ממירי לחילי

אני מקווה שחילי טרופר עשה חיטוי יסודי כשנכנס למשרד התרבות והספורט במקומה של מירי רגב. ולא רק בגלל הקורונה.

המשרד, שאמור לטפל בדברים הכי חשובים לנפש הציבור, ולהיות - אם יורשה לי - תרבותי וספורטיבי ככל האפשר, הפך בכהונתה של רגב לנקודת מוצא לסכסוכים, דם רע והאדרת העומדת בראשו. מלכתחילה המינוי של רגב, כמו רוב המינויים של נתניהו אז והיום - היה לא ענייני ולא מתאים.

טרופר, לעומתה, נראה כמו מי שאמור להיות האיש הנכון במקום הנכון ולא הנפצה או הנחתה מחוסר ברירה. הוא אוהב ספורט, אוהד ספורט (הפועל ירושלים) והולך למשחקים גם כשאין להם אפיל תקשורתי גבוה. התקווה של כל חובב ספורט ותרבות היא שהוא יהיה כל מה שקודמתו בתפקיד לא הייתה. לכן כדאי להסתכל בדברי הפתיחה של טרופר עם כניסתו לתפקיד ולהשוות אותם לשרה שהייתה שם לפניו.

טרופר: "אני אוהב תרבות ואני אוהב ספורט". מירי רגב שנאה את עולם התרבות, היא נהנתה ממנו רק כשהייתה יכולה לגזור ממנו קופון בדמות פרובוקציות בשקל, פופוליזם זול וקיטוב מפלג כמיטב המסורת שלה. הכהונה שלה הייתה לעומתית. גם האהבה שלה לספורט נתונה לוויכוח. היא אהבה ספורט כשהוא סיפק לה כותרות, למשל עם שגיא מוקי באבו דאבי. אבל הרדיפה שלה אחרי כותרות גם פגעה בספורט. הלחצים שלה להעביר את משחק הידידות של נבחרת בישראל לירושלים הביא בסופו של דבר לביטולו (לא לא, אלה לא היו ה"איומים" שקיבל מסי).

טרופר: "לכל אחד יש בו מקום. ולא על חשבון השני. מרכז ופריפריה, דתיים, חילוניים וחרדים, יהודים וערבים". ערבים? מירי רגב הצטלמה עם אנשי לה פמיליה לבושים בחולצות של כהנא, והתעקשה שלא מדובר בארגון טרור (בית המשפט קבע אחרת, רגב לא חזרה בה). כמו כן היא צולמה מחויכת למדי באצטדיון טדי כמסביבה האוהדים שרים לבני סכנין "שיישרף לכם הכפר".

טרופר: "לא מדובר במותרות, אלא בתחומים חשובים והכרחיים לחברה אנושית". מירי רגב ראתה במשרד הזה עונש, לא רצתה אותו והייתה מתה להיפטר ממנו. היא השתמשה בו רק כמקפצה. ואכן היא הוקפצה היישר למשרד התחבורה.

טרופר: "אשתדל מאוד לעבוד בצניעות". מירי רגב שמה את עצמה במרכז של הכל. בכל נאום, בכל אירוע. היא העיקר. היא צריכה את הכבוד. הנה, גם אחרי שעזבה, היא דאגה שענייני הטקסים הממלכתיים יישארו תחת ידיה גם במשרד התחבורה. קשר רופף כמעט כמו זה שבין השכלה גבוהה ומשאבי המים.

טרופר ציטט בדבריו שיר של ברק פלדמן וסיפור של רבן גמליאל. מירי רגב התגאתה בכך שמעולם לא קראה את צ'כוב (וואלה, אם לא קראת זה סבבה, אבל לציין את זה כמקור לגאווה זו הנצחת הבורות) ושיקרה לגבי הצפייה בסרטים של טרנטינו (רגע, רגע, רגע, רגע). ספק רב אם היא מתמצאת בענפי הספורט השונים או טרחה להתעניין.

בשורה התחתונה אפשר לתמצת את ההבדלים בין שני השרים בזה: חילי טרופר תרם כליה לאדם אלמוני. למירי רגב אין ולא היה מוסר כליות.

חילי טרופר על השנה המיוחדת בחייו
עלה והצלח. חילי טרופר | צילום: מתוך "גלית ואילנית", קשת 12

כמה מילים על סדרה שלא שמעתם עליה

בתקופה של מגפה עולמית שבה כל ענפי הספורט עצרו מלכת והותירו אותנו עם שידורים חוזרים, חמשת השבועות של "הריקוד האחרון" היו הדבר הכי קרוב לספורט שיש. הרבה יותר מנוסטלגיה.

האם הסדרה הייתה מצליחה באותה רמה אם לא הטיימינג ההזוי שבה שודרה? זה כמו לשאול אם מייקל ג'ורדן היה מצליח באותה רמה בלי סקוטי פיפן לידו.

"הריקוד האחרון" הייתה תופעה תרבותית שחצתה את גבולות הספורט. אפשר רק לקנא במי שעוד לא צפה בה. מצד שני, מי שלא צפה בה לא מרגיש את תחושת הריקנות שאופפת את מי שסיים השבוע את כל עשרת הפרקים.

וזה לא מעניין שמייקל ג'ורדן היה בפועל העורך הראשי של "הריקוד האחרון". זה לא מעניין שחלקים אפלים בביוגרפיה שלו הוצנעו, רוככו או הועלמו לחלוטין. זה לא מעניין שיש כעס וביקורת גדולים על הסדרה מצד מי שיוצאים ממנה לא טוב, שחבר קבוצתו לשעבר הוראס גרנט קורא לדברים של ג'ורדן "שקרים" ושפיפן לפי הדיווחים "רותח מזעם" על האופן שבו הוצג. להפך. זה רק מוסיף להילה ולבאזז סביב הסדרה.

כמו כן, אם למדנו משהו על ג'ורדן מהצפייה בסדרה, הוא שכל הדברים הללו רק עשויים לתת לו דלק להרים עוד פרק. רק תנו לאיש תירוץ.

View this post on Instagram

A post shared by The Last Dance (@thelastdancenetflix) on