גם אם תפזר עלי הרים של מרשרשים, אין סיכוי שתראה אותי אוכל סושי. גם לא אורז. בעצם, כל מאכל שרק מזכיר את המטבח האסיאתי. לא בגלגול הנוכחי.
לא שאני איזה ספץ קולינרי. אבל אחרי חודשיים שבהם אתה ניזון רק מסושי צהבהב לא כולל רוטב סויה והדבר הירוק החריף הזה, לעולם לא תבין כיצד מיטב כוסיות ארצנו משלמות כסף על הגועל הזה. ועוד מעיזים למקם אותו לפני החומוס והסביח.
האמת, פעם אהבתי סושי, פעם גם הערצתי את התרבות היפנית. הייתי בטוח שמדובר באומה של דרדסים חביבים עם אישיות כובשת כמו של מיסטר מייאגי שתופסים זבובים בצ'ופסטיק ומקשקשים על נינג'ות, טמאגו'צי וסוני. היום מספיק לי לראות שני אנשי עסקים יפנים ברחובות תל אביב בשביל לקבל התקף חרדה ולרוץ לתפוס מחסה מאחורי אחד הפחים בסביבה עד שיעבור זעם.
הישראלי נוחת ביפן
כשכף רגלו השעירה של הישראלי המכוער דרסה את רחובותיה הצבעונים של יפן, תושבי ארץ השמש העולה לא יכלו לשער מה נחת להם בתוך הגלקסיה הביזארית שהם מנהלים בינם לבין עצמם כבר מאות שנים. כל ניסיון לשלב בין תרבות הסמוראים למנטאליות הקומבינה של המזרח התיכון הייתה צפויה לעורר גל של אסונות. אסון שכזה חוויתי על בשרי לפני אי אילו שנים.
כמנהגם של שבילים מסומנים לגיהינום, גם פה הכול התחיל בכוונות טובות. באותה העת הייתי נואש לכסף ופסול לשמש כזונה ממין זכר, וחבר טוב שכנע אותי לבוא איתו ליפן לעבוד שלושה חודשים. העבודה: מכירה של תיקים ושעונים מזויפים באחת מהבסטות הרבות שמפוזרות להם ברחבי המדינה. הסקפטיות שאחזה בי התפוגגה מהר אחרי שהוא הבטיח לי שבשלושה חודשים יוצאים משם עם 20 אלף דולר לפחות, ואפילו טרח לספק לי דוגמאות מוחשיות של חברים שלו שעבדו שם וחזרו עם סטפה ששילמה את שכר הדירה שלהם בשלוש השנים הבאות.
תוך שבועיים הייתי על מטוס בדרכי לטוקיו ולמה שהייתי משוכנע הולכת להיות הרפתקה מסעירה שטומנת בחובה הכרת תרבויות חדשות, מפגשי מין מזדמנים עם יפניות ובעיקר חבילות של כסף זר. טעות.
לא משנה כמה פעמים תראו בלופ את הסמוראי האחרון, שום דבר לא יכול להכין אתכם להלם התרבות שתקבלו ברגע שתנחתו ביפן. זה כמו תיקים באפלה, אבל כאן החייזרים קדים קידה כל פעם שהם רואים אותך. יפן עלולה להיות אכזרית, בדיוק כמו חרבות הנינג'ה שהיא מייצרת.
הרשו לי להיות היסטוריון לרגע ולספק בריף מהיר על הנעשה במקום מהזווית הישראלית. בשלהי שנות ה-80 זיהו משפחות הפשע שלנו דאז את הפוטנציאל האדיר הגלום בנאיביות היפנית, ושיגרו לשם חיילים שיבדקו את העניין. כמה יפנים מדממים לאחר מכן ושיתוף פעולה מרגש עם היאקוזה הפכו את יפן למוקד העיקרי של כל ישראלי שרצה לעשות כסף מהיר בהונאה פשוטה.
בשנות ה-90 נשמע הגונג להשתלטות המאורגנת של הקומבינטורים הישראלים על כל חלקה טובה במדינה תוך כדי שהם מנהלים בגאווה את עסקי הסמים היפנים ודואגים למכור לאזרחים התמימים תיקים, שעונים, תכשיטים וכל מה שהוא מזויף ואפשר לייבא אותו מסין, והכול במחירים אטרקטיביים לכל דורש.
וככה התנהלה לה האידיליה במשך שנים: באסטות של ישראלים בכל חריץ, חסינות מהיאקוזה וטייקונים ישראלים בסושיות הגורמה של טוקיו.
