"כמות הסמים שהייתי מבריח השתנתה ממשלוח למשלוח, אבל באופן כללי הייתי מקבל דולר אחד על כל כדור אקסטזי שהייתי מבריח ו-200 דולר על כל חצי קילו של מריחואנה. והכל היה נכנס בכיסא גלגלים שלי. הכמות הכי גדולה שהעברתי דרך הגבול הייתה 8,000 כדורי אקסטזי ו-10 ק"ג של מריחואנה – תעשו בעצמכם את החישוב".

ג'ון פארק (שם בדוי), מעצב גרפי ואסיר לשעבר שמרותק לכיסא גלגלים, חשף לאחרונה את עברו המפוקפק בתור בלדר סמים. לטענתו, הנכות שלו הייתה הכיסוי האולטימטיבי בשביל לשטות בסוכנים שהוצבו במעברי הגבול ובאותן שנים, הוא הרוויח יותר ממה שעשה מעולם. למרות זאת, כמו ברוב סיפורי האגדות, חייו קיבלו תפנית נוראית אחרי דפיקה גורלית על הדלת של ביתו.

 

אקסטזי (צילום: U.S. Customs, GettyImages IL)
"הוצאתי לחבר שלי שלוש שקיות סנדוויץ' מפוצצות בכדורים" | צילום: U.S. Customs, GettyImages IL

פארק מרותק לכיסא גלגלים מגיל 21 אחרי שהיה מעורב בתאונת דרכים. למרות זאת, הוא לא נתן למגבלתו הפיזית למנוע ממנו לפקוד מסיבות ולהשתמש בסמים. "מאז ומעולם הייתה לי חיבה לסמים", הוא מסביר בשיחה עם כתבי סוכנות הידיעות Vice. "החומרים האהובים עלי הם אקסטזי ומריחואנה. מהבחינה הזאת, אני מניח שתמיד הייתי מקורב בצורה כזו או אחרת לסצינה של סחר בסמים". לטענתו, הכל התחיל אחרי שיחה עם חבר שהביע כוונה להעביר משלוח סמים ממכר שלו בוונקובר, קנדה.

התוכנית שלו הייתה פשוטה יחסית: לקנות כמה נרות רומנטיים, לחורר אותם ולמלא בנרקוטיקה. כשפארק שמע את זה הוא צחק ואמר שיש לו רעיון טוב יותר – פשוט להחביא הכל בכיסא הגלגלים שלו. "הוא אמר לי שאני משוגע", אמר המעצב הגרפי. "נסעתי מוונקובר לסיאטל עם הסמים בפגוש של המכונית שלי. ידעתי שאני אהיה בסדר, כי עשיתי את הנסיעה הזאת כמה פעמים בחיי ומעולם לא עצרו אותי בביקורת גבולות או ערכו חיפוש ברכב שלי. כשחזרתי לארה"ב, הוצאתי לחבר שלי שלוש שקיות סנדוויץ' מפוצצות בכדורים אדומים, כחולים וצהובים".

מעשה בשישה שוטרים בלבוש אזרחי

בגיל 26, פארק הפך לבלדר סמים במשרה מלאה והפך לאחד האנשים המוכרים ביותר בקרב סוחרי סמי מסיבות על ציר התעופה בין סיאטל ושיקאגו. מעבר לעובדה שהוא הרוויח יותר מאי פעם, הוא גם היה מבלה במסיבות היוקרתיות ביותר באזור המיד-ווסט. "הייתי משתכר ומתמסטל רק בחדי VIP של מועדונים משוגעים", סיפר. "הייתי מכור לסיפור הכיסוי שלי ולפרסונה המסתורית שטיפחתי באותה תקופה. יותר מזה שכל העניין הזה ריגש אותי מאוד, הבלדרות נתנה לי תחושה של שייכות ואפילו מטרה בחיים".

הסיכונים שפארק היה מוכן לקחת רק הלכו והתעצמו עם הזמן כשהמעסיקים שלו הבינו כמה שהוא אוהב את עבודתו. כלומר, בשלב הזה הכסף לא היה הפרמטר היחיד, אלא גם הריגוש. במשך שנתיים שלמות, הוא הבריח יותר ויותר סמים בין גבולות קנדה-ארה"ב וגם בתוך ארה"ב – עד שיום אחד, הגיעה אותה דפיקה גורלית בדלת ביתו.

 

 

"שישה שוטרים בלבוש אזרחי הופיעו בדירה עם צו חיפוש", סיפר פארק. "אחד מהם הגיש לי כרטיס ביקור והציג את עצמו בתור בלש ביחידה מיוחדת לחקירת פשע מאורגן במשטרת סיאטל. הם פשוט השמידו לי את הדירה. אין לי מילים אחרות לתאר את מה שהם עשו, אבל כשהם סיימו המקום היה נראה כמו מזבלה. למרות זאת, הם לא מצאו כלום. היה לי מזל, או לפחות זה מה שחשבתי".

