א. ספוילר. נבחרת ישראל לא תעלה ליורו 2020. לא דרך המוקדמות בכל אופן. גם אם הייתה מנצחת אתמול (חמישי) את סלובניה - זה לא היה קורה. אבל התיקו רק חידד את הנקודה (ראיתם מה עשיתי פה?); אין כאן כדורגל טוב ברמה הבינלאומית. זה לא סתם שהקבוצות הישראליות לא הצליחו לעבור את המוקדמות במפעלים האירופאיים השונים בתחילת העונה.
ב. קהל. רגע לפני שריקת הפתיחה, זכות הדיבור לאשתי: "מה זה? הכל ריק!". גם אנשים פחות חדי הבחנה מזוגתי לא היו יכולים להתעלם מהפיאסקו: משחק ראשון בטורניר, לכאורה עוד לא אבדה תקוותנו, ויש בקושי עין אחת צופיה לציון. כ-12,500 איש הגיעו לאצטדיון בחיפה, פחות ממחצית התפוסה. זה מביך. היה מומנטום מסוים בסיום קמפיין ליגת האומות, הייתה התעוררות אוהדים, הלעג המובנה לנבחרת בעשור פלוס האחרון התחלף בסימפטיה מתגברת, כך שלפתוח את מוקדמות היורו עם רעש צרצרים זה כישלון שיווקי מהדהד של ההתאחדות לכדורגל. מחירי כרטיסים על הצד המוגזם, חוסר באזז, היעדר מסע פרסום אפקטיבי. בהתאחדות יכולים להאשים רק את עצמם בביזיון הזה.
ג. הראשון. שער היתרון של סלובניה היה נבחרת ישראל קלאסי; חוסר תיאום בין הבלם שרן ייני לשוער אריאל הרוש, והנה עוד ספיגה לא מחויבת המציאות שמכניסה את הנבחרת לסחרור מיותר. המזל הוא שהרוש - שפתח בהרכב למרות שכבר כמה שבועות הוא לא משחק בליגה - הציל אחר כך פעמיים את הנבחרת. כי זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע.
ד. הזהבי. בפעם הקודמת שערן זהבי שיחק במדי נבחרת ישראל בסמי עופר זה נגמר בשריקות בוז כלפיו שהביאו להשלכת סרט הקפטן שגרמה להשעיה/פרישה שלו מהנבחרת. אז זהבי חזר, וזהבי פעם אחת הסתובב על המקום ונתן שמאלית שכמעט הפכה לשער המחזור, ופעם שנייה הבקיע את השוויון המהיר, ופיו-פיו. וזה כשבשער הסלובני עומד שוער אתלטיקו מדריד יאן אובלק, שנחשב לאחד הטובים בעולם. מצד שני אובלק חטף שלושער מרונאלדו בשבוע שעבר, כך שלזהבי לא נותרה ברירה אלא להכניע אותו גם כן. בכל זאת, צריך להוכיח מי הווינר היותר גדול.
ה. הרצוג. מאמן חביב יש לנבחרת ישראל, ובעיקר מאמן שעושה רושם לא מערבב את התקשורת כמו קודמיו. כבר במחצית הוא הודה שהנבחרת לא הייתה מוכנה, לא משחקת טוב וככה יהיה לה קשה לנצח, וגם בסיום הודה שהסלובנים היו טובים יותר. יחד עם זאת, הרצוג בחר משום מה שלא לשתף במשחק את הישראלי הטוב בליגה, דור מיכה, שחקן שכל נגיעה שלו בכדור היא קסם. החלטה מוזרה שאולי עלתה לנבחרת בשתי נקודות יקרות.