זה בהחלט היה יכול להיות סיפור חביב אם הייתי רואה את כל זה בתחקיר של איתי אנגל, אבל לצערי הנוף נראה אחר לגמרי מבסטת המזיופים הישראלית ברחובות המטונפים של השוק - בייחוד מכיוון שבשנים האחרונות המשטרה ביפן עסוקה בדבר אחד מרכזי בכל מה שקשור לישראלים ולבאסטות שלהם: להעיף אותם קיבינימט.
הישראלי בשוק של טוקיו
העבודה עצמה לא שונה מכל מה שקורה בשוק הכרמל, רק שפה הקהל מורכב מאוסף של פראיירים שיקנו כל דבר אם תצעק להם חזק באוזן ביפנית שבורה. בערך כמו האמריקניות בתקופה של לפני כריסמס, רק בלי היפנית.
כאן כדאי לציין שבעקבות הלחץ של בעלי החברות היפניות, במשטרה המקומית יש גוף בילוש מיוחד למיגור נגע הזיופים. השם המאיים שלהם: The Copy Police. משימתם: לשלוח לכלא את כל מוכרי הזיופים. כלומר: ישראלים בלי תעודת בגרות שבאו ליפן לעשות מכה.
את ההיכרות הראשונה שלי עם הקופי פוליס ערכתי בשבועיים הראשונים שלי על הבאסטה. הרמתי את הראש מהדוכן וקלטתי שני יפנים בחליפות יושבים על גג של בניין ודופקים לי סט של תמונות כאילו הייתי בר רפאלי בסבב קניות. מכיוון שהיפנים הם עם מרובע ומתוכנת הכול חייב שם לעשות לפי הספר, ולכן הם עמלים במשך שבועות להכין עלייך תיק שכולל מעקבים ותמונות שיוכיחו שאכן אתה מוכר סחורה מזויפת.
יכול להיות שלראות שני בלשים יפנים עם חליפות עוקבים אחרי כל צעד שלך עם מצלמה היה צריך להדליק אצלי איזושהי נורת אזהרה, אבל הבוס הישראלי שיכנע אותי שמדובר במחזה שיגרתי לכל דבר. אולי באמת מדובר בצלמי פפראצי מקומיים שהתבלבלו במטרה, אמרתי לעצמי.
הישראלי נתפס
אחרי חודש של עבודה בטוקיו, ואחרי שכבר התחלתי להתרגל לחזור כל ערב הביתה עם כיסים תפוחים (ואפילו להכריז שהבחורות היפניות הן זן שווה בהחלט) הגיע זמן התשלום.
זה היה עוד יום שיגרתי על הבאסטה, עד שלקראת הצהריים הגיעו שני יפנים מחויטים שנראו כמו אנשי עסקים שהתחשק להם לקנות תיק מזויף לפילגש. לא הרגשתי שום דבר משונה בזמן שהם ביררו כמעט על כל פריט שעל הבאסטה עד שלפתע, ומה שנראה היה לקוח מפרק מוצלח במיוחד של 24, עצרו מול הבאסטה ארבע ניידות בחריקת בלמים, מאחורה הסתערו עלי שלושה בלשים שלא ידעתי על קיומם, ושני החליפות שעד לפני רגע הייתי בטוח שאני אצליח לדחוף להם שעון מזויף של רולקס בדאבל מחיר, שלפו אזיקים נוצצים, הדביקו לי את הראש על אחד התיקים ואזקו אותי מאחור. " קופי פוליס, אתה עצור" אחד מהם נפנף לי תג מקומט מול הפרצוף.
כל מה שהתרחש לאחר מכן היה כל כך לא מציאותי עד שלא יכולתי שלא לחייך מהלם ולשגר הבעה אפאתית כלפי הבלשים שגררו אותי אזוק הישר אל תוך זינזנה מתוצרת סוזוקי תוך כדי ששלושה מהם סובבים אותי וצוהלים בניהם כאילו שבזה הרגע הם שמו קץ לבעיית הפשע המאורגן ביפן.
הנסיעה אל עבר תחנת המעצר לקחה משהו כמו שעה וחצי, אני אזוק מאחורה עם שלושה בלשים ולא מבין מה לעזאזל מתרחש פה. כל ניסיון שלי לייצר איתם דו שיח נתקל בשתיקה רועמת. מסתבר שהם מתודרכים לא להחליף חצי מילה עם אף עצור, לא משנה אם הוא רוצח סידרתי או סתם מוכר שעונים.
כשהגענו לתחנת המעצר המבהילה כבר קלטתי שאני בסרט אכזרי נטול הפי אנד. אחד השוטרים בתחנה מיהר לערוך עלי חיפוש ומשם עברתי את כל שרשרת החיול הבבקו"מית: טביעות אצבע, מאג שוט וכל הבולשיט.
