ברגעים אלה ממש משתוללת בכרמל השריפה הגדולה ביותר שישראל ידעה מעודה. מאות כבאים מסכנים את חייהם ומנסים להשתלט על הלהבות הקטלניות. מיהם האנשים האמיצים האלה, שמסתכלים לאש בלבן של העיניים? לפני זמן מה שלחנו את כתבנו לבלות יום שלם בחברת הכבאים של חולון כדי לגלות ממה עשוי גיבור מקומי. להלן כתבתו.

אין תמונה
בכל רגע נתון אתה יכול לקבל קריאה וללכת להציל חיים. כבאים בישראל

בוא נודה רגע באמת הכואבת, אנחנו אומה של חקיינים. הקולנוע המקומי שלנו מנסה לחקות את הוליווד, האופנה שלנו מועתקת ממעצבים ברחבי העולם, ואפילו משפחות הפשע שלנו חיות בסרט של משפחת קורליאונה, רק עם כריזמה של הגטו של רמת עמידר. רק בדבר אחד עושה רושם אנחנו מעדיפים להישאר לגמרי מקוריים – וזה בזלזול המתמשך שלנו לאנשי חוק והצלה במדינה שמייצרת מודעות אבל בכל שעה עגולה.

בעוד במדינות מתוקנות אנשי חוק – ובייחוד כבאים – זוכים למעמד והערצה של גיבורי על, אצלנו עושים טובה שנותנים לרכב מהבהב של מכבי אש לעקוף אותך בצומת בדרך לשריפת חורש ביער בן שמן. אפילו טרגדיה כמו אסון התאומים, ששמה את הכבאים על המפה העולמית כמי שרצים אל עבר התופת מבלי להסס, לא עזרה לשנות את התפיסה שלנו – זאת שאומרת שכבאי כחול לבן עסוק במשחקי שש בש והורדת חתולים מהעץ.

 

בדיוק בגלל חוסר הריספקט המקומם אל עבר הכבאים האמיצים, וגם בגלל תסביך פירומני בילדות, הגיע העת להתלוות ליום בוער בחיי כבאי בישראל. הגיע הזמן לדווח מקרוב איך נראים גיבורי תרבות אמיתיים, כאלו שלא נפלטו מעוד גיחוך ריאליטי ולא מחזיקים בסוכן אישי.

ניפוץ מיתוס #1: כבאים לא משתלשלים ממוט

לאחר בירור מעמיק ברוב אזורי הארץ, תחנת הכיבוי שנבחרה לייצג את הסיקור היא תחנת הכיבוי בעיר חולון. נכון שמדובר בעיר משמימה במרכז הארץ, אבל עדיין מדובר בתחנת כיבוי מהגדולות שיש לנו, שחולשת על חולון, בת ים ומשהו שנקרא אזור. בקיצור משהו כמו 300 אלף תושבים עם יותר מידי מצתים וזמן פנוי שנהנים משירותי ההצלה וכיבוי האש של התחנה.

יום שיגרתי של כבאי מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות, ובניגוד למוקדי שירות לא נמשך 9 שעות אלא 24, שלאחריהן מגיעות 48 שעות של חופש יחסי. למה יחסי? כי כשאתה כבאי אתה חי עם אצבע על הדופק, מחשש להקפצה תמידית במקרה של אירוע שמצריך צוות כיבוי גדול.

התחנה עצמה היא בדיוק מה שאתה מדמיין בכל פעם שאתה מחייג 102 אחרי שמדורת ל"ג בעומר יצאה לך משליטה: שטח עצום שמכיל את כל רכבי כיבוי האש המפלצתיים. בפנים המוקד הענק – זה שמקבל את שיחות המצוקה – מלא במצלמות שמעבירות תמונות מאזורים שונים בעיר, אינספור טלפונים, ציוד קשר מתקדם ומוקדנית אחת חביבה שאחראית להסביר לעשרות מתקשרים טועים ש-102 זה לא שירות התיקונים של סלקום.

אין תמונה
סוחבים עם מינימום תקנים וכוח אדם. אבל סוחבים

במשמרת רגילה נמצאים 13 כבאים ואחרי בדיקת הציוד בבוקר ווידוא שהכול עובד ומוכן כמו שצריך, הם פורשים למבנים שכוללים מטבח נאה, חדר מנוחה ראוי ומשרדי מנהלה בקומה למעלה. העמוד המפורסם סטייל הפרופס הידוע של החשפניות, ממנו אמורים הכבאים להשתלשל במקרה של קריאה, לא נמצא שם אם שאלת. בעבר הוא אכן היה אבל אז גילו שהרבה יותר נוח פשוט לצעוד לדלת ולעבר הרכב, מאשר לקבל שפשפות בידיים ממתכת קרה.

