איטליה מלאה בסיפורים רומנטיים, בכל התחומים, וכמובן גם בכדורגל. ארץ המגף היפיפיה שהביאה לנו סמלים כמו פאולו מלדיני, טוטי ודל פיירו' נפרדה השבוע מהשוער הכי מזוהה עם הכדורגל האיטלקי ואולי השוער הכי מפורסם בעולם כולו - הספורטאי הלאומי מספר 1 שכבר מזמן נחקק לנצח בספרי ההיסטוריה של הספורט האיטלקי.
ג'יאנלואיג'י (ג'יג'י) בופון כבר לא ילד. בינואר האחרון הוא חגג את יום הולדתו ה-40, ובמונחים של כדורגל זה בערך 120 שנה, לא פחות - והנה, אחרי קריירה עשירה ומרגשת - הגיע הזמן מבחינתו לתלות את הכפפות. לבופון יש חלק חשוב בהסטוריה של הכדורגל האיטלקי וארון הגביעים שלו מלא בכל טוב: גביע עולם, 11 אליפויות איטליה, 5 גביעי איטליה, 6 גביעי סופרקאפ איטלקי, גביע אופ"א ואפילו זכייה באליפות הליגה השנייה באיטליה (לתואר הזה עוד נגיע בהמשך). חוץ מתארים קבוצתיים הוא גם זכה 12 פעמים בשוער הטוב ביותר באיטליה, פעמיים בתואר השוער הטוב באירופה ועוד עשרות פרסים שונים - הקריירה של בופון התאפיינה תמיד בניצחונות לצד אכזבות קשות - אבל בעיקר נצחונות. יודעים מה? בעיקר ברגעים מרגשים שמלמדים יותר מכל לאיזה רגש יכול להביא אותך משחק כמו כדורגל.
את הקריירה שלו התחיל בופון בכלל בתור קשר בקבוצת הנוער של פארמה, כשזו עדיין נחשבה לאחת הקבוצות החזקות באיטליה ויחד איתה זכה בכמה גביעים מרשימים. בשנת 2001 הפך השוער לרכישה היקרה ביותר של יובנטוס (לפחות עד שנת 2016) כשנקנה עבור 52 מיליון יורו ובכך הפך לשוער היקר ביותר בעולם בזמנו. הבחירה של בופון לחתום דווקא ב"זברות מטורינו" לא הייתה דבר מובן מאליו, ועל השולחן חיכו לו הצעות מברצלונה ורומא, אבל בסוף של דבר היה זה אבא שלו שהבין לאן הרוח נושבת והציע לו לבחור ביובנטוס כי שם יוכל לקחת את אליפות איטליה. והוא צדק, אוי כמה שהוא צדק - למעשה הוא צדק 11 פעמים.
בופון זכה בכל תואר אפשרי מלבד גביע אחד - גביע ליגת האלופות, בניגוד לשחקנים אחרים שפשוט לא הגיעו למעמד הגמר, בופון עשה זאת 3 פעמים ובשלושתם הוא הפסיד. הפעם הראשונה הייתה ב-2003 כאשר נכנע רק בפנדלים למילאן, ב-2015 חזרו הזברות לגמר ושם ראה השוער כיצד מסי לוקח לו את הגביע בין הרגליים לברצלונה. הפעם האחרונה הייתה ממש בשנה שעברה בה יובנטוס הפסידו הפסד כואב 4-1 לריאל מדריד של רונאלדו שלאחר כמה חודשים הודה שהוא הכי נהנה להכניע את "הזקן הזה" שגם ישב לצידו בטקס נבחרי העונה של אופ"א. אם הגורל של בופון היה נכתב ע"י תסריטאי הוליוודי, כנראה שהשנה, בשנתו האחרונה במועדון, בופון היה זוכה להניף את הגביע שכל כך השתוקק לו, אך דרמה אחרת לגמרי התרחשה על המגרש; ריאל קיבלה פנדל שרוב העולם טען שלא היה, בופון רץ אל השופט, ועד היום לא ממש ברור מה הוא אמר לו שגרם לו לשלוף את הכרטיס האדום, אגב, מדובר בכרטיס האדום הראשון אי פעם שקיבל השוער בליגת האלופות. ג'יג'י ירד מושפל מכר הדשא, רונאלדו כבש את הפנדל וההיסטוריה של בופון במפעל הסתיימה כטרגדיה.
