"בגיל 35, בתקופה שכיום אני יודע שהייתה הרעה בחיי, שקלתי 160 קילו, עישנתי שתי קופסאות סיגריות ביום, ולא יכולתי כמעט לתפקד בעצמי. הייתי אוכל כפייתי - ממש 24 שעות ביממה. הייתי נכנס לבולמוס של אכילה ופשוט לא ידעתי שובע. המכנסיים היו במידה 58 והחולצות הוזמנו מחייט, אני כבר לא זוכר כמה XXXXXXXXXL היו על התווית. בלילות הייתי מקבל דום נשימה, מתעורר בפחד והולך למקרר להמשיך לאכול. אם כל זה לא מספיק, החלטתי 'להעניק' לעצמי במתנה גם אירוע לב".
הסיפור הזה שייך לאריק אופיר (42) אב ליהונתן בן ה-17 ולאלעד בן ה-11, מנכ"ל חברת "מוקד אנוש – מלרם" (חברה למתן שירותי רפואה 24 שעות ביממה), שעשה מהפך של 180 מעלות בחייו. היום, כשהוא משאיר מאחוריו רק בשנה האחרונה 2,500 קילומטרים של ריצה, 5,000 קילומטרים של רכיבה באופניים ו-350 קילומטרים של שחייה, מתאמן אריק לתחרות "איש הברזל" שתתקיים באוגוסט בעיירה קלמר שבשבדיה. בדרך לשם, הוא מקווה להשפיע דרך סיפור חייו ולגרום גם לאחרים להבין כי "הצלחה אינה יעד – היא דרך חיים".
פתאום הרגשתי שהכול מסתובב לי
"יש משפט שאומר: 'החוכמה אינה מוענקת, לעולם היא תירכש במסע אישי שאיש לא יפטור אותנו ממנו ואיש לא יכול לעשות במקומנו", אומר אריק, ופותח בסיפור המסע האישי שלו. סיפור שהוביל אותו לשינוי המשמעותי שעבר בדרך המחשבה ובחיים עצמם. "המסע שלי התחיל בגיל 37. באחד הימים בעבודה פתאום הרגשתי שהכול מסתובב לי. הרגלים קרסו, ראיתי שחור בעיניים ולקחו אותי מייד לבית החולים. הגעתי לשם עם דופק מטורף וקצב לב לא סדיר. בקיצור, אירוע לב. הייתי מאושפז במשך מספר ימים, ובזמן שהילדים שלי הגיעו לבקר אותי, הבנתי שאם אמשיך בדרך הזאת לא אזכה אפילו להגיע לבר המצווה של יהונתן הבן הבכור שלי. לאט-לאט התחלתי לקחת את החיים בידיים. התהליך לקח זמן, אבל ההבנה שכך לא ניתן להמשיך לחיות הייתה ברורה לגמרי. למרות זאת, לאורך תקופה בת כמה שנים עשיתי דיאטות וירדתי ועליתי במשקל לסירוגין, אבל לא באמת סיגלתי אורח חיים בריא".
מה היו הרגעים שבגללם השתכנעת בצורך במהפך בחייך?
"האירוע המשמעותי בחיי היה לידת הבן הבכור שלי יהונתן והיום שבו הפכתי לאבא. האירוע הזה קרה שוב, כאשר נולד בני השני אלעד, ובפעם השלישית כאשר החלטתי להפוך את חיי לבריאים וספורטיביים יותר ולהפסיק לעשן. אני מרגיש שלא רק שבחרתי להציל את חיי, אלא ממש נולדתי מחדש. הפסקת העישון הייתה אירוע בפני עצמו, וסגירת מעגל עבורי. בני הקטן אלעד היה עם מוצץ עד גיל 5, ולא הצלחתי לגמול אותו. חבר נתן לי רעיון שביום ההולדת שלו, מול כל הילדים בגן, נקשור את המוצץ לבלון, נעיף אותו לשמים ונכריז שמהיום אין מוצץ יותר - וכך היה. האמת היא שלא האמנתי שהוא ייגמל, אבל מאותו יום הוא לא רצה יותר את המוצץ. לקראת יום הולדתי ה-40, אמר לי אלעד 'אבא, ביום ההולדת שלך אתה מפסיק לעשן. ניקח את הסיגריות, נקשור אותן לבלון, ונשלח לשמים' - וכך היה. לאחר מכן טסנו עדי ואני לסוף שבוע באילת, ובפעם הראשונה בחיי הייתי בלי סיגריות. מאותו יום הפסקתי לעשן. אגב, הפסקת העישון הייתה החלק הכי קל בתהליך שעברתי. ברגע שהספורט נכנס לחיי, הבנתי שריצה למרחקים ארוכים ועישון לא הולכים יחד".
