הסיפור על הקארטה יוצק לתוכו את כל מה שטוב, רע ומעניין באומנויות לחימה. אומנות לחימה שצמחה מתוך כור היתוך תרבותי, עוצבה והתפתלה בעקבות תהליכים חברתיים, פוליטיים ואמביציות אישיות. מהווה דרך חיים עבור רבבות רבות של מתאמנים ברחבי העולם. ברבות השנים התפצלה להרבה מאוד סגנונות ותת סגנונות – כל אחד בהתאם לאופי ותפיסת העולם של המורה הספציפי שהוביל אותה. בעולם הלחימה של היום היא עוברת תהליכי אדפטציה או הסתגרות (תלוי בגישת מובילי הסגנון המסוים) ומייצרת דורות חדשים של אמני לחימה שבהחלט יכולים להרוג אותך בבעיטה, עם קפיצה בסיבוב.
אי שם ביפן- המאה ה13
ובכן לא בדיוק יפן, אוקינאווה. אוקינאווה היא שרשרת איים בצפון יפן, החלק ב"אי האלים" שהכי קרוב ליבשת הגדולה, לסין. ניתן להתחקות אחר עקבות הקראטה כבר מהמאה ה-13. סוחרים יפנים וסיניים החליפו סחורות ופעמים רבות חילקו את זמנם בין האיים לבין היבשת. נכון שאנחנו מדור ההיי-טק בטוחים שהמצאנו את הרילוקשיין. אבל מתברר, שכמו הרבה דברים אחרים, היפנים הקדימו אותנו במאה או שתיים. משפחות אוקינאוויות עשירות שלחו את ילדיהם ללמוד בסין, עוד לפני שידענו איזה יכולות שטח מרשימות יש למאזדה 3 שקיבלנו מהעבודה בליסינג. גם לא מעט משפחות לא התעצלו לעבור ליבשת כדי למקסם רווחים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, סין. כך, במשך מאות שנים התקיימו להם חילופי מידע, תרבות ושפה, וזרע הקונג פו נטמע במי שהתערה בתרבות הסינית. כמו כל דבר, האוקינאווים לקחו את הקונג פו הסיני, ערבבו אותו עם התפיסה והטכניקות המקומיות, ויצרו גרסה 2.0 של הקונג פו. מתקדמת יותר או פחות? תלוי אם תשאל סיני או יפאני.
השיטה נכתבת ביפנית על ידי שתי סימניות :קרא- ריק; 空) ) ו- טה - יד; 手), או בקיצור - היד הריקה. השיטה נלמדה ברחבי האי האוקינאווי ועברה בעיקר מאב לבן, אבל גם בבתי ספר ממוסדים. במקביל התפתחה לה שיטה נוספת שנקראת קובודו. הקובודו התבססה על שימוש בכלי נשק קרים (בעיקר כאלו שהיו מצויים בשימוש חקלאי). כמו בכל סיפור צריך גם נבל ולנו יש שניים. זה תמיד מעניין לראות איך שינויים פוליטיים משפיעים על התפתחויות תרבותיות. במאה ה-14 השתלט על האזור שליט צבאי שהחליט שיש לו יותר מידי בעיות גם בלי חבורה של איכרים עם דם בעיניים ומיומניות קטלניות עם מכוש. השליט הדי רציונאלי, בואו נודה באמת, החליט לאסור כל שיטה המתמחה באימון ותרגול כלי נשק. סך הכול – סביר. גם אני לא הייתי רוצה חבורת נינג'ות מוסווית כאיכרים בחצר האחורית שלי. זה השאיר לחבר'ה האוקינאווים אפשרות אחת – להפוך ולהיות כלי נשק בעצמם. זה בדיוק מה שהם עשו. הם חישלו את גופם ואת נפשם. האידאל היה לוחם קראטה שאמור להרוג במכה אחת בודדת. בזמן שאנחנו המערביים מסתבכים בקרבות טקטיים ושמים כל מיני עזרים, כדוגמת כפפות אגרוף שישמרו על הלק בציפורניים שלא יתקלף, הקרטקה הממוצע אמור לחדור שריון במבוק בעזרת אגרוף אחד ישיר (תחשבו על שריון מברזל... עכשיו קצת יותר גמיש). ועוד לא התחלנו לדסקס על מה בעיטה אמורה לעשות.