קדיחה התחלתית עם חבורת הכבאים וכבר אפשר להרגיש את החום. פה לא תמצא שרירנים מגודלים כמו בתחנות הכיבוי של ניו יורק, אלא חבר'ה רגילים כמוני וכמוך, רק שלהם אין בעיה לסכן את חייהם בכל יום נתון, בעוד אנחנו דורשים את פרס ספיר בכל פעם שאנחנו נותנים זכות קדימה למישהו במעבר חצייה. מדובר בגיבורים לייב, שלא לוקחים את עצמם ברצינות ושומרים על רמת הומור סטייל מוצב מילואים.

שגרת יומו של כבאי מורכבת מהקפצות פתאומיות, בניין שבוער פתאום, תאונת דרכים שמחייבת חילוץ מהיר או סתם זקן שנתקע בבית – וכן, החתול שלו לא יורד מהמאוורר – כל אלה הם סיבות מהירות לעלות על הציוד בחצי דקה ולתת בסירנות.

עד שתגיע קריאה לאירוע, החבר'ה בתחנה לא מבזבזים זמן. בין ארוחת בוקר לדחקות פנימיות הם מנצלים את העובדה שיש להם בקיאות טכנית כדי לבנות מיני אימפריה. בדיוק כמו שיפוצניקים טובים הם מזיעים שם בטיח ובאבק; בדיוק עכשיו הם עמלים על בניית חדר כושר חדש לתחנה, לפני זה הם בנו מגרש כדורגל וכדורסל ושיפצו את התחנה.

להזיע בקיץ במעיל, אוברול ומגפיים זאת גבורה בפני עצמה

אחרי שעה עם כבאי חולון, הדיווח היחיד שהגיע הוא על תוכי שנתקע על עמוד חשמל. עוד לא הגיע האקשן האמיתי, וזה זמן טוב לעבור סדנת ציוד לכבאי המתחיל עם אחד מוותיקי העסק, שפיץ אמיתי ומדריך כבאות העונה לשם מור מילר.

בשלב הראשון אני נדרש לשים את הציוד הרגיל שאיתם יוצאים כבאים לשטח. מהצד זה נראה כמו חליפת ניילון אופנתית ובלתי מזיקה, אבל בפועל זה שוקל כמו גור של פיל בתיק של תרמילאים. לכל כבאי יש את הציוד שלו, ארוז ומוכן בארון שלפני היציאה לשטח, ובמקרה אמת יש לו חצי דקה כדי לשים עליו את הכול ולרוץ בטיל למשאית. זה מתחיל במגפיים כבדות, אוברול מפויח, מעיל מחניק, קסדה, פנסים, כפפות, משקפת והשד יודע מה עוד תקעו עליי שם, אבל חצי דקה זה לא לקח – אלא יותר בכיוון של רבע שעה, לא כולל גב שהלך קפוט מהציוד הכבד. עזוב רגע את המשקל והסרבול, ודמיין שכל זה נעשה בחום של 35 מעלות בזמן שהכבאי רץ לעבר אש בוערת בקומה השביעית, ותבין למה כבאים גומרים ספיד סטיק שלם במשמרת לחוצה במיוחד.

אין תמונה
"הכבאות זה משהו שזורם אצלנ בדם. הסיפוק הוא להציל חיי אדם, ובשביל זה אנחנו פה".

אחרי שהפכתי להיות לגרסה מזיעה של דאר'ת ווידר, עברתי הדרכה בציוד המרשים שמכילות משאיות הכבאות. מי שלא ראה אחת כזאת מקרוב בטוח שמדובר רק במשאית מפלצתית, אבל בפנים מגלים בסיס שלם לחילוץ והצלה – שבא קומפלט עם סולמות, מסורים שחותכים דרך כל דבר, גרזנים, בלוני ומסיכות גז, וכמובן הזרנוקים הענקיים שכולנו מכירים. החלום להחזיק זרנוק של כיבוי אש ולהשפריץ לכל הרוחות התגשם כשנתנו לי לשטוף את הקיר של החנייה. אתה יכול לצחוק, אבל תרשה לי לדווח לך שלעולם לא תרגיש יותר גבר מהרגע בו תחזיק את הצינור העבה ותשפריץ לכל עבר. תענוג.

"לרצות להיות כבאי זו שליחות. אנחנו נכנסים למקומות שכולם בורחים מהם," מכריז מור מילר בעוד אני מסתבך שעות עם עצמי בלהוריד את מגפי הבטון. "כל מי שאתה רואה פה, הכבאות זה משהו שזורם אצלו בדם. הסיפוק הוא להציל חיי אדם, ובשביל זה אנחנו פה".

