זה קרה כמעט לכל אחד. ירדת לכביש, ומכונית כמעט דרסה אותך. יצאת מאירוע, וחמש דקות אחר כך התקרה נפלה. נהגת, ומכונית חתכה בהפתעה וכמעט נכנסת בה. כמעט. ואיכשהו, חוץ מלאותו רגע, לא למדת כמעט כלום. אין הערכה מחודשת לחיים, אין עירנות גבוהה יותר. כי כמעט, כמו שאבא שלי לימד אותי, זה לא. לא מתת, רק כמעט. האנשים פה למטה היו כבר ממש כמעט שם. כמעט לגמרי כן מתו. ואז, איכשהו, הם ניצלו. ומה אתם יודעים, גם הם לא למדו הרבה. אבל הם בהחלט שמחים שהכמעט היה בדיוק זה. כמעט.
כמעט נמעכתי בתאילנד
בני שמעוני, 27, ראשון לציון: הייתי עם חבר בנסיעה של 12 שעות לצפון תאילנד באוטובוס תיירים מלא עד אפס מקום. השעה הייתה בערך חצות וחצי ואני בדיוק התחלתי להירדם כששמעתי רעש מוזר. התעוררתי לחלוטין, הסתכלתי החוצה, וראיתי שהאוטובוס נוסע על השוליים מכוסי החצץ. לפני שהספקתי להעיר את חבר שלי האוטובוס נכנס לתעלה והתהפך. זה רגע מטורף. ראיתי את הרכב נוטה ואז נופל. החלונות הפכו להיות הרצפה והרצפה הפכה לקיר.
אומרים שהחיים חולפים מול פניך ברגע כזה, אבל אני פשוט הייתי בשוק. פחדתי אימים, חשבתי שזה יכול להיות הסוף, אבל בעיקר חשתי בהלה ורצון שהנפילה תיעצר. עפתי על המשענת של הכיסא שלי ועיקמתי אותה לחלוטין. חבר שלי עף על מישהי ופתח את הרגל תוך כדי. הבחורה שבכסא לפני תפסה במשענת הכיסא שלשמאלה ברגע שהאוטובוס התחיל להתהפך, אז בזמן ההתהפכות היא הייתה תלויה באויר, מחזיקה את המשענת. מכמה מקומות שמעתי צרחות, חלקן של פחד וחלקן של אנשים ששברו יד ורגל.
איזה אידיוט אחד הציע שכולנו נעמוד בצד שמאל וזה יטה את האוטו חזרה לעמידה. מישהו קצת חכם יותר מקדימה צעק שצריך לשבור את החלון הקדמי ולצאת דרכו. אני וחבר שלי היינו בין הארבעה היחידים שנעלו נעליים גם בזמן השינה, אז צעדנו על החלונות עד לחלון הקדמי ובעטנו אותו החוצה. כשהוא נשבר כולם יצאו דרכו והמתנו בערך ארבע שעות לכוחות סיוע. שם גם התברר שהנהג פשוט נרדם. לקחו אותנו לתחנת משטרה, מסרנו עדות ורופא תאילנדי הביט בחתך הגדול, המדמם והמזוהם של חבר שלי ושם לו פלסטר. תאילנד, מה יש לצפות?
כמעט טבעתי בסיני
דוד יורנוב, 28, תל אביב: הייתי בסיני עם ידידה טובה. לאחר שלושה ימים בחוף, קפצנו לעיר הסמוכה וקנינו מזרון ים זול ב-12 לירות. כשחזרנו נהנינו עוד קצת מהעשבים המצריים, ונכנסנו למים עם המזרון. העשבים עשו את שלהם, דיברנו, נהנינו מהשמש ולא שמנו לב כמה רחוק נסחפנו. היינו במרחק 30 מטר מהחוף כמעט. לא המון במונחי שחייה, אבל מרחק שנראה אין סופי עם הסחיפה שהייתה. ניסינו לשחות חזרה כששנינו עם חצי גוף על המזרון והרגליים בועטות, אבל לא הצלחנו להתקדם ככה בכלל. אני, בהיותי גבר, אמרתי לידידה שלי שתיקח את המזרון ותמשיך איתו לבד ואני אגיע בשחייה. היא הסכימה, נשכבה על המזרון והחלה לשחות לחוף כשהידיים משמשות לה כמשוטים.
אני החלטתי לשחות בשחייה שהייתי בה הכי טוב אז - שחיית גב. צפתי על הגב והתחלתי לשחות במרץ נגד הסחף. אבל בשחיית גב יש בעיה בסיסית - לא רואים את כיוון השחייה. אחרי רבע שעה של שחיה מאומצת הרמתי את הראש וגיליתי שרק נסחפתי עמוק יותר. לא ראיתי שום דבר פרט לים סביבי, ומתחתי הקרקעית הייתה כ-15 מטר לעומק. כשהמשכתי לדשדש במקום, הצלחתי להבחין בידידה שלי במרחק על החוף. ניסיתי לקרוא לה שתקרא לעזרה, אבל היא לא ראתה אותי.
ידעתי שאני חייב להגיע לחוף כי המים סוחפים אותי לכיוון ההפוך. ידעתי שאני צריך להילחם בכוחות הטבע. איכשהו, באותו רגע, לא חשתי פחד. כל הגוף שלי, כל נים וכל שריר, התאחד למשימה הזו. קיבלתי פרץ אנרגיה שאין לי מושג מאיפה הוא הגיע. הייתי אחרי חצי שעה של שחייה, הייתי אמור להיות הרוג. אבל הגוף שלי נתן את כל כולו ושחיתי בכח מטורף לכיוון הכללי של החוף, הפעם בחתירה שאראה לאן אני שוחה. לפתע הידיים שלי הרגישו שונית אלמוגים. החלטתי לעצור עליה כדי לקבל עוד כח, אבל שונית אלמוגים זה לא דבר קל לטיפוס. קרעתי לעצמי את הברכיים, דיממתי והמלח שרף לי את החתכים, אבל עליתי עליה. אחרי עשר דקות מנוחה חזרתי לשחות, והשחיה כבר הייתה קלה יותר. הגעתי לחוף וכשראיתי את ידידה שלי היא כולה נלחצה מהדם, אבל אני רק שמחתי להיות שם.