האבולוציה של השיטה
נריץ 200 שנה קדימה. אנחנו במאה ה-16 ופוגשים רודן אחר בשם וורסיה דומה. עוד בחור חביב, שאין לו בעיה לבזבז הרבה חיילים בכדי לכבוש את האזור. כבר אין כלי נשק חקלאים, אבל יש חבורה של אנשים עם מזג תוקפני, פתיל קצר ותפיסה מאוד משונה של האישיות. כאלה שמרביצים לעצים ולאבנים כל היום ואם אתה מתעקש - גם יכולים להרוג אותך בתנועה אחת, שאתה בכלל לא רואה אותה פוגעת. כל העניין הזה מה שנקרא "לא בא בטוב" לידידנו וורסיה והוא אוסר על העיסוק בכל אומנות שיש לה איזו שהיא זיקה ללחימה. הקראטה יורד למחתרת. חלק מהקאטות (סידרת תנועות שמדמות קרב מול יריב או מספר יריבים ומשמשות לתרגול אפליקציות לחימה) מקורם בתקופת המחתרת של הקראטה. האומנות עברה מאב לבן, בסודי סודות, בתוך המשפחה. כמו הקפואירה, שתיוולד כמה מאות שנים אחריה בברזיל, גם הקראטה הוסוותה לעיתים כריקוד בכדי לבדל אותה למראית עין מאמנות לחימה.
עוד הרצה קטנה קדימה ,200-300 שנים פלוס מינוס - המאה ה-19. תקופה של קידמה והתפתחות, ביפן ובעולם. הקיסר מוציהיטו נפתח למערב ולתפיסות מערביות. הוא מבטל את הפיאודליזם ובין שאר הרפורמות גם מחזיר את חופש העיסוק באומנויות לחימה. אומנויות הלחימה מקבלות מקום של כבוד והערכה בתוך תכניות הלימוד הממוסדות. ב-1906 מספר תלמידים אוקינאווים מתחילים להפיץ את השיטה האפקטיבית והקשוחה בתוך יפן. תחילת המאה ה-20 כבר מאופיינת בהתפתחות הלאומנות והמיליטריזם היפני. צבא השמש העולה כובש שטחים באסיה, מנצ'וריה וסין וכל הקטע הספרטני של "נפש בריאה, גוף בריא" ו-"בוא נחשל אותך עד שאמא שלך לא תכיר אותך" הולך ממש חזק. במבט לאחור זה די מעוות, קצת כמו זקן היפסטרי של חוטב עצים נורדי על פרצוף של גיק הייטק בקיץ תל אביבי. אבל כמו שאמרנו – השיווק עובד והקראטה זוכה להשתרשות בתרבות היפנית.
תגידו תודה לברוס לי וצ'אק נוריס
זה תמיד מעניין איך תהליכים חברתיים גדולים משפיעים עלינו – היחידים – ברמה כל כך עמוקה. אם לא היו גנרלים יפנים עם תחושת גדלות וייצר הרס עצמי גדול עוד יותר שהוביל לתבוסה המוחצת במלחמת העולם השנייה, ייתכן שכל הקטע של הקראטה היה נשאר משהו איזוטרי של חקלאים, אי שם באי נידח ביפן. והנה, היום הקראטה הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות העולמית, לפחות זו המערבית. כיום אין כמעט אדם שהמילה קראטה לא תעלה אצלו אסוציאציות של אנשים בפיג'מות לבנות עם חגורה שחורה מרביצים אחד לשני בפרצוף רציני. אפילו הביטוי "חגורה שחורה" שגור ומסמל ערכים כמו התמדה, התמסרות ושליטה גבוהה ביכולות מסוימות, בד"כ – אבל לא רק, בתחום של אמנויות לחימה.
אם את ההתבססות של הקרב מגע בארץ ובעולם אנחנו חייבים למצבי קיצון כדוגמת מלחמת העצמאות וכל מיני אינתיפאדות, הרי שאת הזליגה של הקראטה לתרבות ההמונים אנחנו די חייבים לשני חבר'ה - אחד ברוס לי ושני האיש הקשוח בעולם, שגם אחראי על שלל אתרים גיקיים שעוסקים בעובדות שנוגעות לו, מר צ'אק נוריס – האיש שכבר ספר עד אינסוף. פעמיים.
אחת הבמות המרכזיות דרכן נחשפו אומניות לחימה מזרחיות למערב הייתה הקולנוע. בשנת 1972 יוצא לאקרנים הסרט "שאגת הדרקון" (Way of the Dragon) והופך להיות אחד מאבני היסוד של קולנוע הלחימה. הסרט מפגיש בין שתי אושיות הלחימה בקרב האולטימטיבי בסצנה אלמותית. אמן הלחימה והשחקן ברוס לי – הלוחם המזוהה יותר מכל אחד אחר עם הקונג-פו הסיני ניצב מול לוחם הקראטה – אלוף העולם המפורסם צ'אק נוריס, המגלם, בניגוד לטייפ-קאסט הרגיל שלו, את דמות האיש הרע. צ'אק מפסיד לברוס בקרב עקוב מדם וזה כל מה שצריך – הקראטה חודר באחת לתודעה העולמית. פתאום לכולם יש תספורות ממש גרועות, כולם בועטים באוויר ועושים קולות של חתולה מיוחמת.