זה אולי נשמע כמו אוסף קלישאות מהמדריך למשפטי פתיחה לכבאי הוותיק, אבל באמת רצוי לערוף את הציניות עם גרזן ולהצדיע לחבר'ה. סיפורי זוועות ומראות קשים הם חלק משגרת יומם, בייחוד שחלק ממרחב הטיפול שלהם הוא כבישים סואנים ומוקדי תאונות יומיומיים. לא רק זה, מכבי האש בארץ לא זוכים לתקציבים עשירים כדוגמת חיל האוויר, ונאלצים לסחוב עם מינימום תקנים וכוח אדם, בלי עזרה נפשית, ובמציאות בה כל כבאי אמור להיות כלבויניק שיודע לעשות את הכול – החל מלנהוג על המשאית ועד לפתוח דלתות פלדה עם פטיש.

בת ים בוערת. אנחנו יוצאים לקרב

הזמן התחיל לרוץ ועדיין לא הייתי עד לקריאה רצינית. בינתיים קיבלתי הסבר מקיף על מצב השריפות באזור (45 שריפות בחודש), מה גורם המוות העיקרי בשריפה (העשן), ואיך רצוי להתגלגל במקרה והתחת שלך עולה באש. רגע לפני הניקור של הצהריים זה קרה, אזעקה צורמת שקורעת את האוזן אפילו יותר מפלאטו שרון בערב קריוקי, וכל השלווה שהייתה עד עכשיו הפכה להיות להתרגשות של יציאה לקרב.

"שריפה בדירה בבת ים," צעקה המוקדנית והכבאים, שעד עכשיו נעו בין גרבוץ לבין הכנת ארוחת צהריים, קפצו על המדים תוך שניות, לקחו את הציוד וטסו למשאיות. מבלי להבין מה אני עושה גרר אותי מור יחד איתו ותוך שניות כבר הייתי על המשאית בדרך לכבות שריפה ולהרגיש לראשונה בחיי מה זה להיות מועיל.

אין תמונה
מגיע להם יותר כבוד ממה שהציבור הישראלי נותן להם

כנראה שכולנו חלמנו אי פעם לנסוע בתוך משאית לכיבוי אש, לדהור ברחובות ולראות את כל הנהגים מפנים לנו את הדרך ומוחאים כפיים – אז זהו שלא בדיוק. הנהג הישראלי המחורבן, לא רק שהוא לא יודע לנהוג ומרבה לצפור, אלא שלנבלות אין שום בושה ורובם לא בדיוק מתרגשים מהסירנה הבוהקת של הרכב, ועושים טובה שהם זזים הצידה.

הכבאים סיפרו לי עוד לפני איך הנהג הישראלי עושה להם את המוות כשהם יוצאים לאירוע, ושזאת גם הסיבה שהם לפעמים מגיעים באיחור, אבל הייתי צריך לראות את זה בעיניים בשביל להאמין. נהגים אדישים שלא רק שלוקח להם שתי דקות וערימות של צפירות לזוז, הם גם תופסים טרמפ על הרכב ונוסעים אחריו.

הגענו לזירת האירוע ואני קיבלתי קסדה, פנס והוראה מפורשת לשבת בשקט ולא להפריע לאף כבאי בשאלות מפגרות תוך כדי חילוץ. השריפה עצמה הייתה במקלט של בית והחבר'ה השתלטו עלייה תוך כמה דקות: זרנוקים נשלפו, מטפים כוונו וריהוט שרוף חלקית חולץ החוצה.

מלבד לנשום קצת פיח ולהזיע מחום אף אחד לא הסכים לתת לי לכוון את הזרנוק אל עבר הלהבה, אבל אני מניח שאפשר להבין אותם. לפחות יצא לי לקחת חלק בכיבוי שריפה כמעודד מהצד ולהתרשם מהמיומנות של מכבי האש. בדרך חזרה לתחנה שוב נדהמנו מחוסר ההתחשבות של הנהג הישראלי, כאשר רכב חסם את משאית הכיבוי ברחוב צפוף. חיכינו עשר דקות ובסוף עלינו על אחת המדשאות כדי לצאת משם.

יום הכיבוי המשיך בהרצאות, צפייה בסרטים ושיחות ארוכות עם כל הכבאים בתחנה, ולקראת הערב פרשתי והשארתי את אוסף הכבאים להתמודד עם השריפות והתאונות שבטח יגיעו בלילה. דבר אחד בטוח: בפעם הבאה שמשאית כיבוי תחלוף מולי, אני ארכין ראש בכבוד לאנשים שיושבים בפנים. לגמרי מגיע להם.

>> האסון בכרמל: הסיקור המלא