זינאדין זידאן, מאמן ריאל מדריד שראה את הכרטיס האדום נשלף מספסל היריבה הוא עוד נקודה חשובה בחייו של בופון. זה היה בגמר גביע העולם ב-2006, משחקו האחרון בהחלט של הצרפתי במדי הנבחרת הצרפתית. השוער האיטלקי ראה את יריבו הצרפתי נוגח בבלם האזורי מטראצי ומקבל כמובן את הכרטיס האדום - זידאן ירד מכר הדשא במשחקו האחרון מושפל ואפילו לא הביט בגביע העולם בדרכו לחדר ההלבשה. בפעם ההיא בופון היה דווקא בצד המנצח והניף יחד עם חבריו האיטלקיים את גביע העולם. סוג של סגירת מעגל הפוכה אם תרצו.
כמעט מיד לאחר הזכייה ההיסטורית של איטליה בגביע החשוב מכולם, כאשר בופון היה באופן טבעי חלק מהותי ממנה - רעידת אדמה הכתה בכדורגל האיטלקי; זו הייתה "פרשת הקלצ'ופולי" אשר התפוצצה עוד לפני גביע העולם וגרמה לאיחוד בין השחקנים האיטלקיים שהרגישו שהם עומדים לחזור למדינה אחרת לגמרי. יובנטוס, קבוצתו של בופון, הורדה בבושת פנים ליגה, 2 תארי האליפויות האחרונים שזכו בהם נשללו ונקודות הורדו להם. בתקשורת האיטלקית היו מי שכבר הספידו את הקבוצה, אמרו כי לא תחזור לעולם לקדמת הבמה והאימפריה מטורינו נהרסה לגמרי. אבל זה היה כנראה הרגע שבו יובנטוס נולדה מחדש; שינוי מהותי בניהול הקבוצה יחד עם הכוכבים הגדולים שהכריזו שהם נשארים בקבוצה גם בליגה השנייה גרמו לאחת העונות הכי מוזרות בליגת המשנה; קבוצות ברמה נמוכה מאוד נאלצו להתמודד מול שחקנים שהיו בשיאם כמו בופון ודל פיירו (2 אלופי עולם טריים) פאבל נדבד, דוד טרזגה, קמורנסי ועוד. כמובן שעוד באותה שנה יובה חזרה לליגה הראשונה.
כמה שנים של בנייה מחדש לאחר מכן,כבר ב-2011, התחילו להגיע גם התארים. כל זאת לצד אצטדיון חדש ועונת פרישה של הקפטן המיתולוגי אלסנדרו דל פיירו - מאז יובנטוס היא היחידה שזכתה באליפות במדינה- נתון מדהים של 7 אליפויות ו-4 גביעי מדינה רצופים יצרו שושלת מדהימה שג'יג'י, מלך טורינו, היה חלק בלתי נפרד ממנה.
יזכור, תמיד
אבל רגע, בואו נפסיק להתעסק בצד המקצועי של הכדורגל, הרי ג'יג'י הוא הרבה יותר משוער, הוא לא סתם נקרא סופרמן ולא סתם הוא נחשב לאחד מאנשי הספורט אהובים בעולם; זאת האנושיות שלו שהופכת אותו למי שהוא, העובדה שלמרות שהיה אלוף עולם הוא נשאר נאמן לקבוצה שלו גם בליגה השנייה, הדמעות שלו אחרי ההדחה מול שבדיה במשחקי ההכנה למונדיאל האחרון שהפכה בעצם למשחקו האחרון בנבחרת איטליה, ריצת האמוק שלו לכיוון השופט במשחק נגד ריאל מדריד כאשר הבין שאלו השניות האחרונות שלו בליגת האלופות, וכמובן הוא זה שתמיד שר הכי חזק את ההמנון האיטלקי. בופון הוא מכונת רגש שפשוט אי אפשר לשנוא, תמיד הראשון לעודד את המפסידים ולברך את המנצחים, לא רב עם אף שחקן ומפריד כל קטטה עם חיוך על הפנים.
למרות זאת, יש מעשים שהשוער עשה גם מחוץ למגרש ואותם רובנו פחות מכירים; בשנת 2012 ביקר ג'יג'י במחנה ההשמדה אושוויץ יחד עם שאר הנבחרת האיטלקית ונראה שהרגע הזה הצליח לרגש במיוחד את השוער, ומאז, בכל יום שואה בינלאומי, הוא נוהג להעלות פוסט לזכר הנרצחים ובו הוא רושם ציטוט של הסוציולוג היהודי זיגמונט באומן, שמסתיים באופן שמתאר את השוער הכי טוב: "חשוב לזכור, לזכור להיות בני אדם".
