אחת העובדות המצערות ביותר בבושם החדש לגברים "Hilfiger" היא ששמו לא מרחף באוויר יחד עם הניחוח שלו. כך נאלצתי להזכיר שוב ושוב בנונשלנטיות את העובדה שהצטרפתי לחוג האקסקלוסיבי שמסוגל להרשות לעצמו, אפילו בימים טרופים אלה, מוצרי טיפוח יקרים.
אבל זה עם גברים. במבחן החשוב מכולם, מבחן התוצאה, הוא זוכה לניקוד גבוה: זוגתי, שהאגדות מספרות שפעם הצליחה לזהות גנב שנכנס לביתה רק לפי השינוי הדק בריח באמצע הלילה, אהבה אותו. פתאום החיבוק בבוקר נמשך עוד כמה שניות, רק כדי שהיא תוכל להמשיך וליהנות מהמותג הנודף מגופי. הסיבה ברורה – הריח עדין, אבל לא עדין מדי. הוא מושך תשומת לב בביטחון עצמי של מי שיודע שהוא שווה את זה. או מי שיודע שיש לו כסף לקנות מוצרים של טומי הילפיגר.
לבושם הזה יש מתיקות קלה, תוצאת שילוב של "ברגמוט מנדרין ואשכולית ורודה עם ניחוחות של ערער, רוזמרין ופפאיה", כפי שמסביר היצרן. מי שהמלים "בושם לגבר" צורבות את עיניו לא צריך לחשוש. גם כאן נשמר חוש המידה. אם בשמים יכלו לדבר, ההילפיגר לא היה אומר מלים כמו "אש, תשוקה ודחף", כפי שמתעקש מסע הפרסום שלו. הוא אומר "אני גבר שלא מפחד להריח טוב, לרווחת הציבור". גם העמידות של הבושם לא רעה. אמנם בסוף היום הוא נעלם כאילו לא הוזלף מעולם, אבל במשך הבוקר ורוב הצהריים הוא משפר את מצב הריח.
מצד שני, האם יש ריח בעולם ששווה 250 שקל ל-30 מיליליטר? או אולי, אם רכשתם את הבקבוק הגדול, 450 שקל ל-100 מיליליטר? במחיר הזה באמת הייתי מצפה שמישהו יסתובב לידי עם שלט גדול שאומר "מה שאתם מריחים פה זה הילפיגר". עד הבועה החדשה, אני מעדיף לסמוך על הריחות הטבעיים שלי.