View this post on Instagram

A post shared by Eyalberkovic (@eyalberkovich9) on

1. משחק הדמעות

זה היה, ללא ספק, השבוע הגדול בחייה של מירי רגב. פיצוי מלא, מושלם, לפארסה שחוותה שרת התרבות והספורט עם ביטול האירוח של ברצלונה וליאו מסי בישראל. להגיע, כנציגת המדינה, לתחרות במדינה ערבית, לזכות לכבוד מלכים, להיות נוכחת באירוע היסטורי של השמעת ההמנון הלאומי על אדמה מוסלמית, ושכל זה יועבר בשידור חי בטלוויזיה. אין יותר טוב מזה - כפיים.

לא שגיא מוקי ופיטר פלצ'יק שזכו בזהב, וגם לא שלושת הג'ודאים האחרים שזכו בארד - מירי רגב היא-היא הגיבורה הגדולה של הגרנד סלאם באבו דאבי. זה התחיל, איך לא, באיפוק אופייני ופרופורציות, כאשר רגב מתחה קו ישיר בין הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג לבין ההצלחות על המזרן - שהרי דין האויב עם הרובה כדין האויב עם החלוק, אבל גם היא לא הייתה יכולה לדמיין את מה שיקרה למחרת.

שגיא מוקי, גיבור לאומי ואלוף אירופה, זכה במדליית הזהב והביא לנגינה בלתי נתפסת של "התקווה" באיחוד האמירויות. רגע מרגש ועוצמתי. השרה, מודעת לגודל המעמד וההישג - חלקו הישג אישי שלה, בלחץ להציג את סמלי ישראל בתחרות - ובעיקר מודעת למצלמות, עשתה את מירב המאמצים להזיל דמעה. היא מעט התקשתה בכך - ייתכן בשל הליכים שמקשים על הבעת רגשות בפנים (לכאורה) - אבל האימפקט נעשה. זה היה אירוע מכונן ששם בצל את ההתנפלות של שרת הספורט דאז לימור לבנת על גל פרידמן שזכה במדליית זהב אולימפית באתונה 2004.

הערת אגב: התחרות באבו דאבי היא זניחה יחסית. לא אליפות עולם, עוד טורניר. חלק גדול מהג'ודאים הבכירים לא טרחו להגיע אליה. אבל זהב זה זהב והמנון זה המנון.

ואם לא הספיק משחק הדמעות של רגב, בהמשך הגיע הביקור במסגד הגדול באבו דאבי, לבושה בבגדים מסורתיים, לצד נציגי השלטון, ואיתו סרטון שבו היא מדברת לצדם בעברית, בו אמרה בין היתר: "רציתי להראות את האחווה שיכולה להיות בין יהודים למוסלמים, ולהושיט יד לשלום… הלוואי ובכל מקום בעולם היו מבינים שדת זו דת ועושים הפרדה מאג'נדות". רק חבל, כבוד השרה, שבהסתתך, בפלגנותך ובצביעותך, את נותנת יד, אם לא יותר מזה, להפיכת הדת לאג'נדה בישראל, גם בין יהודים לערבים, וגם בין יהודים לבין עצמם. אבל למה להעכיר את החגיגות. תיסלם עלייכי.

View this post on Instagram

A post shared by The Jerusalem Post / JPost.com (@thejerusalem_post) on

2. כמו מסיבה שאיש לא בא

הנה תהייה פילוסופית: אם הקלאסיקו בין ריאל מדריד לברצלונה מתקיים בלי מסי ובלי רונאלדו, האם הוא עדיין מתקיים? האם הוא עדיין קלאסיקו?

לראשונה מזה עשור נפגשו שתי הקבוצות הגדולות של ספרד ואירופה בלי הכוכבים הגדולים שלהן; אחד נטש לאיטליה ואחד פצוע. למרות שלא ערכתי מחקר מעמיק, אני משוכנע מעל לכל צל של ספק, שזה היה הקלאסיקו עם הנוכחות הקטנה ביותר של ישראלים ביציעים בשנים האחרונות. ואם הישראלים לא באים - זה באמת כבר לא קלאסיקו אמיתי.

גם המשחק עצמו נראה יותר כמו מפגש קצוות מאשר קרב אריות. ברצלונה, בקלילות מפחידה, חיסלה את היריבה הגדולה 1:5. מה שמראה שהחשיבות של כריסטיאנו רונאלדו לריאל גדולה יותר מזו של מסי לברצלונה. מצד שני, מסי לא מואשם באונס.

