יש הרבה מאד דברים שהיית רוצה לעשות בחייך, דברים שאם רק היה לך עוד קצת זמן אין לך ספק שהיית מגיע אליהם בסופו של דבר. אבל אתה הרי רק בנאדם, ויש רק 24 שעות ביממה, ובסוף גם צריך לעשות סדר עדיפויות ולהשאיר זמן בשביל סתם לשבת עם רגליים על שולחן הקפה ולהשתעמם. אז רק כדי לעשות סדר, הנה כמה דברים שכנראה לא תספיק לעשות, אבל הם לגמרי בתכנון.
לעשות גיבוי למחשב
בכל מקום מספרים לך שבכדי שהחומרים הרגישים על המחשב שלך לא ילכו לאיבוד, ראוי שתקדיש כמה דקות מדי פעם כדי לגבות אותם לעותק חיצוני. הרי אתה לא באמת רוצה ששנים של איסוף חומרים על האנטומיה הנשית ילכו לאיבוד, נכון? אחרי הכל הסניף המרכזי של בלוקבאסטר בימיו הגדולים הכיל פחות שעות וידאו מאשר על ההארד דיסק שלך. הבעיה היא שאתה פשוט נאיבי, לא מאמין שזה יכול לקרות לך. ההתפכחות תגיע ביום שבו גם אתה תבין שווירוס אכזרי לא עושה אבחנות בין מצגת לעבודה לתיקייה של ג'נה ג'יימסון.
לחסוך לפנסיה
על איזו פנסיה אנחנו מדברים איתך בדיוק? אתה הרי חזק כמו שור, בשיא כוחך, יכול לסחוב לילה שלם בלי להפסיק (לנחור), סך הכול אם שמים לרגע בצד את שיעולי הניקוטין שבהם אתה כמעט פולט ריאה, אין דבר רחוק ממך בשלב הזה. חוץ מזה, מאיפה תביא עכשיו את הזמן להתחיל להתרוצץ בין כל הסוכנים והחברות האלה, להשוות מחירים ולפתוח חסכונות? אתה חי את הכאן ועכשיו, קורע את החיים. יבוא יום שתיזכר בזה כשתקלף לעצמך את הקשה מהלחם ותשאיר את היתר למחר, מצד שני עד אז אולי הניקוטין יעשה את שלו.
ללכת לרופא
אתה שוכב על הספה מכוסה ביותר שכבות מאסקימוס באנטרקטיקה, לידך קונטיינר תה שיכול היה לספק את תצרוכת המים של ישראל לשלוש השנים הבאות, ומדי דקה אתה פותח בסדרה של התעטשויות שמוציאות ממך נוזלים בצבעים שלא קיימים בפלנטה. אבל אתה לא חולה, למי יש זמן? זה סתם צינון ממוצע. אנשים מסביבך מנסים לרמוז לך בעדינות שאולי לא כדאי שתלך לעבודה היום ותגרום לפריצתה של מגפה עולמית, עמה המדע טרם התמודד, אבל הם לא מבינים כלום. אתה לא צריך רופא, רק מכשיר אינהלציה קטן, אינפוזיה וקטטר.
לדבר עם סבתא
האמת? זה כבר נהיה לא נעים הסיפור הזה. בכל מקום שבו אתה נמצא, השארת תזכורות לעניין הזה. זה ביומן שלך בסמארטפון, מחובר בפתק דביק למחשב, מגנט על הדלת, כתבת את זה על היד וביקשת מכל מי שאתה מכיר שיתזכר אותך על זה. ובכל זאת הפעם האחרונה שבה דיברת עם סבתא שלך נראית כל כך מטושטשת, עד שאתה לא ממש בטוח מתי ואיך התרחשה. אבל בדבר אחד אתה די בטוח, שאיפשהו בדרך אמרת את השורה: "בטח סבתא, איך שאני מסיים את הבגרות אני מרים אלייך טלפון".
לפתוח פאב
אין שבוע שבו אתה לא נפגש עם החבר'ה שלך, ובו לא מוקדשים לפחות 20 דקות תמימות לפיתוח ההזיה הווירטואלית לחלוטין הזאת. מאז שהשתחררתם אתם חולמים על המקום שלכם, זה שישמיע את המוזיקה הכי מגניבה בעולם, יכניס את רק את הבחורות הכי שוות, ישקה אותן באלכוהול הכי איכותי, ויהפוך אתכם לסוג של כוכבי רוק עם חוש מינימלי של היגיינה. יש לכם כבר שם, רשימה של משקאות, אישור עתידי של משטרת ישראל (שביקשה במפורש שלא תטרידו אותה עוד לעולם) ורשימת מוזמנים מוכנה, אבל עוד לא סגרתם את העניין של הלוגו. אה כן, ואם תחברו את כל מה שיש לכם בעולם (כולל החתול שקיבלת בירושה) תגיעו לכרטיס אוטובוס בכיוון אחד. אבל זה באמת בקטנה.
לבדוק שמן-מים באוטו
כבר כמה זמן שכשאתה נכנס לרכב שלך, יש תחושה של דז'ה וו לדיסקו של שנות ה-80: אורות מהבהבים, קולות צורמים מכל כיוון ועשן לבן שמקיף את הכל. היית עוצר לבדוק את זה, אבל אתה בדיוק ממהר להוציא את הילדה מהגן, להגיע לעבודה או לאסוף את חבר שלך המוסכניק, שנתקע בלי אוטו השבוע. בדרך הוא שואל אותך אם בדקת שיש לך מים ושמן באוטו, אתה עונה לו בגאווה שרק עכשיו חזרת מהסופר, ויש לך מספיק מים ושמן לחמישה ימים לפחות.
להתנתק
העניין הוא שבניגוד להרבה מאד דברים אחרים בחייך, הסיפור הזה באמת מעצבן אותך: החיבור האיטי לרשת, הניתוקים בטלוויזיה והעובדה שהגז בדירה פועל רק לחמש דקות ביום, וגם זה לסירוגין. מדי פעם בפעם אתה אפילו מהרהר ברצינות באפשרות להרים טלפון ולצעוק על מישהו עד שינתק אותך, ואז נזכר שבדרך תצטרך לסבול שלוש שעות של מוזיקה מעליות, חמש תפריטים של מזכירה אלקטרונית, שמונה נציגים זוטרים, שלושה בכירים, שני מנהלים ומנכ"ל, לפני שיפצו אותך בשובר בסך 25 שקלים לקניית סרטי ילדים ב-VOD - ומחליט להמשיך לחכות שדף הבית שלך ייטען.
והנה עוד כמה דברים שכנראה לעולם לא תספיק לעשות:
את הבחורה מהמשרד
בגרות בפיזיקה
לראות את כל מה הסדרות והסרטים שמחכים על המקס
לתלות את המדף בחדר כביסה
לשפץ אוטו ישן
לראות את "שואה" של קלוד לנזמן
לנצל את המנוי לחדר כושר
להתחיל דיאטה
לסיים דיאטה
להתחיל לרוץ
לקרוא את "מלחמה ושלום"
לכוון את השעון של הוידאו
את נירית מ-ט' 1