1. הוא עוד ישוב
"לפני חמש שנים עזב את הקיבוץ
עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת
אמרו עליו: "נראה איך יסתדר בחוץ,
תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת".
(בלדה לעוזב קיבוץ, יענקל'ה רוטבליט)
זה לקח עשר שנים, ובסוף עמרי כספי שב הביתה.
מותר להתרגש מחזרתו של הבן מהגלות ב-NBA. בכל זאת, השחקן הישראלי עם הקריירה הכי מפוארת החליט לסיים אותה היכן שהתחילה. אבל עד כאן הרומנטיקה.
ההחתמה של כספי במכבי תל אביב היא מעולה עבור מחלקת השיווק. לא ברור עד כמה עבור המחלקה המקצועית. כי מבחינת מנויים, חסויות, ספונסרים, אפשר להיות בעננים. זו תהיה, לפחות עד תחילת העונה, ההצגה הכי טובה בעיר.
ברמה המקצועית, ובכן, לא חסרים סימני שאלה. כספי נוטה להיפצע, לא שיחק כדורסל בחצי השנה האחרונה, לא היה יציב בעונות הקודמות, והיכולות ההו-כה מפורסמות שלו כבר לא באו לידי ביטוי על המגרש. לא השלשות, לא התנועה בלי כדור. נשארה רק האנרגיה, וזה לא מספיק לקבוצה גדולה. לא בטוח שזה יספיק כדי להביא את מכבי ת"א לפלייאוף היורוליג, ומכבי מזמן לא קבוצה גדולה.
יותר מזה, בכל התקופה שלו ב-NBA כספי היה שחקן משלים שעולה מהספסל, תלוי באחרים. האם הציפיה ממנו היא להפוך לשחקן מוביל, שדורש את הכדור, שקובע מהלכים על המגרש? מה התפקיד שהוא אמור למלא? כמה יהיה צריך להתחשב באגו שלו במידה ולא יספק את הסחורה? הרי בקדנציה הקודמת שלו במכבי הייתה דרישה חוזית לכמות מסוימת של דקות משחק. וזה עוד לפני שכספי היה סופרסטאר בליגה הטובה בעולם.
האם הוא מגיע כדי לשמש חונך של דני אבדיה, אולי הכדורסלן הכי כשרוני שצמח כאן, זה שעשוי להיבחר בחמישייה הראשונה בדראפט ורוצה להאפיל על כספי - ואף אמר את זה בפה מלא בראיון? כספי עצמו אומר שזה מה שהוא מתכוון לעשות. אבל שוב - האם המלך באמת יעשה הכל כדי לטפח את האיש שרוצה לנשל אותו? למה שיהיו לכספי סנטימנטים לאבדיה?
אני כמובן מקווה שאתבדה. הלוואי שכספי יחלים מהר, יחזור לשחק בקצב הישן, יגבש סביבו את הקבוצה כשעל הדרך הוא מעביר את כל הידע והניסיון שלו לאבדיה, וכולם שרים קומבאיה בדרך לדריסת הליגה המקומית והעפלה לפיינל פור היורוליג.
נחמד לחלום, אבל זה ג'וק קטן, וזה עובר ולא חשוב.
2. העלובה
צריך להמציא מילים חדשות בשפה העברית כדי לתאר את איך שנראיתה מכבי ת"א בכדורגל בשני הקמפיינים באירופה שהגיעו לסיומם כבר באמצע אוגוסט. בושה, חרפה, ביזיון, מבוכה, השפלה, פאתטיות, את כל אלה כבר מיצינו.
אלופת המדינה, זו שלקחה את הליגה בהליכה עם רגל אחת קשורה מאחורי הגב כבר בחודש מרץ (!), מסתמנת כקבוצה די מחורבנת כשזה מגיע להתמודדות מול קבוצות אירופאיות (ובכן, רק טיפה פחות מחורבנות ממנה).
קיץ בלי רכש אמיתי, בלי שום שדרוג, שום שינוי, כשכולם יודעים שהמבחן הקריטי הוא ביולי-אוגוסט, ומה שהתקבל הוא סגל חלש יותר מהעונה הקודמת. ראבאק, באיזה עולם נשמע דבר כזה?
הבעלים מיץ' גולדהאר, המנכ"ל בן מנספורד, המאמן ולאדן איביץ', השחקנים, מהשוער ועד אחרון המחליפים, שהמגרש הזה של סודובה יבוא להם בסיוטים בלילה כל השנה.