מתי התחלת לעסוק בספורט בצורה רצינית יותר?
"לפני קצת יותר משנתיים, כשהכרתי את בת זוגתי עדי בן צבי, שגם היא ספורטאית פעילה ואף זכתה השנה במקום הראשון בטריאתלון המכבייה ובטריאתלון חיפה. אני יודע שבגלל עדי התמכרתי לספורט, ובזכותה אני נמצא בעולם המרחקים הארוכים. היא דוחפת אותי, עוזרת לי ומאמינה בי, ובעיקר סובלת אותי ואת השריטות שלי, שלא שונות בהרבה משלה. בזכותה יצאתי למסע האישי הגדול והמשמעותי ביותר בחיי - המסע שהציל את חיי. בהתחלה החלטתי להיכנס לעולם הספורט למרחקים ארוכים, מתוך כוונה לרוץ בגיל 42 מרתון ולעשות וי. רציתי להגיד לעצמי שאני מסוגל, אבל מהר מאד התמכרתי ואת המרתון הראשון שלי עשיתי שנה קודם. בשנה האחרונה עשיתי שני מרתונים, רכבתי על אופניים מהבית שלי בכוכב יאיר עד אילת, מרחק של 390 קילומטרים, ועשיתי חמישה טריאתלונים. בשנה הבאה אני מתכנן לרוץ את מרתון פריז באפריל, לעשות חצי איש הברזל במאי והדובדבן שבקצפת - תחרות איש ברזל מלא בקלמר שבדיה, שתתקיים באוגוסט. הדרך לשם תעבור דרך יותר מ-12,000 קילומטרים של ריצה, רכיבה ושחייה. רק לשם המחשה, המרחק בין ישראל לשוודיה הוא 3000 ק"מ, כך שאעשה את זה הלוך חזור פעמים. מעל ל-1,000 שעות אימונים".
גם זוגיות וגם שגרת אימונים נוקשה, איך משלבים?
"בשביל להצליח בתחום שלנו חשוב לקבל הרבה הבנה ועזרה מנטאלית אחד מהשני. צריך מישהו שידחוף אותך קדימה, שיבין שיש לספורטאי תחרותי אורח חיים שונה משל אחרים. זה מתבטא ביכולת היציאות בערבים, באירועים משפחתיים, בחופשות וכו. צריך לקום מוקדם כמעט כל יום, וגם ימי שישי ושבת מוקדשים לאימונים ארוכים. עדי ואני משתדלים להתאמן לפחות פעמים שלוש בשבוע יחד. לשמחתי אין בינינו תחרות, כי הבנתי מזמן שאין לי סיכוי לעמוד בקצב שלה. התחביב שלנו הוא גם אורח החיים שלנו, אנחנו מדברים הרבה על תוכניות האימונים והתזונה מפרגנים דוחפים זה את זו, אבל מוצאים גם את הזמן לבלות לצאת עם חברים וכולי. לשמחתי עדי עומדת לרוץ יחד איתי את מרתון פריז, ואני יודע שבלי התמיכה והעזרה שלה לא הייתי יכול להגיע לאירונמן".
קם כל יום ב-04:30 בבוקר
איש הברזל נחשבת לאחת התחרויות הקשות בעולם. על מנת לסיים אותה, זקוק אדם להביא את עצמו ואת גופו ליכולות נפשיות ופיזיות אדירות ולתעצומות נפש גדולות. במהלך התחרות שוחים 3.8 קילומטרים, רוכבים 180.2 קילומטרים ו"מקנחים" בריצת מרתון בת 42.2 קילומטרים. 226 קילומטרים בסך הכול 226 ק"מ.
איך בכלל מתחילים להתכונן לתחרות כזו?
"ההתחלה היא קודם כל בראש, לקבל החלטה שאני מסוגל ולא מפחד לעשות את זה, לאחר מכן לקבל הסכמה בבית מהמשפחה שמוכנה לעזור לי להשקיע ולהגיע לשם. ובשביל זה צריך להשקיע באימונים כ-20 שעות בשבוע, מעל 80 שעות בחודש. מדובר ממש בחצי משרה".
