סטפני, לבושה בשמלה לבנה קצרצרה שעליה ציור של צלב אדום, מתכוננת לריקוד האחות. איך מתכוננים לריקוד כזה? מעשנים סיגריה ליד ה-די.ג'יי (זה אני) ומדברים בטלפון עם הבעל לשעבר ואז עם אמא, ששומרת על הילד. כמה "דא, נייט, קקדילה", והיא סוגרת את הטלפון ומתפנה לבחור שיר. בריטני? ריהאנה? ליידי גאגא. היא מועכת את הסיגריה במאפרה, מחייכת אליי בעצבנות ונעמדת במעלה המדרגות המובילות לבמה. אני מחליש את המוזיקה ואומר: "ביום - סטודנטית לרפואה, הערב – האחות הרחמנייה שלכם. קבלו את סטפני"! מחיאות כפיים, מוזיקה וחשפנית אחת שמתפשטת לאט מול משהו כמו 100 גברים. ערב רגיל במועדון. כשנגמר הריקוד היא עולה לחדר ההלבשה ופולטת קללה עסיסית בשפת אמה. איזה בנזונה שפך עליה חצי ליטר בירה.
את מועדון הבורסה, בו אני עובד כמנחה ותקליטן, הקים לפני 19 שנים עידו כהן (כל השמות בכתבה בדויים) למטרה אחרת לגמרי. היה לו חבר, צלם אופנה ידוע בזמנו, שרצה לפתוח מועדון מעוצב כסטודיו לצילום. בזמן העבודה על המקום חלה הצלם ונפטר. כהן, שהוא בכלל חובב שירי ארץ ישראל, שינה קונספט ופתח מועדון זמר עברי. המקום לא ממש תפס וכהן, מאוכזב, טס לבקר חברים בניו יורק. החבר'ה לקחו אותו למקום שבאמריקה כנראה נהוג בו לנחם חבר בדיכאון, וככה נולד אצל כהן הרעיון להקים את אחד ממועדוני החשפנות הראשונים בארץ. היום עובדות בו כ-30 בנות. יש המון לקוחות קבועים ובכל ערב כמעט מסיבת יומולדת או מסיבת רווקים. העסק, איך לומר, מתפשט בהצלחה.
"איך קוראים לכלה? טלי? תשכחו מטלי. קבלו את אנסטסיה!"
מתי ביקרתם בפעם האחרונה במועדון חשפנות? במסיבת הגיוס? במסיבת הרווקים? אתמול? אולי אתם לא ממש זוכרים, אבל החוויה לא ממש הוליוודית. מועדון חשפנות לא מציע עירום נעים, אינטימי או מפנק, אלא עירום קר ומנוכר, מעורר אי נוחות.
ערב רגיל במועדון מורכב מבערך 20 ריקודים. מתחילים בריקודים סטנדרטיים – נזירה, תלמידה, כיפה אדומה. אחר כך מתחילים להתחמם עם ריקוד נרות שבו שופכת על עצמה הרקדנית שעווה רותחת, ריקוד קוביות קרח, ריקוד נחש (אמיתי) וריקוד ויברטור (אמיתי לגמרי). הערב מגיע לשיאו בריקוד לסביות, שבסופו כל הבנות נמצאות על הבמה, ובריקוד סאדו, שבמהלכו מועלה לקוח מאושר לבמה, והבנות מענות אותו מעט לקול מצהלות חבריו. בין הריקודים הבנות מסתובבות בקהל, מעניקות תמורת 20 שקלים ומעלה לאפ דאנס או הולכות עם הלקוחות שמעוניינים לחדרים פרטיים בקומה השנייה. מה שהולך בחדרים הללו נסגר בין הרקדנית ללקוח.
הלקוחות הלא קבועים, אלה ממסיבות הגיוס והרווקים, מחפשים בעיקר "קטעים". התפקיד של הדי.ג'יי הוא לתווך את החוויה ולהפוך אותה לאותם קטעים מבוקשים. אני עושה את זה בעזרת צחוקים עם הקהל והבנות, בחירת המוזיקה וכמובן פמפום בלתי פוסק של אלכוהול. כך זה נשמע:
"איתי, אתה הרווק שלנו הערב, למרות שעם קרחת וגבות כאלה לא ברור לי מי מתחתנת איתך, זה נראה כאילו התיישבת הפוך" (סאונד של עדר קופים שואג מצחוק). "אז איך קוראים למיועדת? טלי? תשכח מטלי! הערב יהיו כאן אנסטסיה, עדן, ג'ולי ובריטני ואני רוצה שהחברים שלך יכירו לך כל אחת מהן לעומק" (עוד שאגות וכיפים של העדר). "בואו נעשה לחיים לחיי איתי, שנכנס ממש אוטוטו לכלא לכל ימי חייו" (עדר קופים מרים צ'ייסר וצועק לחיים).