לנוריס אין בכלל הסמכה בקראטה. כחלק משרותו כמרשל אווירי הוא בילה זמן בקוריאה. שם הוא למד אומנות לחימה קוריאנית, די אזוטרית, שאף אחד לא שמע עליה. אבל, הפלא ופלא, אחרי הסרט הוא גם השיג הסמכה בקראטה. טוב, אני לא פותח חשבון עם צ'אק ידידנו. להפך, אני מביא אותו כאן כאחת משלושת הדוגמאות ללוחמי קראטה שעשו התפתחות עצומה לעבר עולם הלחימה המודרני. צ'אק לא עצר בקראטה, הוא פיתח ליגת קרבות מגע מלא שכללה קראטה תחרותי, קיקבוקס לסוגיו ועוד כל מיני יצורי כלאיים מוזרים.
כמי שהתחרה בקראטה עוד בשנות ה-60 נוריס השכיל להתפתח עם הזמנים ולעדכן את התו"ל. לרפרטואר התחרויות הוא הוסיף טכניקות קוליות מצד אחד, אבל מאוד אפקטיביות מצד שני. הוא המשיך והיה מראשוני המתאמנים בג'יו ג'יטסו ברזילאי בארה"ב ואף קיבל חגורה שחורה תחת האחים מצ'אדו. במובן זה נוריס מהווה דוגמה ומופת, עבורי לפחות, להתקדמות והתפתחות. למרות שהוא כבש את הפסגות הגבוהות ביותר כאמן לחימה וכשחקן הוליוודי, הוא לא התבייש לשים על עצמו חגורה לבנה בסגנון לחימה אחר ולעשות את כל הדרך – הארוכה מאוד יש לומר – אל החגורה השחורה. זה לא עניין של מה בכך שמורה מוביל ואמן לחימה עם פרופיל כל כך גבוה, ברמתו של צ'אק נוריס, מצליח להוריד את האגו מהפסגות בהן הוא מתבשם ולחזור להיות תלמיד מן השורה. נוריס התמיד בהיותו תלמיד ולפחות בעניין הזה צריך להוריד בפניו את הכובע. הוא מהווה סמל ליכולת להשתנות, לשכתב ולשדרג את האומנות שלו ובעיקר להתמדה ולמידה. נוריס אולי לא עלה לזירת MMA בחייו, אבל עבורי הוא מייצג את הדור המוקדם של לוחמים בלחימה משולבת.
אם הייתי צריך לבחור את מודל 2.0 של לוחם הקראטה הרב גוני, זה שעשה את ההתאמה לעולם הלחימה המודרני, לזירות שבוחנות הכול מול הכול, הייתי בוחר בליוטו מצ'ידה – "הדרקון". מצ'ידה, בן לאימא ברזילאית ולאבא מהגר יפני ואמן קראטה, מהווה את סיפור המיזוג המושלם. הוא גדל והתחנך לאור דרך הבודו - דרך הלוחם. מגיל 3 הוא תרגל את הטכניקות הנוקשות של הקראטה ואת החגורה השחורה שלו קיבל כבר בגיל 13. הוא התחרה בתחרויות קראטה מסורתיות, כאלו שכל לוחם MMA מסתכל עליהם בזלזול, נוחר ואומר שזה בזבוז זמן. אבל מצ'ידה השכיל לקחת את הידע העמוק והמסורתי שיש בקראטה ולשלב אותו בתפיסת לחימה מתקדמת. זה מה שעושה אותו לדור 2.0 - לקחת את הנשק המסורתי שלך ולעשות לו מודיפיקציה מושלמת למציאות העכשווית. זה כאילו לקחת רולס רויס קלאסית, שמת עליה מנוע של מטוס קרב והכנסת אותה למסלול מרוצים עם מכוניות פורמולה. בהתחלה אף אחד לא ידע איך להתייחס לעוף המוזר. עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה, מצ'ידה כבר הצליח להשכיב על הקנבס את הטובים ביותר. ואני מתכוון את הטובים ביותר. אבל זה לא רק השיניים שהוא העיף לימין ולשמאל, זה איך שהוא עשה את זה - קראטה קיד סטייל.
היו כבר אלופים לפניו, אבל זה מה שהיה מיוחד במצ'ידה. הוא לקח את האומנות הזו, שכל כך הרבה "מומחים" כבר שמו בבוידם, והראה שלידע התנועתי שנצבר במשך מאות שנים יש ערך רב. היכולות של הקראטה בשילוב עם הכוח, העוצמה, וההתפרצות של מצ'ידה הפכו לכלי נשק הכי מדויק במערכה.
