קל לשנוא אנשים שעושים טריאתלון. בדומה לכת שכל חבריה נראים כאילו שובטו בצלם מנהיגם, כך גם הטריאתלטים הכפייתיים – שזופים, חטובים ונוצצי עיניים – כמו נגזרו מקטלוג לציוד ספורט אירופאי, ורק במקרה מצאו את עצמם מתאמנים בחדר כושר המוני עם כל פשוטי העם. מדוע הם חייבים לגהור על אופני הספינינג בעונג מיני כמעט, ולגרום לנו, השמנמנים והמתנשפים, להרגיש כל כך רע עם עצמנו? האם הם נולדו עם הסטייה הזו, או שמא קמו בוקר בהיר אחד והחליטו להפוך למכונת אימונים רצחנית? למה אף אחד לא עצר אותם? והאם, חלילה, זה יכול לקרות גם לך?
באמצעות השאלות הנוקבות הללו (ועוד כמה שהצנזורה יפה להן) תכננתי להפיל את אורי סלע, הידרותרפיסט ומאמן טריאתלון מנוסה, ולהוציא ממנו את האמת: שלהתאמן זה כיף בערך כמו לתקוע את האצבע בשוקר חשמלי. לדאבוני, תוכניתי המושלמת נכשלה עוד בשלב הסמול טוק. סלע, אב לשניים בן 37 והבעלים של מרכז סונטו עולם המים, התגלה כגבר שקם בחמש בבוקר לג'וגינג, אבל מקפיד לתקוע וופלים כאחד האדם במילואים; לא סתם פריק של אבקות חלבון, אלא טיפוס נורמטיבי לחלוטין שבמקרה התברך במשמעת עצמית מעוררת השראה. אחרי השיחה איתו כמעט שקלתי ברצינות לחדש את המנוי במכון.
מזל ששליח הפיצה בדיוק צלצל בדלת וקטע את מחשבותיי.
סוד ההצלחה: חוג שחייה בגיל 10
עד גיל 10 היה סלע ילד ממוצע לגמרי. "היה לי קשה בכל מקום מחוץ למים, והייתי אחרון בכיתה בהכול. היה לי קשה לרוץ, קשה לזרוק כדור, קשה בלימודים, ובכלל – לא הסתדר לי עם הרגליים והידיים. לא השתלבתי עם הילדים האחרים, ואני די בטוח שגם סבלתי מהפרעת קשב וריכוז". המפנה, כך הוא מספר, חל ביום בו הצטרף לקבוצת שחייה תחרותית. "תמיד אהבתי את המים, ומאז שאני זוכר את עצמי אבא היה לוקח אותי לים בשבתות. כל חופשה משפחתית ירדנו לסיני, ובגיל שלוש-ארבע כבר הייתי משנרקל חופשי. בגיל עשר הכניסו אותי לקבוצת שחייה בבית ברל, ומשם, אני חושב, דברים התחילו להשתנות".
אז יצאת כזה בגלל חוג שחייה. אותי שלחו ללמוד חלילית.
"אני מאמין ששחיין שיודע להתמודד עם מסגרת תחרותית, יש בו משהו מיוחד. בתור ילד, השחייה לימדה אותי לפתח משמעת עצמית, לקום לאימוני בוקר בשעות מטורפות, לדבוק במטרה, להתמודד עם כישלונות, להתאכזב מדי פעם – מעין שיעורים שמכינים אותך לחיים האמיתיים".
ושכחת להוסיף שלשחיינים יש גוף שכל ספורטאי אחר יכול לקנא בו.
"לשחיינים באמת יש גוף טוב" (צוחק). "זה בגלל שהשחייה מאריכה את השרירים, ולא מנפחת אותם. גוף של שחיין נראה הרבה יותר גמיש וארוך מזה של שחקן כדורגל, לדוגמה".
אחרי שסלע פותר את התעלומה הפיזיולוגית שריתקה אותי במשך שנים, אנחנו עוברים לחלק הארי של הראיון: איך הופך שחיין צעיר למבוגר חובב תחרויות מזוכיסטיות? אבל לפני כן, אולי כדאי לומר מילה או שתיים הטריאתלון, למי שאיכשהו הצליח לעבור את העשור האחרון מבלי ליפול לטרנד הכושר המופרע הזה. בגדול, הטריאתלון הוא תחרות ספורטיבית המשלבת בין שלוש סוגי מקצים: שחייה, רכיבה על אופניים וריצה. קיימים סוגים שונים של תחרויות טריאתלון – אולימפי, חצי איש הברזל, והמטורף מכולם: איש הברזל. 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים ו-42.2 ק"מ ריצת מרתון לקינוח – הכול בלי הפסקה כמובן, מה שלוקח לטריאתלט ממוצע משהו כמו 10-11 שעות.
