט לא מספיק טובה, וכאוהד וכגבר וכווטאבר, היא דיברה אליי יותר מהקבוצה הבאמת מושלמת שבאה אחריה, ובוודאי יותר מקבוצות רעות דוגמה דטרויט פיסטונס, הנמסיס של הבולס בשנים הראשונות של ג'ורדן.
ושוב, זה לא ייחודי לי בשום אופן. הרבה גברים מעדיפים את הספורטאים שלהם אנושיים ולא על-אנושיים. בני אדם ולא סופרמנים. קודם אנשים ורק אחר כך זכרים.
וזה בסופו של דבר העניין עם מייקל ג'ורדן כפי שהוא נחשף ב"הריקוד האחרון". הכרתי אותו כשחקן, לא כאדם, לא כגבר, וכשפתאום מתברר איזו אישיות הסתתרה מתחת לגופייה מס' 23 (טוב, ולתקופה קצרה ומוזרה גם את מס' 45), אפילו אני נאלץ להודות שאולי זה בכל זאת לגיטימי לדבר על גבריות רעילה. כי לעזאזל, התכונות הדוחות דלעיל - לא רק שהן משמעותית יותר נפוצות בקרב בני המגדר שלי, אלא שלא משנה כמה התנגדות זה מעורר בי ובגברים רבים אחרים, זה מעורר הערצה אצל משמעותית *יותר* גברים.
מכאן התגובות שמהן פתחתי את הטור הזה, תגובות שבאמת-באמת הבהירו לי עם מי הייתי רוצה לשבת לאיזה דרינק וממי הייתי שומר מרחק כי משהו בתפיסת העולם שלו מקבל את הרעיון שכוחנות זה לגיטימי.
אני מכיר בערכו של ניצחון. תחרות אינה זרה לי, ולצאת גבר זה אינסטינקט שטבוע גם בי. אבל פרק אחרי פרק של "הריקוד האחרון" דיבר מייקל ג'ורדן בשלווה מוחלטת על הדלק שלו, על איך האינסטינקט לייצר הצהרה של "אני יותר גדול ממך" הספיק כדי לחלץ ממנו התעלות ספורטיבית. אין בזה שום דבר רע בזמן אמת, על המגרש; לכן אמרתי מלכתחילה שהבעיה שלי קשורה פחות לג'ורדן השחקן והרבה יותר לג'ורדן המקשיש, שאפילו לא עוטף באיזה "הייתי צעיר" את הערס שיצא ממנו פעם אחר פעם (אבהיר: אני שייך לדור שבו "ערס" הגדיר אופי, התנהגות, בוודאי לא מוצא. ומייקל ג'ורדן היה כל כך ערס שאני לא מוצא לזה הגדרה טובה יותר, גם בעידן שבו משמעותה של המילה עשתה סיבוב שממילא לא מובן לי).
לראות גבר בן 57, אב לילדים, סלבריטי ברמה עולמית, מייצר עוד ועוד וריאציות על "המטרה מקדשת" – ואז לקרוא בטוויטר ובפייסבוק ובתקשורת מלא גברים שחושבים שזה ראוי להערצה – שיט מן, זה גורם לי לחשוב דברים כל כך רעים על המגדר שלי שהנה אני שוב מוצא את עצמי בצד שמצקצק "גבריות רעילה".
זאת הייתה סדרה מרתקת. אני שמח שצפיתי בה. אבל קשה לי עם המחשבה שכל העולם ראה 500 דקות של דוקו-ספורט מושקע, ומה שהוא למד מהן – גם אם לא במודע, זה אפילו עוד יותר גרוע – זה שמשתלם לצאת ערס. שגברים – בסדר, לא כולם, אבל מספיק כדי לטנף לי את הפיד ולהעכיר לי את המצב רוח - יעדיפו חתיכת חרא שמנצח על בן אדם שמפסיד.