אתה גם אבא וגם מנכ"ל של חברה גדולה, מצליח להספיק הכול?
"אני קודם כל אבא, אחר כך מנכ"ל ועוסק בספורט. בשביל לשלב את הספורט והאימונים עם החיים גם כאבא במשרה מלאה וגם כמנכ"ל בחברה המעסיקה מאות עובדים, צריך לקום מדי יום ב-04:30 בבוקר, בכל מזג אוויר, ולצאת לאימון ראשון. בערב לצאת לאימון שני, ובשישי ושבת להשקיע מעל 10 שעות באימונים ארוכים. כמובן שבשביל זה צריך המון עזרה ופרגון בבית, ולמזלי זכיתי בילדים ובמשפחה שנותנת לי את היכולת הזו. אני מבצע אימונים לא רק עם זוגתי אלא גם יחד עם הבן שלי אלעד, שבימי שני מגיע איתי לבריכה לשחות בזמן האימון שלי, ובימי רביעי בערב מלווה אותי על האופנים בזמן שאני רץ. אלעד עוסק בעצמו בספורט ורוכב בקבוצת רכיבה כך יוצא שאנחנו מבלים יחד גם בבית אבל גם בזמן האימונים.
סדר היום השבועי שלי, הכולל תשעה אימונים בשבוע, והוא סדר יום קבוע ונוקשה מאד. את סדר היום כתב לי דורון מאיר, שחוץ מהיותו איש עסקים ובעל משפחה כמוני, הוא איש ברזל ותיק, שמאחוריו עשרות תחרויות. הכרתי אותו לפני שנתיים, כשעזר לי לבנות את תוכנית האימונים למרתון הראשון שלי. לאחר מכן הוא הכניס אותי לעולם הטריאתלונים, ואז גם התחלנו להתאמן יחד. הוא שכנע אותי להירשם לאירונמן בשבדיה, מהלך שלווה אצלי בהרבה פחדים. דורון אמר לי דבר פשוט: 'מבחינה גופנית אני לא דואג לך, אתה תהיה מוכן. השאלה היא אם אתה מוכן לעשות את השינוי המתבקש בראש, ולהתחיל להאמין שאתה מגיע לשם'. כך הבנתי שהצד המנטאלי חשוב לא פחות מהצד הפיזי. באותו ערב התיישבתי על המחשב ולחצתי או.קיי על כפתור ההרשמה לתחרות. כמובן שבמהלך השנתיים האחרונות, בהן אנחנו מבלים ביחד עשרות שעות בחודש, הוא הפך גם למנטור ולחבר קרוב".
תאר יום ממוצע בחייך.
"היום שלי מתחיל בשעה 4:30 בבוקר, ובשעה 5:00 אני יוצא לאימון עד 7 בבוקר. לאחר מכן אני מתארגן, מניח תפילין, וב-7:45 אני לוקח את אלעד לבית הספר וממשיך לעבודה. מעבר לזה יש לי סדר אימונים קבוע, הכולל תשעה אימונים בשבוע. ביום ראשון בערב אימון שחייה, ביום שני בבוקר אימון ריצה ובערב אני באימון שחיה, ביום שלישי ב-5:00 בבוקר אני יוצא לרכיבה, ביום רביעי בבוקר אני עושה אימון שחייה, ובערב יוצא לריצה. יום חמישי הוא יום מנוחה, כי הגוף חייב גם אותה, ויום שישי הוא יום המיועד לריצות למרחקים ארוכים. אני רץ בו בין 20 ל-36 קילומטרים, תלוי בתוכנית האימונים. יום שבת מיועד לרכיבות אופניים למרחקים ארוכים, כ-100 קילומטרים, לפעמים יותר. בסך הכול אני מתאמן כ-20 שעות בשבוע".
שקלתי 160 קילו, עישנתי כמו קטר
עבור אריק, שחלק מעולמו הישן כלל גם גירושים, הדרך שעבר אינה מובנה מאליה. "אני יודע להעריך ולהוקיר את הזכות הגדולה שניתנה במשפחה כזו, הורים, ילדים וחברים ובעיקר בזכות הגדולה להכיר אנשים רבים שנכנסו לחיי, דחפו עזרו ועוזרים. בזכותם אני יכול לומר לא רק שאני חי היום, אלא שאני יכול להעביר את המסע האישי שעברתי, את דרך החיים ואת תפיסת העולם שלי לאחרים, מתוך כוונה לעזור ולסייע להגשים כמוני את חלומותיהם שלא חייבים להיות רק תחרות אירונמן".
