7 באוגוסט 2013. אבא היה אמור לחגוג היום יום הולדת 63, ולפני כמה ימים אימא שאלה אותי למה אני לא מדבר עליו. חצי בתוכחה חצי בתהייה, שאלה, איך אתה מסוגל לעסוק במוות שלו בתדירות גבוהה יחסית בכל הנוגע למעורבות במשפט נגד הנהג שפגע בנו – אבל לדבר עליו, באופן אישי, אתה לא מדבר. "סתם" לדבר. על האדם, על חוויות, על סיפורים מצחיקים שהיו. אתה נאבק עבור הכבוד שלו בבתי משפט, מגיע עד בג"ץ, כותב, מפרסם, מתראיין – אבל עליו באופן אישי אתה לא מדבר. כאילו כלום, כאילו לא היה כאן מעולם.
עברה כבר שנה וחצי, והיא כמובן צודקת. אבא כמעט שלא עולה בשיחות שאני מנהל באופן שלא קשור להליך המשפטי. שלא תבינו לא נכון, הוא נוכח שם. רע ככל שזה יישמע, הקיום שלו ממשי אפילו יותר מכשהיה בחיים. הוא איתי כל יום. בבוקר, בערב, בשינה, כמעט בכל דבר שאני עושה. אבל מבחינת מילים? נאדה. לא מעוניין לדבר עליו בלשון עבר, לא רוצה. זה ייתן אישור למה שידוע כבר: לא יתווספו להן חוויות חדשות, לא אוכל יותר לדבר איתו, לא אוכל לגעת. הליטוף האחרון היה לפני הקבורה, בחדר הקטן שזה שבו נותנים לך להיפרד. אם נדבר עליו – כך ברציונאל הלא רציונאלי שלי – גודל ההפסד יתברר. מתבונן מהצד עשוי לחשוב שעברה שנה וחצי מאותה תאונה מחורבנת וזהו, הבן אדם שהרים אותי על הכתפיים שלו כשהייתי קטן נעלם ונשכח לו.
אז אחרי פרק זמן שהיא התאפקה מלשאול זאת, היא שאלה: איך זה שאתה מדבר על כל כך הרבה נושאים לא חשובים מחד, עוסק בכל כך הרבה עניינים שקשורים לכך מאידך, אבל את אבא עצמו אתה לא מעלה ולו במילה? עניתי לה שלא שכחתי, שהוא איתי עכשיו אפילו יותר מבחייו ושהעניין הוא שזה פשוט כואב מדי. להיאבק למען החמרת ענישה במשפט נגד הנהג הפוגע זה צודק, אבל זה גם הרבה יותר קל מלהתמודד עם האובדן. לדבר על אבא בלשון עבר, זה כבר סיפור אחר.
החיים הכפולים שלי
הקלישאה הגדולה והכואבת מכולן היא שהחיים ממשיכים. היום מדובר כבר ביום הולדת שני שאבא היה אמור לחגוג ואנו ניאלץ לחגוג בהיעדרו. והקלישאה? היא בשלה. החיים ממשיכים. הם כבר המשיכו מכוח האינרציה, למעשה. התחלתי וסיימתי התמחות, סיימתי תואר, מתחיל עוד אחד. יש חברה חדשה שאבא לא יראה לעולם, ואולי איזה פרויקט או שניים שהוא כנראה היה גאה בהם. וחוץ מזה, ככה סתם, עובר לו עוד יום הולדת של אבא כתזכורת לחגיגות שעוד היו צריכות להיחגג בעתיד. החיים ממשיכים.
ממשיכים, עאלק. הם מצד אחד ממשיכים ומצד אחד פסקו. אני צריך לעשות עכשיו איזה בחינה מטופשת במתמטיקה בשביל התואר שנרשמתי אליו, ואין שם את אבא שיעשה לי קצת סדר במספרים. הזיכרונות מאבא פסקו, והזיכרונות החדשים לא מוצלחים במיוחד. אבא עכשיו הוא תמונת דסקטופ, תחנה במסלול הריצה בבית הקברות, משפט פלילי, עצב, תאונה, בג"ץ, מאבק, החייאה, גופה, מד"א, משטרה. מוות. כאב.
אבל הרי זה לא באמת האבא שהיה אמור לחגוג היום יום הולדת, וזה יהיה עוול לזכור אותו כך. אבא זה אוכל, זה לעשות שטויות בעבודה, זה לטייל רק בטיולים של הדקה ה-90, זה להתבדח, זה אהבה. מידד זה חברים אוהבים, זה מי שרץ איתי בגיל 60 עם כרס קטנה עד קו הסיום של מרתון תל אביב, זה מי שילדים קטנים קוראים לו "חמודי" כי הוא באמת כזה, ילד כמוהם. אבא זה החיוך, זה מנוי אב ובן למכבי, זה להשקיע בסלט ירקות כאילו הוא הדבר הכי חשוב בעולם עם התבלינים והמיץ. אבא זה לזכור את החברים ממלחמת יום כיפור, ולקחת אותי כל יום זיכרון כדי לוודא שגם הדורות הבאים יזכרו. אל דאגה, אבא, הזיכרון יישמר.
אבא זה לעזור לחברים כשצריך, זה שתהיה לך דעה על כל דבר, זה לחלום על להיות מדריך טיולים בפנסיה, זה לקחת מצלחת של מישהו אחר רק כדי "לטעום". לטעום מהחיים. ועכשיו רק צריך להחליט איזה אבא יותר כואב לזכור. בכל אופן, אבא, תדע שאנחנו זוכרים.