כבשה באחו (צילום: Sieto Verver, Istock)
כבשה. לפני | צילום: Sieto Verver, Istock

אמצע המדבר. אנחנו יושבים מסביב למדורה ולא רוצים להסתכל אחד לשני בעיניים. מצד שני אנחנו הרבה פחות רוצים להסתכל על טליה, שקשורה לסלע מאחורה. אני, יותר מהכל, לא רוצה להודות שאני רעב.

ההתחלה. טוב שיש שוחט בחבורה

הסיפור הזה התחיל בערך חצי שנה קודם לכן. היינו חמישה חבר'ה דתיים בפאב, ונתנאל סיפר על הפעם ההיא שהוא ישב מתחת לאיזה צוק עם נוף מדברי מטורף מסביב. תוך שהוא מספר הוא מקבל הארה: הוא רוצה לחזור לאותו מקום בדיוק, הפעם איתנו, להביא כמה בירות ונרגילה, ולאכול כבש על האש.

"נשמע טוב", אמרנו, אבל הוא ראה שאנחנו כנראה עוד לא ממש מבינים. כדי להעביר את המסר הוא אמר למתי – "תגיד, לא עברת הכשרת שוחט?"

אה. ככה לאכול כבש על האש. השתתקנו.

ההכנות. אפשר להתאמן על האח הקטן

לקח לנו כמה חודשים לעכל את הרעיון, עד שערב אחד נתנאל מתקשר אליי. "מארגנים את הטיול למדבר. לדוד יש טנדר ואני מצאתי מישהו שמוכר כבשים ויש לי מחיר". נו, אז זה סגור. גורלה של כבשה בדואית כלשהי נחתם, ולנו מצפה ארוחה של פעם בחיים.

כל מה שהיינו צריכים להכין זה סכין קצבים חדה מספיק בשביל לחתוך צוואר באבחה אחת – כי אחרת זה לא כשר – ודרך לקשור את הכבשה בטנדר כך שנוכל להיות בטוחים שהיא לא תברח או תהרוג את עצמה בדרך. "אז אני יושב בתא האחורי של הטנדר עם אחי הקטן", דוד סיפר לנו אחר כך, "אני קושר אותו והוא צריך לנסות לצאת מהקשר, או לחנוק את עצמו. לך תסביר לכל השכנים שמסתכלים מסביב שזה לא בשבילו – הוא פשוט בדיוק בגודל של כבש".

הבחירה. מומלץ לא לפתח קשרים אינטימיים

ביום השחיטה הגענו לבדואי כדי לבחור את הארוחה שלנו. יושבים לקפה, אף אחד לא ממהר לשום מקום. מדברים קצת ואז יוצאים להביט על העדר. רצינו כבשה שמנה אבל נאלצנו להתפשר על הבציר: צעירות עולות יותר, אז לקחנו אחת יחסית זקנה. שילמנו לבעל הבית והובלנו אותה לכיוון הטנדר.

רגע לפני שאנחנו מעלים אותה דוד מתכופף מולה ומסתכל לה בעיניים. "עכשיו תרגעי, טליה," הוא אומר לה, "את רק צריכה לעלות לשם ונקשור אותך קצת, ואז תהיה לנו נסיעה נעימה וטיול." נתנאל ואני בהינו בו, ואז כמו לפי אות מוסכם נתנו לו את הכאפה שמגיעה לו. "רק שֶמתי לא ישמע שיש לה שם", מלמלתי, "יהיה לו מספיק קשה לשחוט את החמודה הזו גם ככה". קושרים אותה, מכניסים אותה לתא וזזים.

לא נסענו שתי שניות והבלמים חורקים. "אני חושב שהיא מסכנה שם מאחורה", דוד אומר. "היא מפחדת. אני יוצא לנסוע איתה. קח את ההגה." לאורך כל שאר הנסיעה נתנאל ואני משתדלים מאוד לא להסתכל במראה האחורית. פעם אחת אני לא עומד בעצמי ומציץ – הוא מלטף לה את הראש. אלוהים אדירים.

הסוף. כי כל כבש ביג'י יומו

מגיעים למקום, נתנאל מוביל את טליה בחוט בראש החבורה, מתי סוחב חבילה עטופה בקטיפה, אנחנו סוחבים פק"ל קפה, שתייה ועצים למדורה. הצוק מופיע ברקע, הנוף באמת מטורף. המדבר פרוש מולנו, השמש בדיוק שוקעת. נתנאל קושר את טליה לסלע. אנחנו מתפללים. טליה פועה.

רבע שעה אחר כך הקפה כבר על הגזייה והשקט הופך למעיק. אף אחד לא רוצה להסתכל על הכבש. אף אחד לא רוצה לשאול את מתי איך בדיוק הוא הולך לעשות את זה.

נתנאל קם ואחריו מתי. שניהם לוקחים את טליה אל המדרון, מחוץ לטווח הראייה שלנו. אבל עדיין אפשר לשמוע חצאי משפטים. "טוב, תחזיק אותה כאן, בראש..." מה שגורם לנו לחזור לשוחח, בקול רם, לא משנה על מה. העיקר לא לשמוע אותם. אבל שומעים. טליה פועה במצוקה. כמה פעמים.

כחצי שעה לאחר מכן נתנאל, מתי וגוש מדמם ניצבים ליד המדורה. המחשבות על טליה נעלמות ולכולם עוברת אותה שאלה בראש: איך מבשלים את זה?

השיפוד. כי זה הכי טעים ככה

שיפוד בשר מעל מדורה (צילום: istockphoto)
כבשה. אחרי | צילום: istockphoto

למה שלא נעשה את זה כמו באסטריקס, עם חזירי הבר?" שואל דוד, ולרגע אני רוצה לשאול, "מה, עם שיפוד?" אבל רואה שאני לא היחיד שלא רוצה להגיד את זה בקול. אנחנו דנים בשאלה – בין להתחיל למצוא מוט ברזל או עץ ארוך וחד מספיק לבין העובדה שאף אחד מאיתנו לא באמת רוצה לתקוע יתד בתוך טליה, גם אם היא מתה. עוד הצעות עולות – רצף של שיפודים קטנים שיחזיקו אותה באוויר, או שנעיצת מוטות ברגליה ותלייתה הפוכה מעל האש. כאשר הדיבור פונה לרצועות עור ובדיקה אם משהו במערכת התיקון של הג'יפ יתאים אנחנו מבינים שהכיוון אליו אנחנו הולכים פשוט לא בסדר.

בסוף נתנאל מוצא רעיון שכולם מסוגלים להסכים איתו והבנייה מתחילה. אנחנו מסיימים את העבודה ויש לנו משהו בין טאבון לערימת קבורה הפוכה – מספר אבנים שדואגות שטליה ז"ל לא תיפול לאש. אנו מניחים עליה את הערימה חסרת העור שהייתה פעם טליה ומפנים לה את הגב ושותקים.

השתיקה במקרה הזה נמשכה לא יותר מכמה דקות, שזה הזמן שלקח לריח השומן השרוף למלא את האוויר. כבר לילה, יש כוכבים וירח מלא. הרעב עושה בי שמות. השיחה משתחררת, התחלנו לצחוק, והעיקר – תוך זמן קצר אנחנו אוכלים נתח כבש שומני, חרוך וטעים בטירוף. מי זוכר שפעם קראו לו טליה.