תמונה ראשונה: כדי לקנות אותי, צריך רק מחמאה אחת

אין תמונה
בתמונה: לא נועם ליפמן

תראה, הייתי צעיר והייתי צריך את הכסף. חייתי באשליה שהעולם הזה הוא מקום מעולה. חזרתי מטיול ארוך בדרום אמריקה עם ביטחון עצמי שלא הכרתי קודם, הלכתי ברחוב תל אביבי עם בחורה יפה, ואז ניגשה אליי בחורה יפה עוד יותר, עם חיוך וגבה מורמת. "אני סוכנת של סוכנות דוגמנות," היא אמרה לי ונתנה לי כרטיס ביקור. "אתה נראה לי מאוד מתאים".

לבי גאה. זה חלומו הפרטי של כל אחד, לא? שייגשו אליו ברחוב ויגידו לו שהוא יכול להיות דוגמן – וגם יציעו לו עבודה בזה. כסף קל, תהילה, פרסום, בנות שנופלות לרגלי, הכל חלף לנגד עיני בזמן שלקח לי להחליט שאני הולך על זה. וגם היה לי רעיון ענק: אני לא אספר לאף אחד. אני אהפוך להיות דוגמן בשקט, במחתרת, ואז אפתיע את כולם כשיראו אותי בפרסומת, או משהו.

תמונה שניה: בלי חולצה במשרד של הומו מזדקן

בסוכנות ישבתי על ספה עם ריפוד צעקני וחיכיתי יחד עם עוד שניים שלושה חבר'ה תמימים ונבוכים כמוני. לא דיברנו, למרות שכולנו ניסינו לבחון זה את זה בלי שהאחר ישים לב. אחד אחד קראו לנו למשרד של הסוכן. הפגישות היו קצרות, והסתכלתי על כל מי שיצא כדי לנסות להבין אם הוא מבסוט או לא. כולם נראו בעיקר מאוד מוטרדים ממשהו. הלחץ, אמרתי לעצמי. המתח. חוץ מזה, אף אחד מהם לא נראה מי יודע כמה.

קראו לי. בפנים חיכה לי גבר מזדקן והומו. הוא לא אמר שהוא הומו, אבל הוא היה הומו. הוא רשם את הפרטים שלי על דף, ואז בלי להרים את הראש מהדף אמר לי להוריד חולצה. מילים כמו אונס וניצול מיני חלפו במוחי, אבל בלעתי את הצפרדע ואמרתי לעצמי שאני רוצה את הדבר הזה. אם צריך להוריד חולצה במשרד של הומו מזדקן, אז צריך.

עמדתי והורדתי חולצה. הזדקפתי, הסתכלתי ישר קדימה וניסיתי לא לחשוב. בפועל אותם רגעים נחקקו בזיכרוני כטראומה קלה: אני עומד שם בג'ינס בלי חולצה, וההומו הזה מסתכל עליי בעין בוחנת – ומבקש ממני להסתובב במקום. ואני עושה מה שהוא אומר!

הביטחון העצמי שהגעתי איתו התחיל להעלם. זה היה הרגע הראשון והאחרון בחיי שבו הרגשתי כל כך פגיע. ככה, אולי, מרגישות כל אותן הבנות ששומעים עליהן בחדשות. נערה נוצלה על ידי חבורת גברים בהרצליה פיתוח. הם הקיפו אותה מכל עבר, נגעו בה, רשמו את הפרטים שלה על דף וביקשו שהיא תוריד את החולצה. וההורים של הנערים מאשימים: היא ביקשה את זה. למה היא נתנה להם את הפרטים שלה אם היא לא רצתה שהם –

"טוב, אתה מתאים", הוא אמר והתיישב חזרה בכיסא שלו. בזמן שלקח לי ללבוש חולצה שכחתי מהרגעים הבלתי נעימים שעברתי. סוכן, מקצוען, אמר שאני מתאים. אני הולך להיות דוגמן ולעשות המון כסף. הוא סיפר לי בקצרה באיזה פרויקטים הסוכנות מעורבת – לא לגמרי הקשבתי, אבל זה נשמע די מרשים – ואז החליק לעברי צרור מסמכים. "החוזה," הוא הסביר. "תחתום פה ואנחנו מתחילים".

דוגמן h&o 4
ובתמונה הזאת: לא נועם ליפמן

הייתי צעיר, הייתי צריך את הכסף, רציתי להפתיע את המשפחה והחברים, וחשבתי שעליתי על דרך המלך. קראתי את החוזה כמו שכל בן 22 שהרגע חזר לארץ אחרי חודשים ארוכים של התמסטלות בערסלים יקרא אותו. הנה, אני אסכם: הם עושים לי בוק, שם שולחים אותי לצילומי אופנה ולקמפיינים שונים. אני משלם להם 5,000 שקל עבור הבוק. פשוט. קל. מבטיח.

