ידיד יקר שלי, איש טוב ואפילו מאמי, הוא לא מבין גדול בבחורות. לא מזמן הוא יצא מקשר שנמשך כל שנות העשרים שלו, ואז, בגיל 28, מה שהיה אמור להיגמר בחתונה סתם נגמר, והוא מצא את עצמו בשוק הרווקים בעידן האינטרנט, מחוסר ניסיון לחלוטין.
אחרי כמה ערבים לא מוצלחים בפאבים, הוא השיג לעצמו דייט. הבחורה הייתה מקסימה, מושכת במידה מספקת לטעמו, והדייט היה מהנה. הם קבעו להיפגש שוב, ואפילו סיכמו על מקום ששניהם אוהבים - הדבר היחידי עליו לא סיכמו הוא מתי.
למחרת הוא התקשר לשאול מה העניינים ומתי נפגשים, והיא לא ענתה. אחרי כמה שעות הוא שלח הודעת טקסט עם השאלה התמימה הזו, והיא לא ענתה. בלתי מנוסה בדחיות ובמשחקים מהסוג הזה, הפיוז עלה לו לראש. למזלו, לפני שהוא עשה שטויות, הוא חלק איתי את הסיפור.
היום כבר לא מתים מקצת סינון
"אני לא מבין, היא כבר בת 30! חשבתי שבנות בגיל הזה הן רציניות. ואל תגידי לי שהיא לא נהנתה בדייט, היא נהנתה. היתה כימיה, אני בטוח". הרמתי גבות בתמימות שרק מעצבנת עוד יותר את אלו שנמצאים בחוסר ודאות, ושלחתי את משנתי המרגיעה: "אז מה אתה דואג? היא תחזור אליך. אם היה לכם כיף, היא תתן לך עוד צ'אנס".
אז בגלל שידעתי שבסך הכול מדובר בבחור טוב – גם אם חסר סבלנות שדואג לאגו שלו יותר מלעצמו - עצרתי מבעדו להתקשר לבחורה בפעם השנייה, ולהפוך ממחזר נחוש וגברי לסטוקר מעפן. "למה אני לא יכול להתקשר אליה שוב? הרי קבענו! וחוץ מזה אני רוצה לדעת מה זה הסינון הזה - למה מי היא בכלל, שהיא תסנן אותי? עזבי, אני לא בנוי למשחקים האלה."
הודעתי לו חגיגית שהוא טירון וטיפש. היא לא מתקשרת? תנשום! לך תעשה פוש-אפס או סיט-אפס, או מה שאתם לא עושים כדי להעביר את הזמן ברוגע (אנחנו עושות ציפורניים). בעידן הסלולארי בן-אדם לא יכול לברוח, להיות עם עצמו ולהתלבט בשקט, לעכל, לשקול ולהחליט. הסינון לפעמים הוא כורח. כל עוד היא לא מיידעת אותך שהיא עוברת תקופה קשה ובא לה קצת לבד (כלומר, שאתה לא מוצא חן בעיניה), יש על מה לדבר. קצת סינון לא הרג עוד אף אחד, ולכן מוטב שתשים ת'אגו בצד ותרגיע. תתקשר פעם אחת, תראה נכונות ועניין, אבל אז תן ספייס. אם תראה לה שאתה לחוץ, תשדר שאתה חושב שאתה לא מספיק טוב בשבילה. גם אם זה לא באמת נכון, אין משם דרך חזרה.
סליחה, אני צריכה לחשוב אם אתה מתאים להיות בעלי
גברים משחקים משחקים ועוצרים את עצמם מלהתקשר כי הם רוצים, כמו סוכני מכירות טובים, לתת לבחורה את ההרגשה שהיא רוצה לקנות יותר משהם רוצים למכור. זה טוב, בריא ונכון. נשים, לעומת זאת, לא באמת משחקות - להן יש שלושה מצבי צבירה כשהן מתחמקות מהטלפונים שלך:
או שהן לא רוצות אותך, ולא נעים להן להתמודד עם ההוצאה לפועל של הדחיה, אז הן מקוות שתקלוט לבד;
או שהן מתאפקות כי הן נתנו יותר מידי מהר מידי, והן מנסות ליצור את הרושם שהן פחות קלות להשגה ממה שהן היו; או - והמקרה הזה הוא הנפוץ ביותר – שהן סתם רוצות לקנות קצת זמן לעשות חושבים. 24-48 שעות זה טווח זמן סביר למדי לטבלאות והגרפים שלהן, מעבר לכך אפשר להניח שזה אבוד. בכל אחת מהאפשרות להתאפק הוכח כיעיל יותר מאשר לנג'ס.
אם היא כל כך צריכה לחשוב על זה, תשאלו, אז למה היא נראתה כל כך מבסוטה בדייט ומיהרה לקבוע עוד אחד? התשובה היא שלמזלכם הגדול, נשים הן עם רחמן. בדייט אנחנו יכולות לצחוק מכל בדיחה שלכם, להשתפך בתודה על איזה קפה ועוגה יבשה, לשבח אתכם על גבורתכם בסיפורי העבודה והטיולים הלא-כל-כך מדהימים שלכם, אבל בסופו של יום אנחנו רוצות להיות עם עצמנו, לעשות חישובים קרים ולהוריד את מסכת הנחמדות המכבידה. זה לא פאקינג נעליים שאנחנו מתלבטות אם לקנות או לא לקנות: זה בעל, זה אבא, זה גב לחיים.
גם הצעירות, גם הגרושות שלא מחפשות להתחתן שוב – כולן מודדות את הגברים בסרגל הרם הזה של אבא-בעל-גב, כמעט באופן בלתי רצוני. ולכן אין מה להיבהל מלשהות קצת בעלטה מבלי לדעת מה גזר הדין. לא הכי נעים, אבל בר-ביצוע. חברתי היקרה תמיד אומרת: "אני אדפוק ת'ראש בקיר כל היום, ואני לא אתקשר!". קבלו רעיון. סתם. למי שאין איך להעביר את הזמן.
למתעניינים, יש לסיפור סוף טוב. היא חזרה אליו למחרת. הם קבעו ויצאו, ונכון לכרגע, הם נהנים ביחד. הוא עדיין מתרגל איפוק.