היי ביבי, עזוב אותך מחברות קונגרס אמריקאיות, יותר דחוף למנוע את הכניסה לארץ של מכבי ת"א, הנזק שהם עשו יותר גדול. תודה
3. סיבוב פארסה
הפועל תל אביב מודיעה על פרידה מהחלוץ עומר דמארי, שנה בלבד אחרי שחזר לקבוצה > אוהדי הפועל פותחים במחאה, פורצים לאימון ותוקפים בחריפות את הבעלים > הבעלים נשברים ומחתימים את דמארי מחדש.
הבעלים זאב גרינברג, אחרי הפרידה: עומר דמארי לא יכול לתת תפוקה מלאה הן בגלל מצבו המקצועי והן בגלל מצבו הרפואי, ולא יכול להוביל את הקבוצה להצלחה.
הבעלים שרון ניסנוב, אחרי החזרה: חשוב להבהיר שמראש לא רצינו להיפרד - ולבסוף נמצא המתווה שעומר כן ימשיך.
בשנה שעברה: מפטרים את המאמן קובי רפואה > מחתימים את אופיר חיים ומגדירים אותו "מאמן העתיד של ישראל" > מפטרים את מאמן העתיד אחרי חודש וחצי > מחתימים מחדש את קובי רפואה.
הפועל ת"א היא מתנה שלא מפסיקה לתת.
4. האלופה
סימון ביילס הייתה יכולה לפרוש אחרי אולימפיאדת ריו 2016 ולהיזכר בתור אחת המתעמלות הגדולות בכל הזמנים עם 4 מדליות זהב ועוד אחת מארד.
היא הייתה יכולה לוותר על הקריירה הספורטיבית לאחר שחשפה לפני שנה וחצי שגם היא, כמו מתעמלות צעירות רבות אחרות, הותקפה מינית ע"י רופא הנבחרת לארי נסאר. להגיד לראשי איגוד ההתעמלות שיילכו קיבינמאט ולהתפרנס מקמפיינים, הרצאות ופעילויות אחרות.
אבל סימון ביילס עשויה מחומרים אחרים. הנה מה שהיא עשתה השבוע באליפות ארה"ב: תרגיל קורה שבו הייתה הראשונה בהיסטוריה לבצע דאבל-דאבל (ירידה מהקורה בשתי סלטות ובשני ברגים יחד), ותרגיל קרקע שבו הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה לבצע טריפל-דאבל (קפיצה משולשת כפולה: סלטה עם בורג אחד, וסלטה שנייה עם שני ברגים). נוגדת את כוח הכבידה.
כלומר ביילס לקחה את כל החרא שעבר עליה והפכה אותו לזהב, תרתי משמע.
רק כשנשאלה שוב על פרשת נסאר, היא נשברה והודתה ש"בכל פעם שאני הולכת לרופא או לאימון אני לא רוצה לקבל טיפול, אבל אני מקבלת כי הגוף שלי כואב". עזבו את הכאב הפיזי, תארו לעצמכם כמה כאב נפשי כרוך בזה. תארו לעצמכם כמה אומץ שצריך כדי להמשיך.
כמה כוחות צריך כדי לייצג בסופו של דבר את האנשים שהעלימו עין וטייחו סיפורים על הרופא התוקף ולא העבירו שום מידע לגבי החשדות לאוניברסיטת מישיגן סטייט, שם נסאר המשיך להיות מועסק עד שנעצר. אנשים ששלחו במודע נערות אל סבלן. "הייתה לכם משימה אחת", אמרה ביילס, "ולא הצלחתם להגן עלינו וזה מאד עצוב… אנחנו עשינו מה שביקשו מאיתנו, והם לא יכלו לעשות את העבודה המחורבנת שלהם".
וזה נכון, וזה הרבה יותר מעצוב - זה נפשע. הבעיה היא שכדי להגיע לאולימפיאדה, למתעמלות ולביילס בראשן אין ברירה. הן צריכות לנשוך שפתיים ולהבליג. שוב. ושוב. ושוב. להתמודד עם הטראומה כל פעם מחדש. לחייך על המזרן באולם ולבכות על המזרן במיטה. אין מספיק מדליות זהב בעולם שיצליחו להעלים את זה.