המקיום: צפון קולומביה. 12 עובדי אדמה פזורים ברחבי שדה מבודד, הרחק מעיניהן של רשויות החוק והציוויליזציה. מהגרת עבודה מוונצואלה, מריה, כורעת על ברכיה וקוטפת עלי קוקה. על כל 11 ק"ג של עלים שהיא תקטוף, היא תקבל כ-2.5 דולרים מהחקלאי שמעסיק אותה.

זו עבודה קשה, אבל זה עדיף על המצב במדינת המוצא שלה. למעשה, המצב בוונצואלה גרוע כל כך, שהיה עדיף לה כבר לקחת את הסיכון ולחצות את הגבול עם קולומביה ברגל בשביל להתחנן לעבודה - כל עבודה. כך היא מצאה את עצמה עמוק בתוך הג'ונגלים באזור טיבּוּ, צפון קולומביה, מתפקדת בתור אחד הברגים הקטנים בתעשיית הקוקאין האימתנית של דרום אמריקה. טובי מיוז ממגזין VICE יצא לפגוש אותה.

תור הזהב של הקוקאין חלף כבר לפני עשרות שנים, ואיתו נעלמו גם ברוני הסמים "הנוצצים" של שנות ה-80 וה-90. אנחנו חיים בעידן של מודעות להרס של תעשיית הסמים, לאופן בו היא מנצלת אנשים כמו מריה ולאלימות הבלתי נתפסת שנלווית להפקת האבקה הלבנה.

כן, אנחנו חיים בעידן בו סוחרי סמים כבר לא זוכים למעמד של סלבריטאים, ועברו הימים שבהם פבלו אסקובר, קרלוס לדר או האחים רודריגז נתפסו כגיבורי העם (למרות סדרות כמו "נרקוס") - היום, כולם כבר יודעים איזה  מפלצות הם היו, ואנחנו מקפידים להזכיר את זה כאן באופן קבוע, כך שמהבחינה הזאת הייתם מצפים שהביקוש לסם ירד ויחד איתו גם התפוקה - אבל זה לא המצב, והביקוש לקוקאין לא מסתיים אף פעם.

View this post on Instagram

A post shared by @emy.tripandfood on

חיכוכים בין הממשל הקולומביאני למיליציות שפועלות ביערות הגשם של קולומביה הובילו למצב שבו תפוקת הקוקאין במדינה גדלה למימדים גדולים יותר ממה שפבלו אסקובר אי פעם היה מסוגל לחלום עליה - באשר לביקוש? שוק הקוקאין העולמי רק התעצם מאז מותו של "אל פטרון" בדצמבר 1993.

כיום, הביקוש לקוקאין בארה"ב גדול יותר מתמיד, כנ"ל לגבי גרמניה ובריטניה. באותן מדינות, הסם מוגדר כ"מותרות" לכל אדם שרק מסוגל להרשות זאת לעצמו - עבור אותם אנשים שקוטפים את עלי הקוקה בג'ונגלים של דרום אמריקה, כמו מריה, זו האופציה היחידה לפרנסה.

"לא מגיע לי לחיות את החיים האלה"

בסוף יום העבודה הקשה שלה, מריה תסחוב את שקי הקוקה לצריף רעוע כמה מאות מטרים מהשדה אל ה"מעבדה". שם, כימאי מקומי יהפוך את העלים למשחה, אשר תימכר בסופו של דבר לאנשי המיליציה המקומיים. הצעד הבא יהיה להפוך את המשחה לקוקאין טהור שיופץ בכל העולם. בדרגים הללו של תעשיית הסמים, הכסף שמתגלגל מספיק בכדי לוודא שהפועלים, הכימאים והחקלאים ישרדו - אבל לא יתעשרו.

אחרי שבוע עבודה קשה, חקלאים רבים יעשו את דרכם אל הפאבים המקומיים בשביל להרטיב את הגרון עם אלכוהול מקומי וזול ולספק את צרכיהם המיניים עם נערות ליווי. רוסריו, בת 19 אחת הנשים שעובדות בבתי הבושת בטיבּוּ, מספרת לסוכנות ידיעות מקומית שמבחינתה ערב "מוצלח"  מסתיים עם שמונה לקוחות.

"העולם נמצא על סף אפוקליפסה", היא מספרת. "יש כל כך הרבה רוע בעולם. אנשים תמימים מרומים, נאנסים ונרצחים. מדינות נלחמות אחת בשנייה ודברים משונים קורים שאנחנו לא מסוגלים להסביר. זהו העולם שיצרנו וזה מה שמגיע לנו - אבל לי לא מגיע לי לחיות את החיים האלה".

אילוסטרציה, גטי (צילום: AFP, GettyImages IL)
מהפאבים המקומיים, אל בתי הבושת | צילום: AFP, GettyImages IL

הקוקאין מהשדות בטיבּוּ יגיע בסופו של דבר למשאית שתעביר אותו לסוחרים. מהג'ונגלים הטרופיים של צפון המדינה, אל הג'ונגלים האורבניים של מדיין. חלק מהמשלוח יגיע אל סצינת המועדונים השוקקת בעיר, שם רוב מי שיצרוך אותו שייך לדרגי הביטחון הזוטרים של הקרטלים באזור - מסוחרי סמים צעירים ועד למחסלים בכירים.