כמעט נגמרתי בפיגוע דריסה
רועי קאס, 31, אשקלון: בבוקר אותו יום הגעתי, כבכל יום, מאשקלון, בקו 300 לתחנת האוטובוסים באזור. חציתי את הכביש על מנת לעבור לכיוון השני, בו נמצאת התחנה שדרכה עוברים האוטובוסים הנוסעים לכיוון צריפין (שירתתי אז בבה"ד 20 – בסיס ההדרכה של חיל החימוש). כאשר חציתי את הכביש, הבטתי לאחור ושמתי לב כי רוב החיילים הולכים מאחורי וכי אני הולך לבדי מקדימה. לאחר חציית הכביש עמדתי קרוב לתחנה, די רדום עקב שעת הבוקר המוקדמת .
לאחר זמן מה חשתי חבטה חזקה בכתפי ואיבדתי את ההכרה.
אינני יודע לכמה זמן הייתי מחוסר הכרה, אך בעודי מחוסר הכרה חלמתי שאני נפצע בפיגוע. זה היה חלום עמום כזה, שהתמונות בו לא ברורות. הייתה דווקא תחושה מוזרה של חמימות בחלום, כזו של חיבוק חם, אשר לא רוצים להרפות ממנו. מאוחר יותר חשבתי שכך אולי מרגיש מוות, לא אירוע מפחיד – אלא סוג של חלום מתוק המושך אותך "להירדם" לתוכו.
לאחר זמן מה, פקחתי את עיניי. ידיי היו מכוסות בדם, על הכביש היו שקיות מכוסות ובהן, ככל הנראה, גופות ההרוגים. מסביב – הייתה המולה רבה. בדקתי את גופי על ידי הזזתו. חשתי שעצם הבריח שלי שבורה , שמתי לב שבעין שמאל אני רואה מאד מטושטש. ראשי היה חבוש בתחבושת. שני חובשים ניגשו אליי ואמרו לי כי נפגעתי בפיגוע וכי כעת הם מפנים אותי לביה"ח . כעבור מספר דקות (הייתי די מטושטש, בעקבות אובדן הכרה ודם ), פינו אותי לאמבולנס, שבו הסיעו אותי לאסף הרופא. שם הפשיטו אותי, ובדקו אותי. מסתבר שהמצח שלי היה פתוח בשני מקומות, שתי שיניים קדמיות היו שבורות חלקית. עצם הבריח הייתה שבורה, בארובת העין השמאלית היה שטף דם.
טיפלו בכל פציעותיי, ישבתי חודש וחצי בבית ובסופו של דבר אני בסדר גמור. לא נזקקתי לטיפול נפשי בשל הפיגוע, להיפך. כשאנשים הגיעו נסערים, אני דווקא הרגעתי אותם במצב רוח טוב והומוריסטי. אני מניח שפשוט הבנתי שאם אני חי ומתפקד, אז זה מה שחשוב. רק דבר אחד השתנה אצלי בעקבות המקרה: מאז ועד היום אני חושש לעלות על אוטובוסים.
כמעט נחנקתי בצוללת
אריק, בן 40, הרצליה: אני חב את חיי לאדם בשם אלי וילנר. אני ועוד 63 אנשים. הייתי חייל סדיר בצוללת ויצאנו לאימון שגרתי. לפתע, משום מקום, שמענו צרחה: "המפקד! אין לחץ שמן, המפקד!". מיד אחרי הצעקה הצוללת החלה ליטות לעומק הים. שסתומי הקינגסטון, שתפקידם לאפשר כניסת מים מסוימת לצוללת על מנת לשמור אותה מאוזנת, לא עבדו. הצוללת ניצבה על אפה ובמנועים מלאים נעה אל עבר התהום שאין ממנה דרך חזרה. הלוואי שיכולתי לספר שהתעשתתי, שחיפשתי איך לעזור, אבל באותו רגע, כמו כולם, קפאתי. עם כל שנייה שעברה ידענו שאנחנו קרובים יותר לסוף. זו צוללת, אין איך לצאת ממנה. והמוח שלי היה ריק. אולי היו הבלחות של מחשבות על הבית, אבל הזיכרון שלי מאותו רגע הוא של מסך שחור. מסביבי הייתה דומיית מוות וכולם נאחזו בכל מה שיכלו. ורק אלי וילנר, סדירניק בדיוק כמוני, נטל את המיקרופון מידיו של הפסל שהיה קצין המשמרת וקרא לתוכו בקול שלו: "שני המנועים מלא אחורה, מהירות חירום עשרה קשר". ובחור אחד שכינינו בשם ונטיל, כי היה קטן ויכל להידחף לכל מקום, קפץ וטיפס על הצינורות הכמעט אנכיים של הספינה ועשה.
אני לא חושב שלמדתי משהו מהאירוע. החושים שלי לא התחדדו והמוח שלי לא מהיר יותר. אני מאוד מקווה שאם, חס ושלום, אהיה שוב בסיטואציה כזאת, לא אקפא שוב. אבל במקרה שכן, אני מאוד מקווה שיהיה איתי איזה וילנר שיוכל לפעול ברגע כזה שבו אבין מה קורה ולא תהיה לי שום יכולת לחשוב מה לעזאזל אפשר לעשות.