הבלשים היפנים לא מבינים מילה באנגלית ולפי החוק הם לא יכולים לתחקר אותי עד שמגיע מתורגמן. חיכינו למתורגמן שעתיים, ואז הוא הגיע, והסביר לי בג'בריש משובש שנתפסתי על מכירת מוצרים מזיופים ושאני צפוי לעמוד למשפט. לאחר מכן קיבלתי את שיחת הטלפון שמגיעה לי, וביזבזתי אותה כדי לשמוע מהבוס הישראלי המאיים שלי שעלי לספוג את העונש ולא לצייץ מילה על הקודקודים שמפעילים את העסק, אחרת הכלא הוא רק המתאבן למה שצפוי לי שבחוץ.
עוד לא הספקתי לצעוק אקספרס של חצות וכבר הייתי בתוך תא קלאסטרופובי עם עוד שני יצורים, אחד יפני והשני מפורטו ריקו. אלו העבירו לי את הלילה הראשון בבידור תוצרת בית בצורת קרב אגרופים. הנה אני בכלא יפני, מנסה להפריד בין שני אסירים שיכורים ומאבד שן קדמית בדרך מאגרוף תועה.
ביום השני לחוויה המסעירה הזו הובא לי מתורגמן שמדבר עברית והתחלתי לעבור חקירות צולבות אצל שני בלשים יפנים חולי נפש שנראה לי שהיו בטוחים שאני יד ימינו של בן לאדן. אחרת אין ממש הסבר לצורה שבה הם נפלו עלי. הכל עובד ביעילות של מפעל מכוניות במדינה הזאת. בעוד אני יושב אזוק בחדר החקירות הם שלפו לי מצגת של צילומים ותאריכים על כל יום שהייתי על הבאסטה ומכרתי זיופים, ולך תתווכח עם ההוכחות.
שלושה ימים ביליתי במעצר ולאחר מכן נלקחתי למשפט שם החליט השופט לשלוח אותי לבית הכלא לתקופה של חודשיים ולאחר מכן גירוש מהיר מהמדינה. פאקינג חודשיים בכלא יפני! מחשבות התאבדות מעולם לא היו מוחשיות יותר.
הישראלי יושב
הגעתי לבית הכלא בפאתי טוקיו ומאוד הייתי רוצה לדווח על קרבות בחצר, אונס במקלחות ומרד נגד הסוהרים, אבל לא. המציאות של הכלא היפני היא... משעממת כמו המוות. בתוך תא אחד של 100 מטר זרוקים להם עשרים עצורים במה שנראה כמו בית כנסת ביום כיפור. אין מיטות. כל אחד מקבל מזרון דקיק שהיה מבייש את בית הספר בשיעורי ספורט. יש שלושה תאי בול פגיעה בצד. וזהו. העצורים הם זרים מכל רחבי הפלנטה. אין יפנים בכלא הזה. שלוש פעמים ביום אתה יוצא לחדר האוכל רק בשביל לדחוס שוב ושוב סושי דוחה וקערות אורז מבחילות.
פעם בשבוע אפשר לבוא לבקר אותך בדיוק לרבע שעה, רק במקרה שלי לא ממש היה מי שיבוא ותשכח מטיולים בחצר או פעילות להעביר את הזמן. למזלי הטוב העצורים שהיו איתי התבררו כאנשים סימפטיים ולפחות לא נגמרו נושאי הקדיחות בלהעביר את הזמן שלא לדבר על כמות משחקי החברה שאפשר לייצר מקופסאות סיגריות. פה ושם היו ריבים, קצת מכות, קצת חרדות, אבל בעיקר שעמום מחרפן חושים.
אחרי כמה שבועות פינקו אותנו בספרי קריאה. אבל הם היו ביפנית.
לקראת הסוף כל העסק קיבל צורה של טירונות של ג'ובניקים: יושבים מעוכים ומחכים ללכת הביתה. היחידים שהתעקשו להמשיך ולקחת את העסק ברצינות היו הסוהרים היפנים – ובראשם ימצ'אן, הסוהר הראשי, סדיסט מופרע שהזכיר גרמלין רטוב. הוא ידע מה הוא אוהב, הבחור הזה. ותנו לי להגיד לכם, זה לא היה ישראלים.
רגע לפני אשפוז בכפייה באברבאנל הסתיימו להם החודשיים ונשלחתי בליווי צמוד הישר לשדה התעופה וחזרה בבעיטה לארץ.
ליפן אני כבר לא אחזור יותר בחיים שלי. בעיקר בגלל שיש לי חותמת שחורה בדרכון. אבל לא רק. ואם אתם רואים אותי עובר ברחוב ליד סושיה ויורק על המדרכה, עכשיו אתם יודעים למה.