בארץ מתקיימים מרתוני טריאתלטים אחת לחודש בממוצע. היקף כל מקצה נע בין קילומטר לכמה עשרות קילומטרים, תלוי בסוג התחרות, ויכולת החלפה מהירה בין תחנה לתחנה נחשבת לסוג של אומנות בפני עצמה. עוד נגיע לזה.
"בגיל 17 כבר הייתי אחד הספורטאים הטובים בכיתה", מספר אורי, "אבל רק כשהגעתי לצבא גיליתי את הטריאתלון". בתור מדריך צניחה צעיר ומורעל, למד סלע להכיר את טעמו של האימון הקרבי. "רצנו הרבה, עשינו מסעות, וכחלק משגרת האימונים החלטתי להירשם לטריאתלון של 92'. זו הייתה תקופה של מרתון אחד או שניים בשנה, ואף אחד לא הכיר את זה. אחי, שבדיוק עמד להתגייס, עשה יחד איתי את הטריאתלון. אני זוכר איך יצאנו יחד מהמים, ממש בין הראשונים, ורצנו מלאי ביטחון לאופניים. אני מתחיל לרכוב, ופתאום מישהו עוקף אותי, עוד מישהו עוקף אותי, עוד שניים עוקפים אותי...מאוחר יותר הסתכלתי ברישומים וראיתי שעקפו אותי לא פחות 340 איש, ואני מדבר איתך גם על נשים, ילדים וטף".
חתיכת מכה לאגו.
"ללא ספק. זה היה קשה, בעיקר כי הייתי בכושר קרבי ולא הצלחתי להבין למה זה קורה לי. כשהגעתי לשלב של הריצה כבר נגמר לי הכוח, אבל אחרי שני קילומטר "נפתחו לי הרגליים" וידעתי שאני לא הולך לוותר. בכלל, כל החוויה הזאת זה היי מדהים. התחרות הראשונה רק דרבנה אותי להשתתף בעוד טריאתלונים, למרות שבסופה סבלתי מכאבים לא נורמליים. כשהשתחררתי מהצבא נרשמתי לקורס מאמני טריאתלון. בגלל שהייתה לי את המשמעת והניסיון מאימוני השחייה, זה בא לי מאוד טבעי והגעתי בשל לקורס. ברגע שאתה יודע להתאמן ומתאמן נכון, אתה מתחיל ממש ליהנות מזה".
טריאתלון זו יופי של דרך להתמודד עם משבר גיל ה-40
אחרי שנדבק בחיידק הטריאתלון, החל סלע להדביק בו גם אחרים. כשאני מבקשת ממנו לתאר את סוג האנשים שנמשכים למרכז האימונים שלו, הוא מתאר לי פסיפס צבעוני של טיפוסים: אמהות קרייריסטיות, גברים בני 50+, צעירים וורקוהוליסטים שרוצים קצת זמן לעצמם, ואפילו סבתות ספורטיביות במיוחד.
אתה מוצא הבדלים בין אימון גברים לנשים?
"אני חושב שכן, והם לאו דווקא קשורים ליכולות הפיזיות. נשים עושות היום מרתונים ואיירון-מנים ומגיעות להישגים מדהימים. ממה שאני רואה, גברים, במהות, הם הרבה יותר תחרותיים. גבר שנכנס לזה יכול להתאמן שישה-שבעה אימונים בשבוע, כי הוא חייב להיות הכי טוב, הכי חזק, הכי מהיר. האישה היא יותר מאוזנת, היא חושבת קודם כל על המשפחה ועל סדר העדיפויות שלה. הרבה נשים מתאמנות מקסימום שלוש פעמים בשבוע, וזאת הסיבה שפתחנו את קבוצת "טריאתלון לייט", ששומרת על מסגרת אימונים קבועה אבל לא עמוסה מדי".
אז שאני אבין, שלושה אימונים בשבוע זה נחשב קצת?
"כמובן שהכול יחסי. תראי, אני באמת חושב שארבעה-חמישה אימונים בשבוע זה אפשרי, אפילו בתקופות עמוסות. להתחיל את היום בסוג של אימון זה כן משהו שאפשר להכניס לשגרה. מצד שני - ואני יכול להביא את עצמי כדוגמה, דווקא בתור אחד שאוהב ספורט בנשמה, ומאמין ומחנך לתחום הספורט – שכשנולד לי תום היה לי מאוד קשה להתאמן, במיוחד בשבתות. אני עובד קשה כל השבוע, ובשבת כל מה שרציתי זה להיות עם הבן שלי ועם אשתי. הבעיה היא שאם אתה רוצה להתאמן ברכיבות למרחקים, זה לפעמים לוקח לך את כל השבת. בגלל זה אני כבר כמעט שנתיים לא רוכב בשבתות".