אלו ואלו ישאפו את הסמים למשמע מוזיקת הטכנו הקצבית או רגאטון אורבני ויירקדו בידיעה שסופם הטראגי ממש מעבר לפינה. בין אם יישלחו למאסר, ימותו מירייה בראש או יוסגרו לארה"ב, זה לא משנה. כל עוד יזדמן להם להתענג על החיים - הם יעשו זאת.

שאר הקוקאין שיגיע למדיין מיועד לייצוא. אלכס, סוחר סמים מקומי, יקבל את המשלוח ויוודא שיעשה את דרכו למקסיקו ואירופה - ומשם כמובן גם אלינו לישראל. אלכס הוא מה שמוגדר על ידי רשויות האכיפה המקומיות בתור "סוחר שקוף". עבריין בפרופיל נמוך שמתנהג כמו איש עסקים בינלאומי. אדם שמבריח את הסמים בצללים ומלבין את ההון באמצעות עסקים לגיטימיים - הנרקוס המודרני. התעשייה הפכה אותו במרוצת השנים למיליונר, אך הסכנות מרחפות גם מעליו, וכעת הוא שוקל לעזוב את הג'וב אחת ולתמיד.

"זה לא כמו כל עבודה רגילה, אתה לא יכול לעזוב סתם ככה", מספר אלכס ל-Vice. "אנשים מוצאים את עצמם הופכים מהר מאוד מזאבים לטרף של הזאבים. בתחום שלי, אין לך אמון בעמיתייך. בשניה אחת אחד הסוחרים מסוגל להתהפך ולהתחיל לעבוד עם המשטרה הקולומביאנית או גרוע מכך, עם הגרינגוס (רשויות האכיפה האמריקאיות)".

חלק מהמשלוח יעשה את דרכו לכיוון אירופה, חבוי בתוך מזוודות של בלדרי סמים. השאר יישלח למקסיקו באמצעות צוללות הסמים הרעועות וסירות מנוע. לואיס, דיג בן 55 שחי כל חייו על קו החוף המערבי של קולומביה, יוביל את אחד המשלוחים האלה לאורך אלפי קילומטרים באוקיינוס השקט עד שיגיע לאזור גבולה הדרומי של מקסיקו וגואטמלה - תחנה אחת לפני היעד הסופי - ארה"ב.

בעבר, הוא היה מתפרנס בכבוד מתעשיית הדיג המקומית, אך עם השנים הענף רוקן כמעט לחלוטין את הדגה באזור, ועכשיו לואיס ועמיתיו למקצוע נאלצים להסתמך על אפיקי הכנסה אחרים.

יחד עם שני חמושים, לואיס ישיט משלוח של 2 טון קוקאין ששווה מאות מיליוני דולרים. בנקודת מפגש באוקיינוס, תמתין להם סירת מפרש ועליה סוחר מקסיקני. שם, בלב הים, פעילי קרטל מקסיקנים יעמיסו את הסחורה יחד עם הדיג והחמושים, לא לפני שיציתו את סירת המנוע וינטשו אותה עשרות ק"מ מול חופי מקסיקו.

מומחים מחיל הים האמריקאי מסבירים שסוחרי סמים נהגו בעבר לנטוש את סירות המנוע בלב ים, אך הם הבינו כי כלי השיט הריקים מהווים סכנה לשאר סירות המבריחים, אז הם החלו לנטוש את הסירות, לשרוף אותן וללתת להן לטבוע אל קרקעית האוקיינוס.

מלח אמריקאי אלמוני התייחס למחזה יוצא דופן הזה בריאיון והגדיר אותו כמרהיב ומצמרר בו זמנית. "אין דבר שמרגש אנשים יותר מאשר לצפות בצבעים הללו", סיפר. "הגוונים הצהובים והכתומים, על רקע התכלת של הרקיע והכחול העמוק של הים. זה בהחלט מחזה יוצא דופן. מצד שני, כמלח, אני חייב להודות שהמחזה של סירה טובעת לא כל כך עושה לי טוב".

חיל הים האמריקאי ומשמר החופים מסוגלים לתפוס ביום אחד עשרות טונות של קוקאין במשלוחים אשר עושים את דרכם באוקיינוס האטלנטי והשקט. למרות זאת, הם מודעים היטב לעובדה שמשלוחים רבים חומקים מתחת לרדאר ומגיעים בסופו של דבר אל רחובות ארה"ב.


אלו הם סיפוריהם של חלק מהאנשים שחייהם השתרבבו לתעשיית הסמים של דרום אמריקה. ממהגרות עבודה ממדינות עולם שלישי, אל בלדרים אלמוניים. מחקלאים בצפון קולומביה ועד דייגים בקו החוף המערבי של המדינה. מסוחרים צעירים במועדונים של מדיין, לסוחרי הסמים השקופים של ימינו. כולם מתפרנסים בצורה כזו או אחרת מתעשיית המוות של הקוקאין.