מה עוד? בשנת 2014 כל איטליה רעשה מתמונות פפרצי של בופון בחופשה רומנטית עם מנחת טלוויזיה איטלקית בשם ד'אמיקו. אחרי אינספור שמועות בנושא, בופון הודה שהוא ואשתו נפרדו וכי הוא מנהל מערכת יחסים עם ד'אמיקו, הוא ניצל את ההזדמנות להחמיא לאשתו ואמר שהיא התנהגה באופן מדהים, ולמרות שיכלה להשפיל אותו בפומבי היא חשבה קודם כל על הילדים. לא שאנחנו טוענים שלבגוד הוא דבר טוב - אך זהו צד נוסף באנושיות של השוער, גם סופרמן הוא אנושי והוא יכול לטעות ולהתאהב מחדש. אגב, כעת לבופון יש ילד שלישי מהחברה הנוכחית שלו.
משחקו האחרון של השוער (בשבת האחרונה) היה בדיוק מה שכולם ציפו לו; אצטדיון שלם מלא בדמעות ומיליוני צופים בבית שלא ידעו את נפשם מרוב אושר, עצב, שמחה ואכזבה. בסביבות הדקה ה-60 החליף המאמן את בופון וכולם ידעו בדיקו מה עומד לקרות - זה לקח בערך 2 דקות עד שהשוער סיים לחבק את כל שחקני הקבוצה, כמה מהשחקנים היריבים וכמובן, גם את השופטים. על הספסל חיכו לו שאר השחקנים, המאמן והצוות האימון במפגן כבוד, תוך כדי שאצטדיון שלם עמד על הרגליים ומחא לו כפיים. ג'יג'י לא הצליח לעצור את הדמעות. פייר? אף אחד לא הצליח. גם אני לא. חילוף של שוער בדקה שכזאת הוא לא דבר רגיל ומי שתהה מדוע הוא יצא מוקדם כל כך במשחקו האחרון הבין זאת אחרי כמה דקות. תחת גשם כבד בופון רץ לאוהדים שלו, הוא חיבק ולחץ יד לכל אוהד שרק יכל להגיע אליו ממש כאילו זוהי פרידה אחרונה מקרוב משפחה. האוהדים מצדם גמלו לו עם ברכות, צעיפים, כובעים והמון המון דמעות. המצלמה כבר בקושי התרכזה במשחק ומה שכולם צפו בו הוא סיבוב הפרידה מהאוהדים שקראו לו לא ללכת או רק רצו להראות לו רגעי אהבה אחרונים. זה נדיר לראות חיבור שכזה בין שחקן ברמה כזאת לפשוטי העם שהוא לא מכיר אישית. זה לקח כמעט 40 דקות עד שהשוער סיים סיבוב שלם של האצטדיון ואז נקרא לחדר ההלבשה כדי להתכונן לטקס הנפת גביע הליגה שהגיע בדיוק ברגע הנכון; הקבוצה יצאה שוב אל הדשא והקפטן הנצחי הניף את גביע האליפות האחרון שלו בקבוצה ומיד יצא עם שאר השחקנים לסיבוב אליפות ברחבי העיר כדי לחגוג עם ההמונים
אז מה יהיה עם גורלו של בופון? מה עוד צפוי בקריירה המדהימה שלו? ביום חמישי האחרון הוא ערך מסיבת עיתונאים מרגשת יחד עם הנשיא הנוכחי של הקבוצה ומסר את ההצהרה הבאה: "קיבלתי מספר הצעות ואשקול אותן בשבוע הבא", אמר השוער. המשמעות? ייתכן והוא יקבל את ההצעה של יובנטוס להתברג בהנהלת המועדון ואולי בכלל עוד נראה את השוער עומד בין הקורות, השאלה האמיתית היא איפה? אחת האפשרויות היא אצל אחת מאריות אירופה כמו ליברפול או פ.ס.ז, אבל האופציה הרומנטית ביותר היא גם זו היא שמלהיבה את איטליה כולה - האם ייתכן שבופון יחליט לחזור דווקא למועדון נעוריו פארמה? במידה וכן זו צפויה להיות סגירת מעגל נפלאה בעונה שבה הם עלו חזרה לליגה הראשונה, והוא כמובן יקבל את תואר הגיבור הלאומי בתור קפטן. אז נכון, אולי האגדה של השוער בתור שחקן יובנטוס נגמרה, ואולי נקבל עוד אקורד סיום במדים אחרים, אבל מה שבטוח שלא יהיה עוד שוער כמוהו בעולם בכלל ובליגה האיטלקית בפרט בשנים הקרובות. יודעים מה? כנראה שלא יהיה אדם כזה ודמוצת כזו בכדורגל העולמי בשנים הקרובות.