יש שמועה שטריאתלון זה קטע של משבר גיל הארבעים
"איך מישהי אמרה לי? 'אני מעדיפה שבעלי יירשם לטריאתלון מאשר יתחיל לבגוד'. אבל עכשיו ברצינות, משבר גיל ה-40 גורם לך להבין שאתה כבר לא ילד. פתאום חילוף החומרים משתנה, כבר אי אפשר לעלות קצת במשקל ואז להוריד את זה בשני אימוני ריצה. אני זוכר שחזרתי מהמילואים עם שישה ק"ג עודפים והייתי בטראומה. פתאום צריך לעשות איזה שינוי באורח החיים, גם כדי להרגיש טוב וגם כדי להרגיש נחשק. בקיצור, לשאלתך - כן, הרבה גברים מחליטים להתאמן דווקא בגיל 40, ומהר מאוד מתחילים לקבל מחמאות – מה שעוד יותר דוחף אותם להתאמן ולהשקיע".
וכהוכחה לזה שהתרגיל בהחלט גובר על הגיל, מספר סלע על הפעם ההיא שרץ מרתון באמסטרדם, שבע שנים אחורה מהיום, כשלפתע הופיע לידו קשיש מקומט ומצומק. "אני זוכר שהוא מסמן לי עם האצבע, בוא נרוץ יחד. אמרתי לו בכיף, אבל לא באמת חשבתי שהוא יחזיק מעמד. אמרתי לעצמי, שנרוץ יחד קילומטר-שניים ואז הוא בטח יתפגר. אחרי שישה קילומטר כבר התחלתי לנסות לעקוף, אבל הזקן ממשיך להדביק את הקצב שלי. בשלב הזה כבר התפתחה שיחה, כי הבנתי שאני לא אצליח להיפטר ממנו. מסתבר שהוא ניהל חברת תרופות ענקית, ובגיל 50 קיבל התקף לב והחליט לעשות שינוי. הוא התחיל לשחות ולרוץ, והיום בגיל 75 הוא רץ כמו אתלט בן 22".
אני חייבת לשאול: מה קורה אם באמצע טריאתלון אתה חייב להשתין?
"יש כאלה שמשתינים תוך כדי, אבל רוב האנשים לא מסוגלים בכלל להשתין בזמן מאמץ. המקצוענים בטור דה פראנס, לדוגמה, משתינים בזמן שהם רוכבים. יש להם חליפות מיוחדות שמתייבשות מהר. לגבי הריח... טוב, אפשר להגיד שהוא לא מסריח יותר מהזיעה".
כל הסיפור הזה בטח דורש גם חתיכת דיאטה.
"לא בהכרח. אני אוכל הכל".
שקרן! ספר מה אכלת היום.
"האמת שהיום עוד לא אכלתי ארוחה רצינית, חוץ מפרי וחטיף אנרגיה, אבל בדרך כלל אני מתחיל את היום עם קפה ופרי. אחרי אימון בוקר אוכל כריך, ולארוחת עשר עוד כריך, או מה שאשתי מבשלת. בערב זה בדרך כלל לחם עם חביתה, גבינות וטונה. אבל אני ממש לא נמנע מבורקסים, וופלים, שווארמה ומתוקים. אוכל זאת אחת מאהבות החיים שלי".
עוד מעט גם תגיד לי שאתה מעשן.
"לא, אבל זה מזכיר לי סיפור. היה לי פעם מתאמן מעשן שהגיע לעולם המים במשקל של 120 קילו, והיה נחוש לעשות מהפך. הוא אמר לי שהוא מת להתאמן ולהתחיל לחיות נכון, אבל אחרי שראיתי שהוא בקושי שורד בריכה וחצי, הצעתי שנתחיל מאימון שחייה אחד בשבוע. הוא היה המום, ממש התחנן שאתן לו להתאמן יותר. הוא אמר לי, "תדע לך שאני מוריד את הקולה, ומוריד את השוקולדים, ומפסיק לעשן..." – ואני עניתי לו, בלי להתבלבל, תמשיך לעשן. צריך להבין שהשינוי הוא מאוד דרסטי, אי אפשר לעשות הכל בבת אחת. צריך לעשות את זה פרה-פרה. לכן אני מציע לאנשים מעשנים שרוצים להתחיל להתאמן, אל תנסו להפסיק בבום, אחרת הגוף שלכם פשוט לא יתפקד".