אומרים שלכל אדם צריך להיות תחביב בחיים. סטיב ג'ונס, פועל זבל בן 48 מבריטניה, לקח את העניין הזה צעד אחד רחוק יותר עם הובי ביזארי במיוחד: הוא הפך את איסוף הזבל לדרך חיים.
כנער מתבגר בלונדון, מצא ג'ונס את עצמו מוקסם ממשאיות הזבל שהגיעו לסביבת מגוריו כדי לאסוף את האשפה, והעניין העצום שגילה במשאיות הביא אותו לבלות את זמנו הפנוי ואת החופשות מבית הספר בנסיעה אחריהן ברחבי העיר. הוא נשא עימו מחברת ייעודית ובה תיעד את דגמי המשאיות, מספרן הסידורי ושמות הצוותים שנוהגים בכל אחת מהן. בכל נסיעה שכזו נהג לשאת עימו את הסרבל הכתום שהוענק לו במתנה על ידי הפועלים, ולעזור להם במלאכת פינוי האשפה.
אתה אולי חושב שמדובר באחת העבודות הגרועות בעולם, אבל ג'ונס עצמו לא רואה בשריטה העמוקה שלו דבר חריג: "אהבתי מאד לראות את הזבל נגרס במכונות הענק", הוא מעיד, "הייתי מיוחד, הילד היחיד שהיה מאוהב במשאיות זבל וחלם להיות פועל זבל". העובדה שהילד המאוהב הגשים בסופו של דבר את חלומו והפך למפנה אשמה רשמי כנראה לא תפיל אותך מהכיסא, אבל ג'ונס עצמו הרגיש עד מהרה שעבודת חייו לא מספקת אותו: "צעירים רבים נכנסו לתעשייה ולא הגיעו עם אותה רמת התלהבות ומחויבות כמו שלי, זה תסכל אותי והחלטתי לעזוב".
אבל האובססיה של חובב האשפה לא פחתה עם סיום תפקידו הרשמי כפועל בלונדון. הוא אמנם הפך לגנן עצמאי, אך המשיך לטפח את אהבת חייו עם רכישתה של משאית זבל מדגם נדיר. בשעותיו הפנויות תיקן וחידש ג'ונס את הענתיקה הריחנית, עד שהביאה למצב בו היה מרוצה ממנה. מאז הוא נוהג לארגן לעצמו חופשות מסודרת מעבודת הגינון, עולה על משאיתו האהובות ויוצא לנסיעות חוצות יבשת בחיפוש אחרי פועלי זבל, להם יוכל לסייע ללא תשלום.
"נסעתי לקפריסין ב-2006 ולמלטה ב-2009, קמתי בכל בוקר בחמש, איתרתי את צוותי הזבל המקומיים ושכנעתי אותם לאפשר לי להצטרף אליהם", הוא נזכר, "בגלל חוקי הבריאות החדשים בבריטניה אני לא יכול להצטרף יותר לצוות מקומיים, לכן הרבה יותר טוב לי לנסוע לחו"ל". הסיפור המוזר אולי מריח לך לא משהו, אבל ג'ונס ממש לא מתרגש: "אנשים חושבים שיש לי תחביב מוזר, אבל שום דבר לא משתווה לריגוש של נסיעה במשאית זבל".