אתה מתכוון לעשות זאת דרך הספורט?
"בין היתר. המטרה העיקרית שלי היא להוכיח, לעצמי ולאחרים, שאם רוצים זה אפשרי. אני, שלפני מספר שנים שקלתי 160 קילו, 80 קילו יותר ממשקלי היום, ועישנתי כמו קטר, גזרתי על עצמי במו ידי את גזר הדין. היום מתכונן לאחת התחרויות המאתגרות והקשות בעולם, כך שאני מאמין שכל אחד יכול. דרך הספורט למרחקים ארוכים ניתן ללמוד על עצמנו ועל תפיסת העולם שלנו בנושאים כמו השגת תוצאות ויעדים, התמדה, כוח רצון, זוגיות, עסקים, ניהול משברים, כישלון, הצלחה, ניצחון, אמונה, תזונה, כאב, שמחה. כחלק מתפיסת העולם בספורט למרחקים ארוכים, לומדים שבדרך יש לא מעט רגעים קשים, משברים, כאבים ועייפות, אבל יש גם הרבה נחישות, כוח רצון, התמדה וניצחונות קטנים וגדולים. העיסוק הזה מלא בתחושת סיפוק ורגעי אושר ושמחה. אני כותב יומן מסע אישי, העולה בימים אלה בדף הפייסבוק 'יומן מסע - הדרך לאיש ברזל', ובו אתאר מדי שבוע את תוכנית האימונים שלי, ואכתוב מהלב וביחד עם אנשי מקצוע על נושאים כגון תזונה וחיים בריאים. בדרך הזו אנסה להראות שכל אחד יכול לעשות מהפך בחייו, אם הוא רק רוצה בכך. אשמח על כל אחד שיצטרף, ויהיה שותף שלי לדרך".
נשמע שמדובר בתפיסת עולם שלמה.
"הספורט למרחקים ארוכים אינו רק ספורט - הוא תורה, דרך חיים, ראייה למרחוק, פילוסופיה ופסיכולוגיה, אבל בעיקר הבנה של הדברים בצורה שונה, שהגיעה מתוך המסע האישי שעברתי, אני עובר ואעבור בחיי. למדתי לקחת את המרחקים הארוכים ואת הדרך שצריך לעבור, ולבנות תפיסת עולם גם לגבי חיי הפרטים. כאבא משמורתן, המגדל לבד את הילדים שלו, בחיי הזוגיות, ובחיי המקצועיים כמנהל חברה גדולה שצריך להניע עובדים להגיע להישגים, הבנתי שהכול טמון בנו. הניצחונות והכישלונות הם אנחנו ומי שאנחנו, וחלק מהדרך שאנחנו עוברים. חשוב לי שכמה שיותר אנשים יבינו שכל אחד יכול, זה רק עניין של רצון, השקעה והחלטה. פשוט צריך להפסיק לפחד. אני מאמין שהספורט דומה לחיים, לעסקים או לזוגיות. בכל אלו אנחנו חושבים ורצים למרחקים ארוכים. אנשים מתמודדים עם אותם המשברים והקשיים ועם אותם הניצחונות, ההישגים ורגעי השיא. הכול תלוי בנו, באמונה שלנו ובכוח הרצון שלנו".
איך אתה מדמיין את סיום התחרות בשבדיה בעוד חצי שנה?
"כל העבודה הקשה בחודשים הקרובים, כל הקשיים והמשברים, הכישלונות והניצחונות, יהיו שווים את זה כאשר ב-16 באוגוסט, על קו הסיום של האירונמן, יחכו לי הילדים שלי וזוגתי. אני חולם על קו הסיום של התחרות בעיקר שאני מרגיש שקשה לי באימון מסוים או ברגע משבר, ואז אני מדמיין איך הבן שלי אלעד, ההשראה שלי, נכנס ביחד איתי לשרוול ורץ איתי את 300 המטרים האחרונים של התחרות, כשאנחנו עטופים בדגל ישראל".