 >> יש לכם משהו להגיד לזוהר? בואו לדבר איתו בטוויטר

ואם כבר, קצת מטריד שחברת הוט ממשיכה לצלם קמפיינים עם רונאלדו גם בתקופה הזו - השבוע בצירוף אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'. בזמן שחברות קצת יותר גדולות ובינלאומיות שוקלות את צעדיהן מול השחקן, להוט לא מפריע שהפרזנטור שלהם ככל הנראה בדרך למשפט בגין תקיפה מינית. גם הם כנראה יודעים מה באמת חשוב לישראלים, וזה לא מה שקרה או לא קרה בבית מלון בלאס וגאס.

View this post on Instagram

A post shared by Ofira Asayag (@ofiraasayag) on

3. עכשיו אני כי ההוא אלאך

רק בשבוע שעבר כתבתי כאן פעם נוספת שהאשם במצבה של מכבי חיפה הוא הבעלים יעקב שחר, והנה השבוע התברר שוב כמה נמוך התדרדרה קרנו של בעלי הקבוצה, שפעם שלט בליגת העל ביד רמה.

מו אלאך, המנהל המקצועי של חיפה, הודיע על התפטרותו שנה (פחות שבוע) מאז שמונה לתפקיד. לא באמת זמן שאפשר לעבוד בו, בטח כשההתחלה הייתה באמצע עונה. פרד רוטן, המאמן הכושל והמביך שאלאך מינה לא חיכה הרבה כדי להתפטר אחרי החבר ההולנדי. ממילא רוטן היה על זמן שאול שהוארך רק כי חיפה ניצחה לגמרי במקרה במחזור האחרון. וכאמור - מי שלמעשה צריך להחזיר את המפתחות של הוולוו הוא שחר. כבר שנים שהכל משתנה במכבי חיפה - שחקנים, מאמנים, ומנהלים - ורק הוא נשאר. והקבוצה ממשיכה להיות מביכה, צל של האימפריה שהייתה פעם. למצב הזה יש רק כתובת אחת, והיא רשומה על הקיר כברתקופה. מכבי חיפה זקוקה נואשות לשחר של יום חדש.

View this post on Instagram

A post shared by מועדון כדורגל מכבי חיפה (@maccabihaifafc) on

4. שירו שיר נירו ניר

זה היה צפוי יותר מזריחת השמש בבוקר, וניר קלינגר אכן חתם בבית"ר ירושלים רגע אחרי שהתפטר מאימון הפועל חיפה. מסריח - אבל כשר. כל עיוור עם מקלדת ראה את זה מגיע מקילומטרים ולא יכול היה שלא לפרוץ בצחוק גועה כשבית"ר הודיעו שהם לא מנהלים שיחות עם מאמנים תחת חוזה, ובתגובה קלינגר התפטר בגלל "מצב הקבוצה".

"יושר הוא הדבר שמנחה אותי", אמר המאמן הבית"רי החדש עם תחילת עבודתו. ובכן, אולי לא מול מעסיקים. וזה עוד היה איכשהו עובר בסדר, אם לא אותו קלינגר קיטר רק לפני כמה חודשים על שחקנים שעזבו את הקבוצה שלו מאחורי הגב וללא הודעה מוקדמת. שלא יהיה ספק - מקצועית זו החלטה נכונה עבורו. הוא עבר לקבוצה גדולה יותר שאמורה, יחד עם הבעלים החדש משה חוגג, להיות כאוטית פחות. אבל כישלון בבית"ר עושה גלים הרבה יותר גבוהים מכישלון בכמעט כל קבוצה אחרת בארץ, וקלינגר - אין מה לעשות - נכשל באופן קבוע ב-15 השנים האחרונות פרט לשתיים-שלוש הבלחות.

התחזית, כפי שניתנה כאן גם בשבוע שעבר, היא כדלקמן: החוזה של ניר קלינגר בבית"ר ירושלים לא יגיע לסיומו הטבעי.

View this post on Instagram

A post shared by Beitar Jerusalem F.C Official (@fcbeitar) on

5. נגמרה הטירונות

טיירון לו, העוזר של דייויד בלאט בקליבלנד קבאלירס והאיש שהחליף את בלאט כשפוטר - נשלח הביתה. ככה זה, החיים קשים כשאין לך את לברון ג'יימס בקבוצה.

כשקליבלנד החתימה את בלאט בזמנו, זה היה כדי שינסה לבנות קבוצה לוחמת מהחבורה הצעירה, רק אחר כך הנחיתו לו את ג'יימס על הראש ומכאן הכל התדרדר. אולי עכשיו, כשהקאבס חזרו למימדיהם הלוזרים המוכרים, זה הזמן לצדק פואטי, זה הזמן להחזיר את בלאט. נגמרה תקופת הטירונות.

View this post on Instagram

A post shared by BYOB Podcast (@byobpodcast18) on