הלקוחות הלא קבועים הללו הם הלחם שעליו חי המקום, אבל מי שמעניינים הרבה יותר הם אנשי "החמאה" - הלקוחות הקבועים, היומיומיים, שמכירים את הצוות היכרות הדדית. מדובר בחבר'ה מבוגרים בדרך כלל, בגילאי 30 עד 60, טיפוסים אחד אחד. ערב רב של מוסכניקים מהשכונה ואנשי עסקים. מה הם מחפשים כאן? את השאלה הזו אני שואל את עצמי ואותם במיקרופון כל ערב. תשובה טובה טרם קיבלתי, אבל אני יכול לנחש. יש במקום הזה משהו ממגנט, זוהר מלוכלך, סקרנות מחרידה. זהו מקום איום ונפלא. אז הם באים, והולכים, ובאים למחרת. גם אני.
הצעת נישואים על במת החשפניות
לקוחות סלבס לא חסרים כאן. הנה מדגם מייצג: אחרי שהופיעו בארץ, הגיעו חברי להקת הסקורפיונס בהרכב מלא ללילה מטורף, שבשיאו ביצוע של סולן הלהקה ואחת הבנות ללהיט "סטיל לאבינג יו" על הבמה.
ערב משחק ההפסד של בנפיקה ליסבון להפועל תל אביב בליגת האלופות, הגיעו למועדון מחצית משחקני ההרכב הראשון של הפורטוגלים, בליווי חברי הנהלת הקבוצה. הם יצאו בבוקר מבסוטים עד מאוד. עכשיו תשאלו את עצמכם מי אחראי לנקודות הראשונות של הפועל בצ'מפיונס.
גם סלבריטאי ארצנו פוקדים את המקום לעתים תכופות, אולם נדמה כי פרט לאחד, כולם היו מעדיפים לשמור את הביקורים שלהם לעצמם. האחד הזה הוא גדי טאוב, מחבר הספר "אלנבי" והתסריט לסדרה שנכתבה בהשראתו. טאוב פוקד את המקום בשעות מגוונות. לפעמים בחמש אחר הצהריים ולפעמים בשתיים בלילה. הוא מכיר את הבנות בשמותיהן ומגלגל איתן שיחות נפש. אם שאלתם את עצמכם כמה אמיתית היא הסדרה "אלנבי", תהיו בטוחים שלפחות המחבר נתן מבט ארוך ומקיף בדמויות שעליהן כתב.
המקרים הפחות "מפורסמים" הם דווקא האנושיים והמרגשים יותר. למשל, לקוח קבוע היה מגיע יום יום כדי לצפות ברקדנית מסוימת. ערב אחד הוא עולה לעמדת הדי.ג'יי, הורה לי להציב על הבמה כיסא ולקרוא לה לריקוד. בשלב הזה כבר למדתי שלא שואלים שאלות ועשיתי כפי שהתבקשתי. כשהבחורה החלה לרקוד עלה גם הוא לבמה, הושיב אותה על הכיסא, כרע ברך ושלף טבעת. את מסיבת הרווקים הוא עשה דווקא בחוף הים.
לקוח קבוע אחר, חרדי, התאהב ברקדנית. זה קורה. לא היה לו קל להודות במצב בפני עצמו, אבל כשעבר את המשוכה הוא החל לחזר אחריה. בביישנות, בעדינות, מילה פה, מילה שם, מביא בושם, תכשיט, דברים כאלה. לאט לאט העניינים בין השניים הפשירו וגם התחילו להתחמם. הוא היה מגיע ומשוחח איתה שעות. היום, מביתם החרדי בבני ברק, היא שולחת ס.מ.ס לחברה שעדיין עובדת: "אני מאושרת".
מרוויחה עשרות אלפי שקלים בחודש. ההורים לא יודעים
באיחור ניכר, הנה דבר או שניים על הבנות. עובדות כאן בנות מכל הסוגים והמינים. רווקות ונשואות, אמהות חד הוריות, סטודנטיות, חיילות, יוצאות חבר העמים, ערביות, עובדות זרות מאפריקה וצבריות, בנות עשירים וכאלה ממשפחות הרוסות. מה שמשותף לכולן, בחלק מהזמן, הוא המבט החלול בעיניים. מבט שהיה ההשראה למאמרים פסיכולוגיים ועיתונאיים למכביר, שהוביל לטענות ניצול, התעללות ושאר מרעין בישין.