ו. המנטליות. גם נבחרת ישראל הישנה הייתה סופגת את השער האומלל הראשון, אבל הנבחרת ההיא ככל הנראה לא הייתה חוזרת ממנו, בטח לא כל כך מהר. אני לא יודע אם זה כבר קשור למאמן המנטלי החדש מרקוס רוגן, שמונה לאחרונה. אחרי הכל שינוי כזה לא עושים בכמה ימים, אבל משהו השתנה לטובה. מה שכן, יום לפני המשחק אמר רוגן ש"ננצח בשני המשחקים. נביא שש נקודות ואני אסע לארה"ב למשפחתי". עד כאן לגבי מחשבה יוצרת מציאות. היהירות של רוגן, שחיין אולימפי לשעבר, לא מעוגנת בכלום. בנאדם, הגעת לפני שנייה, לנבחרת ישראל, יש סיכוי יותר סביר שהיא תהפוך אותך ללוזר מאשר אתה אותה לווינרית. שלא לדבר על כך שלפי הפרסומים, רוגן יעשה את רוב עבודתו עם השחקנים בסקייפ. חוזר שנית: בסקייפ. כי אין כמו לתת את מלוא תשומת הלב המנטלית מאשר שיחת וידאו טרנס-אטלנטית באיכות מפוקפקת בטלפון הנייד.
ז. הבא. השאיפה בישראל הייתה להוציא ארבע נקודות מצמד המשחקים הביתיים, שלוש מהן היו אמורות להגיע מסלובניה (שהוגרלה בדרג הנמוך יותר). זה לא קרה. ביום ראשון תגיע לפה אוסטריה אחרי הפסד ביתי לפולין. משחק טעון עבור אנדי הרצוג, שיאן ההופעות במדי נבחרת אוסטריה ומי ששואף לאמן אותה בעתיד. המשחק הזה עשוי להיות מעין להיות או לחדול עבור שתי הנבחרות, שלא יכולות להרשות לעצמן לאבד עוד נקודות בשלב כל כך מוקדם אם הן רוצות להגיע רחוק במוקדמות. התרחיש: ישראל מנצחת, אוסטריה מפטרת את המאמן ופונה להרצוג שמחליט להגשים חלום ונוטש, אברם גרנט ממונה להחליפו, היקום קורס.
סוף העונה
העונה האירופית של מכבי תל אביב הסתיימה השבוע מעשית. אין מה לעסוק בצירופי מקרים קוסמים.
לא הייתה שום סיבה בעולם להפסיד את המשחק שלשום (רביעי) נגד ז׳לגיריס. קבוצה פחות טובה, שלא היה לה על מה לשחק, שפעמיים במהלך המשחק, אחת מהן ברבע האחרון, הייתה בפיגור ורגע משבירה. וממול מכבי ת״א, במשחק ההזדמנות הבאמת אחרונה, עם קהל שדוחף מאחורה, עם שליטה ברוב חלקי המשחק, ואיכשהו זה נגמר שוב בהפסד בדקה האחרונה. מיותר, מתסכל, מטופש, מרגיז. כל סופרלטיב יהיה אנדרסטייטמנט.
איזה פספוס של עונה. אחרי פתיחה שערורייתית עם מאזן אימה של 6:1, והתעקשות מופרכת שלא למצוא מחליף לג׳רמי פארגו הפצוע במשך חודשים ארוכים (כשהבחור שהגיע במקומו נטש אחרי פחות משבועיים), המאמן נבן ספאחיה פוטר, ובמקומו מונה יאניס ספירופולוס שעשה מהפך, גרם למכבי להיראות כמו קבוצה, ופתאום היא החזיקה את גורלה בידיה והייתה במצב סביר פלוס להשתחל להצלבה, דבר שלא קרה בשלוש השנים האחרונות (צחוק הגורל להחמיא ליאניס, שההפסד האחרון רשום נטו על שמו, ועדיין לראשונה מאז דיוויד בלאט, התחושה היא שאשכרה יש לצהובים מאמן מתפקד על הקווים).
אבל פעם אחר פעם אחר פעם הדלי שהתמלא - נבעט. בכל משחק שמכבי הייתה צריכה ויכולה לנצח כדי לעלות מדרגה - היא הפסידה. באסקוניה, מילאנו, ז׳לגיריס. גם את אנאדולו העדיפה היה אפשר לנצח בשבוע שעבר. כשהקבוצות במקומות 5-12 הן פחות או יותר באותה רמה, אי עלייה לפלייאוף הוא כישלון. המצב הוא כזה שהפסד אליפות בישראל - תרחיש לא בלתי סביר - והעונה הזו, על כל ההבטחות והפוטנציאל שהיה לה, תירשם במבחן התוצאה כגרועה יותר מקודמתה. ואת זה כבר אי אפשר לסבול.
>> יש לכם משהו להגיד לזוהר? בואו לדבר איתו בטוויטר