"תודה לאלוהי הכדורגל שבשמיים! תודה לאלוהי הכדורגל שבשמיים שגורם לנו להתחבק! חבק אותי, חבק אותי! אלופי אירופה! אנחנו אלופי אירופה! תודה!". ככה בדיוק נשמעו השדרים האיטלקים הלילה מיד לאחר הצלת הפנדל האחרון בדו קרב בעיטות ההכרעה מול האנגלים שבסופו האיטלקים זכו בגביע אירופה והחגיגות ברומא, מילאנו, נאפולי וכל רחבי איטליה יצאו משליטה בקטע הכי טוב. 

אין תסריטאי בעולם שיכול היה לכתוב את הסיפור של איטליה מאז תחילת 2020; מדינה שלמה ו-60 מיליון תושבים בפוסט טראומה מהמכה שהנחית עליהם נגיף הקורונה. מדינה שהתחילה את השנה שעברה עם בעיות כלכליות, פוליטיות וחברתיות ונאלצה להתמודד עם הנגיף שהפך את אחת המדינות היפות בעולם למקום עצוב ולפרקים גם חסר תקווה עם חודשים של סגרים, אלפי מתים ביום ורחובות וכיכרות כל כך יפים שרק היונים נהנו מקסמם.

חוגגים את הניצחון של איטליה עם מתכון לפיצה ביתית

אלפי עסקים קרסו, והתושבים, בחלקים גדולים מהזמן, לא ראו את האור בקצה המנהרה - לא, אפילו לא בכדורגל. בנוסף, לאחר יותר מ-60 שנה, הם נכשלו בעליייה לגביע העולם האחרון, הכוכבים הלכו והזדקנו ואף לא צעיר מוכשר אחד נראה באופק - אז גם אנחנו האיטלקים הבנו: הנבחרת האיטלקית הפכה מאחת הנבחרות הטובות בעולם לקבוצה בינונית שאף אחד כבר לא סופר או מפחד ממנה.

אבל אז, דווקא מהמקום הכי נמוך בהיסטוריה שלה, הנבחרת האיטלקית נולדה מחדש -  ממש כמו תנועת התחייה התרבותית, הפילוסופית והאמנותית שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים. רנסאנס בלתי נתפס אלפי שנים אחרי זה המקורי.

בלי כוכבים נוצצים, ללא פרימדונות ועם המון שחקנים שמגיעים מתוך כבוד למסורת והתחברו אחד לשני יותר מכל סיירת קרבית שתכירו - האיטלקים הוכיחו כבר לפני הטורניר שיש כאן משהו מיוחד. 30 משחקים רצופים ללא הפסד לצד סטטיסטיקת כיבוש וספיגת שערים נהדרת - עוררו כמעט אצל כל אחד במדינת המגף שביב של תקווה שזה עומד ויכול לקרות - אבל כולם כמובן פחדו לומר זאת בקול רם. 

נכון, לנבחרת הזאת אין שחקנים כמו מסי או רונאלדו - אבל היא מורכבת בעיקר מלב. לב איטלקי חם וענק, וזה לא משנה מי נמצא על המגרש - כי בסוף אתה יודע כבר מהרגע שהם שרים את ההמנון בקול גדול שהם מוכנים למות בקרב למען המולדת ולמען האזרחים.

קשה לתאר את האקסטזה שחוו תושבי איטליה ברגעים שאחרי הנפת הגביע לראשונה אחרי יותר מ-50 שנה בלעדיו. אין אדם שישן שם הלילה לילה רציף, והרחובות התמלאו עד אפס מקום. אנשים טיפסו על הרכבות והאוטובוסים ופסקול הערב היה ערבוב של צפירות וקריאות שמחה ספונטניות. רק לפני שלושה חודשים הכיכרות המרכזיות במדינה היו ריקות מאדם - אבל הלילה אין קורונה ואין ריחוק חברתי - הלילה יש רק דבר אחד שחשוב בעולם: הזכייה בגביע אירופה. 

חבל שאנחנו הישראלים לא נכיר כנראה לעולם את התחושה הזאת שמצליחה לאחד אזרחים של מדינה שלמה תחת מטרייה מלאה באושר, גאווה והשתייכות. זכייה בגביע כזה הוא רגע מכונן בהיסטוריה של מדינה - במיוחד אחת עם תרבות כדורגל עשירה כמו איטליה.

אין ילד בנאפולי, רומא או מילאנו שלא שמע על כוכבי זכיית המונדיאל של 82' או של 2006 - וכעת דור חדש יזכה לשמוע את סיפור האהבה בין בונוצ'י לקילייני; את עצירות הפנדלים ההירואיות של דונאמורה הצעיר; את הסיפור של פדריקו קייזה שכבר לא יזכר כ"בן של" אלא ככוכב בפני עצמו; ואפילו לא את המלחמה על החיים של ויאלי, ראש המשלחת של הנבחרת, שאחרי קריירה מופלאה יחד עם המאמן מנצ'יני נלחם בימים אלה במחלת הסרטן.

הקבוצה הזאת, שעשתה אתמול היסטוריה על אדמת אנגליה, מול נבחרת אנגליה, תיכנס לספרי ההיסטוריה ואת סיפוריה עוד יספרו לדורות הבאים בתור דוגמא מדהימה על איך אפשר להגיע מהמקום הכי נמוך בעולם ועד להנפת גביע אירופה.

הבוקר צפויים לקום האיטלקים מאוחר מהרגיל לשמיים בצבע תכלת מלא תקווה. חלקם כנראה לא ילכו לעבודה, ובבתי הקפה כולם ידברו אך ורק על המשחק ועל הבשורה שניצחה את כל החדשות הרעות בעולם. ביממה הקרובה, לפחות מבחינת האיטלקים, אין קורונה בעולם, אין בעיות פוליטיות ואפילו בעלי העסקים שנאבקים על חייהם יסתובבו עם חיוך מאוזן לאוזן שילווה בתחושת ההתנשאות על הבריטים שלא ספרו אותם והתחושה היפה הזאת שכל איטליה אחים. ממש כמו שהם שרים בהמנון, אותו המנון שהוציא אותם לקרב ממנו חזרו כאלופים.