חתמתי.

הבחור חייך ואמר שהם יתקשרו אלי ברגע שיהיה להם משהו בשבילי. הוא רק צריך את כרטיס האשראי שלי קודם, כדי שהם יוכלו להתחיל לעבוד על הבוק. אין לי פה מה להפסיד, חשבתי. מקסימום אם אני לא מצליח איתם, אני לפחות מרוויח בוק, ואני אוכל להמשיך איתו לסוכנויות אחרות.

נתתי לו את כרטיס האשראי.

תמונה שלישית: סמים, בחורות בג'קוזי וכסף גדול. ככה זה בעולם הדוגמנות.

לקח לי שבוע כדי להבין שמשהו פה לא עובד כמו שהוא אמור לעבוד. התקשרו אליי מהסוכנות ואמרו שיש להם עבודה בשבילי, יום צילומי אופנה של חברת אופנה שמייצרת חליפות. אפילו הגיע מיני ואן לאסוף אותי, ובמיני ואן חיכה עוד דוגמן מתחיל ושתי דוגמניות. אחת ג'ינג'ית. שתיהן נראו מצוין. מפוחדות קצת, אבל נראו טוב. משהו מהאופוריה של דרום אמריקה חזרה אליי והוואן יצא לדרכו.

הבעיה התחילה כשהגענו למפעל שבו צילמו אותנו. "קחו, תלבשו את זה," אמרו לנו. "אחר כך תצאו לשם ותלכו לאורך הרחבה". לא היו שם חדרי הלבשה, אז התלבשנו כולם זה לצד זו. ככה זה בעולם הדוגמנות, חשבתי בחיוך בעודי מעריץ מזווית עיני את התחתונים הוורודים של הג'ינג'ית. אבל אז משהו אחר הכה בי – הם הולכים לצלם אותנו בלי שום הכנה מוקדמת. בלי לאפר, בלי מאחורי הקלעים, בלי ללמד אותנו ללכת, בלי שום הכנה ווט-סו-אבר. ככה זה בעולם הדוגמנות?

הלכנו, צילמו אותנו במשך חמש דקות. נגמר היום, חזרנו הביתה.

תמונה רביעית: הולכים לספר לאבא

אוכל מלפפון (צילום: Rebecca Ellis, Istock)
ובתמונה הזאת: מלפפון | צילום: Rebecca Ellis, Istock

במשך שבוע ימים לאחר מכן לא קיבלתי ולא טלפון אחד מהסוכנות.

שבוע לאחר מכן, 5,000 שקל ירדו לי מחשבון הבנק.

שבוע אחר כך הגעתי למסקנה מאוחרת מדי: עבדו עלי. אני לא הולך להיות דוגמן, לא עם החברה הזאת. וזה לא נראה שאני הולך לקבל בוק בזמן הקרוב. התקשרתי לסוכנות ואמרתי להם שאני מוותר על התענוג. הם אמרו שאין שום בעיה. אמרתי להם שמכיוון שלא קיבלתי את הבוק שהבטיחו לי, אני רוצה את הכסף בחזרה. הם אמרו בנימוס שזה לא יקרה.

בלעתי את הגאווה והלכתי לספר להורים שלי על התכנית המבריקה שלי שנכשלה. באו איתי למשרד של ההומו המזדקן, שנראה אפילו פחות חביב עכשיו כשהוא הסביר למה הוא לא מחזיר לי את הכסף שלי. אמרנו לו שנתבע אותו. הוא חייך.

אני לא אכנס לסיבות שבגללן לא הצלחנו להרים את התביעה הזאת, רק נגיד שהתנערתי משרידי התמימות האחרונים שבאו איתי מהטיול דרום אמריקה. העולם הזה הוא לא כזה טוב כמו שעושים ממנו. אני לא באמת דוגמן, וכסף קל יש רק בפרסומות של מפעל הפיס.

תמונה חמישית: חבל שלא הבאתי את זה לכלבוטק

חודשיים אחר כך יצא לי להיות בסביבה ליד משרדי הסוכנות. מתוך סקרנות קפצתי לבדוק מה קורה שם. השלט נתלש מדלת הכניסה – שהיתה פרוצה. נכנסתי בזהירות פנימה, ואת פני קיבל משרד ריק לחלוטין. לא ספות, לא תמונות, לא אנשים, לא כלום. החברה נעלמה מעל פני האדמה. אני את השיעור שלי למדתי. מאותו רגע ואילך, אמרתי לעצמי, אני אתייחס בחשדנות לכל אחת שתבוא אלי ברחוב ותציע לי להיות דוגמן.

בשנים שחלפו מאז ועד היום, אף אחת לא הגיעה.