הנה משהו שמציק לי כבר לפחות עשר שנים, ובמיוחד מאז שהתחלתי לכתוב עבור ערוץ mako גברים: אני לא אוהב כדורגל. לא מתחבר לזה. לא מוצא את עצמי יושב בסלון עם החבר'ה ומפצח גרעינים מול ליגת האלופות. מוסף הספורט הוא האחרון שאני מגיע אליו, וגם זה רק אם אני מאוד משועמם. הפרדוקס הזה – להיות גבר בלי להיות מסוגל להשתתף בשיחה על מסי או רונאלדו – גרם לי לא פעם להרהורים עמוקים על עצמי, על גבריות ועל מה שביניהם.
אבא שלי, לעומת זאת, אוהב ספורט. הוא יכול לשבת לבד בסלון מול משחק, יש לו בעיניים זיק פראי, וכל דקה או שתיים הוא מרעיד את קירות הבית בצעקה שכולה השתתפות אמיתית וכנה עם המתרחש במשחק. בתור ילדים היינו מקשיבים מהחדר לצעקות שלו ונקרעים מצחוק. היום אנחנו עדיין נקרעים מצחוק. הוא לוקח את הספורט ללב, אבא שלי – ולא בגלל שהוא אוהד שרוף של קבוצה זאת או אחרת: הוא באמת אוהב לראות כדורסל. ואם אין כדורסל אז כדורגל. ואם יש במקרה אולימפיאדה – אז הוא בכלל בטירוף.
רצה הגורל ולפני שלושים שנה נולד לו בן. אני די בטוח שאחד הדברים הראשונים שעברו לו בראש זה שעוד כמה שנים הוא יוכל לקחת אותי למשחקים, להתחלק בצ'אפחות, להתחרע על פיצוחים ולפרשן ביחד את המהלכים של שחקני הפועל חולון. "מה אתה אומר על האסיסט של בוגין?" הוא בטח דמיין את עצמו שואל אותי, ואני הייתי עונה לו, "בנזונה, אבא. אבל ראית את הריבאונד של אלימלך? איזה גבר".
העובדות מדברות בעד עצמן: בגיל עשר רשמו אותי לקבוצת הכדורסל המקומית. אבא ואני היינו הולכים למשחקים יחד וצועקים "ח-ו-ל-ו-נ-י-ה" יחד עם שאר האוהדים הסגולים-צהובים. היינו יושבים בבית עם החברים של אבא ורואים כדורגל, כדורסל, אתלטיקה קלה, מה לא.
ואז התבגרתי וזה הפסיק.
זה קרה בהדרגה: המשחקים פחות עניינו אותי, הייתי מצטרף אל אבא שלי רק במחצית השניה, וגם זה רק בגלל הפיסטוקים. כדורגל בכלל לא הייתי רואה, אלא אם כן זה היה מונדיאל (הרעיון הבינלאומי שבמונדיאל עוד קסם לי). באיזשהו שלב הפסקתי לשאול את אבא שלי מתי המשחק הבא של הפועל, והוא מצדו הפסיק להזמין לנו כרטיסים. אני מניח שהוא התחיל להבין שהבן שלו לא חולק את האהבה שלו לספורט. האידיליה התנפצה.
כשאנחנו מדברים על זה הוא צוחק, קורא לי חריין ושואל אם ראיתי את המשחק האחרון רק כדי לעשות לי מצפון. הוא פולני; הוא לא יכול להימנע מזה. אני, מצדי, רואה אותו מחליף חוויות עם חברים שלי שכן מסוגלים לראות שעתיים של כדורגל וליהנות מזה – ומשהו אצלי נצבט.
ותראו, היום אני מוצא את עצמי בסביבה שדווקא די מפרגנת לחוסר הפרגון שלי לשידורי ספורט. רוב החברים שלי מסכימים איתי לגמרי שיש מאה דברים טובים לעשות מאשר לראות את יורם ארבל מפטפט באקסטזה. גבריות? אנחנו אומרים לעצמנו ומחייכים. מה לזה ולספורט. אתה יכול לקבל את מנת המאצ'ו שלך בכל-כך הרבה דרכים אחרות.
אבל עכשיו, כשאני כותב את זה, קורה כאן משהו: התיישבתי ברצינות כדי לכתוב "הי, תראו! אני גבר ודי בטוח בזה ובכל זאת לא אוהב ספורט. משמע, זה בסדר גמור להיות גבר ולא לאהוב ספורט". מה יוצא? יוצא שעם כל שורה שאני כותב אני מתבאס יותר. בואו נגיד ככה: אני הרבה פחות בטוח שאני מרוצה מזה שלא אכפת לי מי עומד בראש הליגה כרגע -- ולו רק בגלל שיש משהו די מבאס בעובדה שלא גדלתי להיות הפרטנר שאבא שלי חלם עליו.