הוא שמר על טווח באופן מטורף, תסכל את היריבים שלו, נתן להם ליפול למלכודות שהוא טווה להם. וכשהם נכנסו למלכודת, מתסכול, גאווה או סתם מבורות, הם כבר לא יצאו.
אף אחד לא הבין איך לפצח את הדרקון, והוא הפך להיות אחד האלופים הכי מעניינים שהיו. עד שמישהו פיצח אותו, שוגון פיצח אותו, הוא עשה את זה קומפלט...
אחריו גם הגיע ג'ון ג'ונס שעשה מהדרקון לטאה ומאז זה קצת הלך לאיבוד. זה לא משנה שגם למצ'ידה יש חגורה שחורה בג'יוג'יטסו ברזילאי ושהוא מתאמן עם אנדרסון סילבה. מצ'ידה הפך להיות חד גוני וצפוי, החבר'ה הבינו איך לפצח את המשחק שלו ו...זהו. בזירת הMMA ברגע שיש לך רק כלי נשק אחד, לא משנה כמה אתה טוב בו, מישהו כבר יפצח אותך, ואחריו כולם.
זה מוביל אותנו לסטפן תומפסון. תומפסון, גם הוא בן למומחה אומנויות לחימה, שגדל והתחנך על ברכי הקנפו קראטה - הכלאה בין קראטה לכל מיני דברים. תומפסון הפך להיות אלוף הליגה לקראטה מודרני וקיקבוקס, שאותה ייסד החבר צ'אק נוריס. אין לו הפסדים כאלוף קיקבוקס וזה אומר הרבה. אבל מה שאומר יותר זה היכולות הוורסטיליות שלו כלוחם. גם הפעם, הרבה מומחים וסתם צופים חשבו שהליגות הללו שמייצגות קראטה וקיקבוקס לא ישרדו את זירת ה-MMA. אבל תומפסון מייצג את לוחם הקראטה המודרני בגאון ונראה שהוא כאן כדי להישאר. רואים בטכניקה שלו את העדויות לקראטה, עבודת רגליים קופצת, שימוש בבעיטות דחיפה צדדיות (מה שכל מומחה היה אומר שזו טכניקה שדומה לדינוזאורים) ושילוב עם בעיטות גבוהות.
רואים גם כניסה עם צעד או צעד מקביל, מה שמקצר טווח ומגביר עוצמה, התקפה ארוכה תוך כדי נסיגה.
וגם את השימוש באגרופים ישרים, בבעיטות הצלפה.
אבל גם בעיטות מסובבות, מכל מיני זוויות.
ושימוש בצעדים שלקוחים מעולם האגרוף,
מה שמייצר הרבה הפתעה וקושי לצפות מאיפה ההתקפות מגיעות. הקרב האחרון של תומפסון התקיים מול הנדריקס, מי שהיה האלוף המכהן עד לפני לא מזמן, שנטען שניצח את סיינט פייר האגדי, ונטען שניצח גם את האלוף העכשווי - לוולר. בקרב הזה, שהתקיים לפני שבועיים, תומפסון נראה כאילו הוא משחק עם ילד בן חמש. זה כאילו ברצלונה עולה מול ריאל מדריד ומפסידה 8 אפס. תיאורטית, קרב כזה יכול לקרות, מעשית זה לא אמור לקרות. אבל זה קרה, וזה בהחלט גורם לך לחשוב. עולם ה-MMA עומד מול התופעות הללו, שמגיעות מכל מיני יקומים מקבילים, כמו ליגות טאיקוואנדו, טורניריי קראטה מסורתי, ואמני תנועה מאזור הקפוארה והתנועה הטבעית ומנסה להבין איך להכיל אותם לתוכו. מי שנרדם, מתרפק על הישן ולא לומד, לא מתפתח ומפנים את השינוי, הולך לישון – מחניקה או מנוק אאוט. זה מייצר, אגב, הרבה דיונים ביחס למסורת, ובכלל לאורך החיים שלנו, לזרוק את הישן ולהחליף בחדש. העניין עם הזירה הוא שהיא לא מקשיבה לסיפורים ולא מתייחסת לטרנדים. אם אתה טוב אתה מנצח ואם אתה חזק אתה שורד. סוג של אבולוציה.
על הכותב: ערן ברט, לוחם MMA מקצועי בעברו, בעל חגורה שחורה בגיו גיטסו ברזילאי וג'יו ג'יטסו יפני, מדריך לחימה וקרב מגע בכיר במסגרות ממלכתיות וצבאיות. בעל מכון להכשרת לוחמים בתחומי הג'יו ג'יטסו הברזילאי, ה MMA וקרב פנים לפנים.