אולם אותו מבט חלול תופס את מקומו רק בחלק מהזמן. בשאר הזמן עבור הבנות זה מקום עבודה. רובן אוהבות מאוד לרקוד על הבמה וגם עושות את זה מצוין. יש להן מלבישה וגם כוריאוגרפית. הן אוהבות, כמו הרבה אחרים, את תשומת הלב. כל אלו אולי בטלים בשישים, אבל הבנות הללו עושות משהו שהוא על הגבול בין מותר ואסור. לעניות דעתי, זה מרתק. אגב, איך נראה המבט בעיניו של מי שמוכר במשך חודש פוליסות ביטוח בטלפון?
הפרנסה, חשוב לציין, מעולה. עשרות אלפי שקלים בחודש. לא פחות. אף אחד לא עומד לבנות עם סטופר מעל הראש והכסף שהן מרוויחות תלוי בהן בלבד. אמנם אין תלוש ואין תנאים סוציאליים, אבל אם אתם כבר בדרך לכתוב תלונה למשרד הרווחה, אל תשכחו גם את המלצר ואת עובד הקבלן. הם באמת לא מתפרנסים.
משמעת עצמית גבוהה היא חלק חשוב מדרישות התפקיד, וזה תפקיד במלוא מובן המילה. צריך להתנתק ולהיכנס לדמות עם שם במה, תלבושות ומופע ריקוד מתוזמן. וכמובן שישנה אישיות לגלם. העניין הזה לא פשוט, הן למתבונן מהצד והרבה יותר לחווה זאת על בשרה ערב אחרי ערב. בנקודה הזו הוותיקות תומכות בצעירות. יש להן טביעת עין ומי שנראית להן חזקה מספיק תקבל תמיכה ללא סייג. מי שעושה רושם חלש יותר, תזכה לשיחה אישית עם האמת בפנים, כי חבל שתבזבז זמן מיותר במקום שלא מתאים לה. גם זה סוג של תמיכה. הרבה מאד בנות נשברות ועוזבות. אלה שלא, פשוט מנהלות את חייהן, עד כמה שזה יישמע נורא, בקשיחות ראויה. ומהי קשיחות ראויה?
ג'ולי לומדת לתואר בכלכלה ומפרנסת את עצמה בכבוד. היא הגיעה לעבודה כי שמעה מחברה שזה כסף טוב. היא עשתה גוגל על המקום והחליטה לבוא ולהציע את עצמה. הוריה לא יודעים ממה היא מתפרנסת. הם לא יכלו לתת לה עזרה כלכלית והיא מעדיפה את זה ככה. זכותה.
בריטני, לעומתה, מפרנסת ילד שעשתה מרצונה בגיל 20. מאז התגרשה והילד גדל והפך למלאך הבלונדיני שהוא היום. היא אומרת שהריחוק ממנו בלילה קורע אותה ובראש היא בכלל רוב הזמן ליד המיטה שלו, מדקלמת לו את פושקין. לפעמים, כשהיא עם לקוח, שפתיה באמת זזות כאילו בתפילה. היא תגלה לילד מה היא עושה או עשתה כשיגיע הזמן לכך, ובינתיים הם גרים אצל הוריה, שיודעים כמובן על מקום עבודתה וגם הם מתקיימים ממנו.
אליס, שאמה הייתה רקדנית במועדון, הגיעה בגיל 14 לעבודה של אמא וביקשה להיות רקדנית גם היא. ארבע שנים אחר כך, כשבגרה, היא נכנסה לצוות אומרת שהמקצוע הוא חלומה מגיל צעיר.
יש גם סיפורים קשים. עדן ברחה מבית חרדי ולא נמצאת בקשר עם משפחתה. כמוה גם דורין, שבאה מבית ערבי. שתיהן החליפו רעלות ושביסים בחוטיני ונצנצים, ואצל שתיהן ברור שמדובר בניסיון לברוח רחוק ככל שניתן לקוטב האחר. שתיהן גם עקשניות כזוג פרידות ומיותר לציין – החברות הכי טובות. את שתיהן הייתי שמח להכיר להורים.
הבנות הללו עובדות בחשפנות מבחירה, לפעמים היא פשוט לא שלהן. אצל חלק מהבנות הכסף מאכיל עוד כמה פיות, בחלק מהמקרים אלו פיות של ילדים שבאף עבודה אחרת לא יכלה אמא שלהם להעניק להם את מה שהיא מעניקה כשהיא חוזרת מהעבודה הזו. לומר לכם שלעבוד בחשפנות זה פתרון מוסרי? שהבנות רוצות אותו? הכי לא. לומר שזה פשוט קיים ושלרוב לבנות הללו אין כתובת טובה יותר – ברור שכן.