בוקר יום הזיכרון, ובית העלמין הצבאי בקרית שאול מזכיר את קיסריה בערב הופעה של שלמה ארצי. אתה יוצא שעתיים קודם כדי להגיע בזמן, אפילו שאתה גר במרחק עשרים דקות נסיעה, כי אתה יודע שביום הזה התנועה לכיוון בית העלמין איטית אפילו יותר מאשר זו שמקדמת את ליל הסדר, ואם לא תגיע בזמן, החניה היחידה שתמצא תהיה על אי תנועה בכביש 5.
אבל אתה לא מתעצבן, לא ממש. בטח שלא ביום הזה. אתה דווקא בסדר עם זה. אתה מסתכל שמאלה מחלון הרכב ורואה נהגת צעירה ולצידה אישה מבוגרת, אולי אמא שלה, מזדחלות לעבר מגרש החניה הגדול. אתה יכול לנחש את הסיפור שלהן – זאת איבדה בעל, זאת בן. אתה נושך שפתיים בהבנה ונותן להן להיכנס לנתיב לפניך. אתה יוצא מהרכב ומצטרף להמוני האדם שעושים את דרכם לעבר הקברים. בהתחלה הגוש הוא אחיד, אבל אז כולם מתפצלים, כל אחד לחלקתו הוא.
בדרך אתה אוסף מדבקת יזכור מאחת החיילות. אתה דואג לקחת מדבקה כזאת כל שנה ושם את פרח דם המכבים במין תחושת שייכות עמוקה על החזה שלך. האבל מאחד אותך עם המשפחות שנעות סביבך. לכולם יש סיפורים קורעי לב, לא רק לך ולמעשה אין עוד יום בשנה בו אתה מרגיש שייך כל כך כמו ביום הזה. זה היום בו אתה מוצא נחמה באותם אלה שצועדים לצדך ומעלים זיכרונות על מישהו אחר. בכל יום אחר אתה נושא את הצער על המת לגמרי לבד, אבל ביום הזה המושג משפחה גדל והופך להיות משהו עצום שאתה יכול לשאוב ממנו כוח, להתחזק ולחזק.
אתה עושה את דרכך לעבר הקבר וצעדיך נעשים איטיים יותר. זאת השנה השלוש עשרה שאתה עומד פה כדי להתייחד עם זכרו וכמו תמיד אתה לא מבין איך זה יכול להיות שהכאב נעשה חד יותר במקום להיעלם. אתה עומד שם מעל האבן, מעל הפרחים, מעל נר הנשמה ומעל החריטה שנעשתה על פסל בסמוך לקבר – "את הכאב הזה אי אפשר להפסיק". אתה עומד שם, מרכין את הראש ושוכח את האלפים שעומדים מסביבך. הצפירה ממלאת את ראשך ובעיניי רוחך אתה רואה את הפנים שלו.
אתה זוכר. זוכר איך החיים היו נראים כשהוא היה בהם. איך החיוכים של ההורים שלו היו אמיתיים יותר. אתה זוכר את אותו לילה לפני כל-כך הרבה שנים, את הטלפון ההוא, את הריצה המטורפת, את חוסר הוודאות, את תמונות המסוק המרוסק. אתה זוכר את עצמך אבוד ולא מבין. אתה זוכר שלא הבנת איך החיים יכולים להימשך. וכמו שאתה זוכר, אתה יכול לראות לנגד עיניך מציאות אחרת, בה הוא חי ולא מת. בה הוא גדל לצדך וחי את חייו שבוודאי היו חיים מופלאים באמת.
הטקס מתחיל ומסתיים, קריאת קדיש ואל מלא רחמים ומטח יריות והנחת הזרים. המון האבלים נשאר במקומו עוד רגעים ארוכים לאחר מכן, אף אחד לא ממהר לשום מקום. אתה ממשיך לעמוד, או מתיישב על ספסל אבן פנוי וחושב על מי שאיבדת. ואתה חושב שזה מאוד מוזר, איך למרות הכול, החיים המשיכו.
אתה מסתכל סביבך על האנשים החבוקים וצמודים זה לזה, ואתה מבין.