פ', תושב הקריות בן 47, מרצה כבר קרוב לעשור את עונשו בכלא בהודו, לאחר שהורשע בהחזקת סמים כשהמשטרה המקומית תפסה עליו בגבול נפאל גראס, ומעט חשיש הודי (ג'ראס). בעוד כחצי שנה, הוא יוכל לנשום לרווחה מאז נכלא ב-13.7.2014. הוא אמור להשתחרר מהכלא בעיר ורנאסי, לשם הועבר לפני כארבע שנים, ולחזור לארץ מהטיול שטלטל את חייו.
בוורנאסי התנאים קצת יותר טובים, אך תחילה נלקח פ' לכלא "מארז גאנז", שנחשב לאחד הגרועים בעולם. במכתב שהבריח מהכלא לבני משפחתו לפני שמונה שנים, סיפר עד כמה. "כבר יותר משבעה חודשים שאני חי בגיהינום ועובר גיהינום. הכל מתחיל ונגמר במילה אחת: יהודי!!!" כתב. "עברתי הרבה כאב והשפלות והמכתב הזה חשוב, כי דרכו אני יכול להוציא החוצה את מה שקורה כאן. כולי תקווה שיעזרו לי לצאת מהגיהינום; הצדעות במועל יד כמו של הייל היטלר, שירים של היטלר בספירת בוקר, יריקות לפנים ודיבורים כמו 'יהודי כלב' ו'יהודי מסריח". בצום יום כיפור, כתב פ', תקף אותו אסיר מוסלמי במקלות ובקרשים והכה אותו. הוא הסביר שמימיו לא הרע לאיש וכתב למשפחתו: "אני מתמודד פה עם רוע ושטנה שלא ראיתי כל חיי. אני לכוד בגיהינום, הלב שלי שותת דם. אני הולך לאבד תקווה".
"אני זוכר שכשביקרתי אותו בכלא הוא היה שפוף, שבור. כשהוא ראה אותי הוא שמח והעיניים שלו נצצו מהתרגשות", משחזר ב', אחד ממאות המטיילים הישראלים שביקרו את פ' בכלא לאורך השנים האחרונות. "בבית חב"ד ביקשו ממי שהגיעו לאזור ורנאסי לבקר אותו כדי לחזק, לדאוג לו לסיגריות ולכל דבר שהוא זקוק לו. ראיתי בזה מצווה גדולה", הוא אומר. א', שביקר את פ' פעמיים בכלא ההודי, מוסיף כי "לא ברור לי עד היום איך הוא לא איבד את השפיות ונשאר בחיים. אסירים במצבו מזמן היו הופכים לגוויות - הוא חי כמעט עשר שנים בתנאים תת אנושיים. אני חושב שמה שהחזיק אותו היו ישראלים, קרובי משפחה, חברים ואנשי חב"ד שביקרו, חיזקו, עודדו ובעיקר גרמו לו לא לאבד שפיות, להיאחז בכל מחיר בתקווה שהוא יכול לשרוד את הכלא ולחיות".
ב-20 השנים האחרונות נעצרו בהודו עשרות ישראלים בגין החזקה וסחר בסמים, קשים וקלים - או כשכדורים וקליעים נמצאו אצלם בתיקים. הם נשפטו וחלקם הקטן נידון לשנים ארוכות בכלא. בחלק מהמקרים, הם ניסו לברוח מהכלא ההודי ולהגיע לארץ בסיוע חברים וסייענים מקומיים, מתוך הכלא ומחוצה לו. נריה בן דוד, למשל, שנעצר ב-2015 עם כמות קטנה של אסיד, ניסה לברוח מהכלא בגואה. דרך מטייל יהודי אמריקאי שביקר אותו, נפתלי, הוציא לפועל תוכנית בריחה על גבי אופנוע, שכללה שימוש בגז מדמיע. הוא כמעט הגיע לגבול קרנאטקה שבהודו, אך קילומטרים ספורים לפני וכשהמשטרה בעקבותיו, נגמר לו הדלק. הוא ניסה להסתיר את האופנוע בשיחים ולברוח לג'ונגל, אבל נגמר לו האוויר והוא הרים את ידיו בכניעה.
לרונן דבש, "רונן ראסטה", היה קצת יותר מזל. לפני יותר מעשור הוא נתפס בשדה התעופה בדלהי כשברשותו 5 ק"ג ג'ראס. באחד הימים שבהם יצא לבדיקות בבית חולים, טען בפני שומריו שהוא חש ברע וביקש ללכת לשירותים. הוא שבר את חלון הזכוכית בתא והצליח לחצות את הגבול לנפאל – כי מחוץ לתא המתינה לו מונית. משם נמלט לישראל.
אלא ש-פ' בן ה-47 לא חשב לרגע לברוח מהכלא. הוא הבין שזה חסר סיכוי ושאם יעז וייתפס המחיר יהיה כבד. "זה עלה לו בראש כמה פעמים, אבל הוא ירד מזה", אומר ב'. "הוא האמין שהוא חייב לצאת בריא ושלם והוא חשש לשלם בחייו. אם היו אומרים לו שהוא יצליח לשרוד את הכלא בהודו ולצאת משם חי - הוא היה צוחק בפנים. לקח לו המון שנים להתרגל למה שקורה. בכלא בהודו לאסיר אין שום זכויות. כלום. הם עושים טובה לאסירים שהם מביאים להם בכלל אוכל. הוא צריך להגיד תודה לבורא עולם - כל יום בכלא בהודו זה כמו שנה בתוך גיהינום שלא נגמר".
"בשנים הראשונות היה לי ספק אם יצליח לשרוד", מוסיף א'. "אסירים התנכלו לו בגלל שהוא יהודי, האוכל היה זוועה, הכל הוא קנה בכסף. בבתי הכלא בהודו, בלי כסף אתה מת. היום יחסית הוא במצב יותר טוב, עם תנאים טיפה טובים יותר בכלא, והוא מתרגש מאוד לקראת השחרור והמפגש עם בני משפחה וחברים".