אם את הוזה בהקיץ ברחובות סואנים, בעבודה, בבית הקפה, במכונית, באוטובוס, בכל כלי תחבורה שהוא, אם את חושבת עלי ולא עליו, את צריכה לעזוב את החבר שלך.
אם בחמש אחרי הצהריים היד שלך מהססת על ידית הדלת של המכונית, על כרטיסיית האוטובוס, על מה שלא יהיה לך שמביא אותך משם לשם, אם את מסתכלת על הרחובות טובלים בשמש וחושבת על הצל בבית, את צריכה לעזוב את החבר שלך.
אם גם הלילה את ערה ומסתכלת איך שהוא ישן, והנשימות שלו, מתועבות ושלוות, ממלאות אותך אימה שאין לה תחתית או שיעור, וגם אם מחר בבוקר זה יראה בסדר, ותצחקי על עצמך שדברים קטנים נראים מאיימים כל כך בחדר שינה שקט, את צריכה לעזוב את החבר שלך.
גם אם הוא לא מרביץ לך וקורא לך בשמות. גם אם הוא רך ומתחשב מאוד. ובמיוחד אז. גם אם הוא האהבה הכי גדולה שידעת, גם אם את רוצה מאוד לזכור לו חסד נעורים. איך הוא הגיע יום אחד לפני הרבה זמן וסחף אותך. זה היה אז והיום יש משהו דומם בבית ואת בכל זאת צריכה לעזוב את החבר שלך.
אם היום מצאת את עצמך תוהה, כמו שלשום, כמו לפני שבוע, למה את מרגישה כל כך מעט מהחיים, למה הכל רגיל ומנורמל כל כך, למה אין שיאים גבוהים או נמוכים, רק צליל מונוטוני, אפור ויומיומי, שגור, מעגלי, ומשתנה מעט כל כך מיום ליום עד שהוא נראה כאילו הוא עוצר ומת יחד איתך, את צר3יכה לעזוב את החבר שלך.
אם את לא רוצה לעזוב את החבר שלך, אבל לא יכולה למנות עכשיו, בלי שהות לחשוב - עכשיו - שלוש סיבות שלא לעזוב את החבר שלך, את צריכה לעזוב את החבר שלך.
ואם עברה יותר מחצי שנה מאז ידעת למה.
ואם את מרגישה שתסתפקי בריגושים זולים מכאן ועד עולם, מדי פעם סרט טוב, מדי פעם חיוך מזמין ברחוב, מדי פעם סטוץ זול, מדי פעם גלידה.
ואם הוא מנומס אליך.
וגם אם אני לא רוצה אותך יותר, וגם אם אני או כל מי שהכיר אותך מאז לא עזבת בזמן את החבר שלך לא יסכים לראות אותך יותר. וגם אם את נפלטת מזרועותיו האוחזות, אבל לא מחבקות, לתוך אפלה גדולה וריקנות, גם אם את מסתכנת בבדידות, אם את יודעת שלפעמים צריך לכפר על טעות בטרגדיה, את צריכה לעזוב את החבר שלך.