כמה ימים אחרי החיפוש בדירתו, פארק נעצר על ידי המשטרה בחשד למעורבות בקנוניית סחר בסמים. עם הזמן, הוא גילה שאותו סוחר סמים מוונקובר סגר עסקה עם סוכן סמוי מסיאטל. במהלך החקירה שלו, לא רק שהוא הודה בכל החשדות המיוחסים אליו, הוא גם מסר את שמותיהם של כל האנשים שמעורבים בפרשה. העובדה שסוחר הסמים היה קנדי רק סיבכה את המצב עוד יותר עבור פארק.

הוא מסביר: "בגלל שהוא היה ממדינה אחרת, אז סוכני הגירה ומכס התערבו בתיק, ואז כל החקירה הפכה לפדרלית. כל הכסף שהרווחתי לאורך השנים הלך ישר לעורך דין שלי. בסופו של דבר, לא נותרה לי ברירה אלא להודות בהאשמות המיוחסות לי במסגרת עסקת טיעון. קיבלתי עונש מאסר של 28 חודשים בכלא פדרלי בקליפורניה".

"ההרשעה היא האות קין שלי"

בשנת 2010, פארק נכנס לחצר בית הסוהר כשהוא על כיסא גלגלים, בזמן ששאר האסירים בחנו אותו כמו טורפים. לטענתו, זה היה כמו היום הראשון בבית הספר, אם בית הספר היה מחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי.

"מהר מאוד אחרי שהגעתי לשם התחילו דיבורים שאני שטינקר בגלל שהסכמתי לעשות עסקת טיעון", סיפר. "הימים הראשונים היו לא פשוטים וכן, הלכתי מכות כמה פעמים. למרות זאת, רוב הזמן שלי בכלא היה די משעמם. ביליתי את רוב היום לבד, קראתי, ראיתי טלוויזיה וניגנתי בגיטרה. אחרי שנתיים מאחורי הסורגים, השתחררתי מוקדם בגלל התנהגות טובה. הייתי ממש שמח לחזור הביתה, אבל אז הבנתי שהחלק הקשה רק מתחיל".

עם שחרורו מן הכלא, פארק ניסה לבנות את חייו מהתחלה בזמן שהיה במעצר בית אצל אמו. בהיותו אדם שמרותק לכיסא גלגלים, עם מעט מאוד כישורים ושום ניסיון תעסוקתי, מציאת מקום עבודה הפכה למשימה בלתי אפשרית. על כן, הוא נרשם שוב ללימודים בתקווה לסיים את התואר שלו בעיצוב גרפי. אחרי שנה אחת מייגעת, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אקדמית, פארק הצליח למצוא עבודה בתור מעצב גרפי – אותו מקום עבודה שהוא נמצא בו כבר 6 שנים.

 

 

"הייתה לי פעם אחת הצעה מחברה אחרת שהציעה לי הרבה יותר כסף – לפחות עוד 20 אלף דולר בשנה", סיפר. "למרות זאת, ברגע שהם גילו על ההרשעות שלי ותקופת המאסר, הם אמרו לי שזה לא מתאים. הייתי יכול להתקדם בקריירה שלי, אבל זה נמנע ממני רק בגלל העבר הפלילי שלי".

פארק טוען שמעבר לקושי למצוא עבודה, הוא גילה שהעבר הפלילי שלו יכול להקשות עליו למצוא דירה והסטיגמה שנלווית לאסירים משוחררים היא לפעמים קשה מנשוא. הוא מסביר: "אני עדיין מובך עד עמקי נשמתי כשאני נאלץ לספר למישהו על ההרשעות שלי – במיוחד לנשים שאני יוצא איתן. אנשים שופטים אותי על העבר שלי כל הזמן, מה שהוביל אותי להיות אדם הרבה יותר מופנם. אני עדיין עובד קשה לקדם את עצמי באופן מקצועי, אבל העבירה הפדרלית שלי תמיד תישאר איתי אלא אם נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו יחנון אותי. ההרשעה היא האות קין שלי".

בשנות ה-20 המוקדמות של חייו, פארק חשב שזה מרגש להיות מבריח סמים. כעת, הוא מתחרט מאוד על מעשיו, במיוחד בגלל ההשלכות שלהם על החיים שלו. לטענתו, הוא סבור עד היום שאקסטזי ומריחואנה צריכים להיות חוקיים. אף על פי כן, הוא יודע עכשיו על בשרו שהריגוש לא שווה את הסיכון האמיתי של להפוך לאדם מורשע. "להפוך לעבריין לא היה שווה את מה שעשיתי", הוא מסכם. "זה לא שווה את הריגוש וגם לא את הכסף".