העולם הוא מקום ביזארי, וזה לא באמת חדש. דברים מטורפים, הזויים וחסרי כל הסבר מתרחשים על בסיס קבוע. אבל רק כשנתקלים בסיפור מהסוג הזה מבינים עד כמה יכול העולם להיות מטורף באמת. אספנו עבורכם חמישה כאלה, מתאילנד ועד ארצות הברית.
שורד ארבעה עשורים בלי לישון
בדרך כלל אנחנו מאד נהנים לספר לכל מי שמוכן לשמוע עד כמה אנחנו עייפים מעבודה קשה (נסו אתם לסנן מועמדות ל"תמונת היום", ואז תבינו), אבל אחרי ששומעים את סיפורו של מתאילנד, פתאום נהיה קצת פחות נעים לדבר על תשישות. כל זאת משום שמאז 1973 לא הצליח אנגוק, כיום בן 70, להירדם. אפילו לא לנמנום צהריים.
הסיפור המוזר הזה מתחיל בקדחת נדירה שתקפה את אנגוק באותה שנה, מאז הוא סופר כבר למעלה מ-14,000 לילות לבנים רצופים. "אני לא יודע אם האינסומניה השפיעה על הבריאות שלי או לא", הוא טוען, "אבל מבחינתי אני מסוגל עדיין לעבוד בחווה בצורה נורמלית כמו כל אחד אחר". ואכן, על אף שלא עצם עין מאז מלחמת יום כיפור, טוענים בני משפחתו כי הוא נוהג לסחוב שני שקים של דשן במשקל 50 ק"ג למרחק של ארבעה קילומטרים, לפני תקופת השתילה.
"בעבר בעלי היה יכול לישון כראוי, אבל כיום אפילו בקבוק ליקר שלם לא יכול להרדים אותו", טוענת אשתו. הרופאים השונים שראו אותו לאורך השנים לא הצליחו להצביע על כל פגיעה בריאותית אחרת, פרט לירידה קטנטנה בתפקוד הכבד. האנשים שבאמת מרוויחים מכל העניין הם שומרי החווה, שאנגוק מחליף כשהוא ממש משתעמם בלילה.
לא ידע שהמלחמה נגמרה - והתחבא 28 שנים אחריה
מסתבר שלמרות הכול, כדאי לפעמים להקשיב קצת לחדשות. סויצ'י יוקוי, חייל בצבא האימפריה היפנית, העדיף שלא לעשות את זה, ופספס מבזק די חשוב: זה שהכריז על סיומה של מלחמת העולם השנייה. ב-1944 כיתרו כוחות צבא אמריקאים את המחלקה של יוקוי על האי גואם, ואילצו אותם לרדת למחתרת. אך בעוד שחבריו הבינו שהסיפור נגמר, אף אחד לא טרח לספר את זה גם לסויצ'י.
ב-1972 הבחינו צמד תושבים מקומיים על האי באדם במדי צבא יפניים, נע בחשאיות בתוך הג'ונגל. כשהגיעו אליו גילו כי במשך כמעט שלושה עשורים בילה האיש את חייו במערה טחובה, כשהוא יוצא מדי פעם בפעם כדי לחפש עלונים שיבשרו את תום הקרבות. "זוהי בושה גדולה שחזרתי חי", אמר סויצ'י עם שובו ליפן. וזה עוד לפני שגילו לו שאין דבר כזה סנטה קלאוס, זה באמת עלול לשבור אותו.
חי בנמל התעופה מ-1988
מהרן קארים נסרי, אזרח אירני שנאסר ועונה ממושכות על ידי משמרות המהפכה, החליט לעשות מעשה וב-1988 עזב את גבולות המדינה, בכוונה למצוא מקלט באחת ממדינות אירופה. הוא הגיע לנמל התעופה על שם שארל דה גול בפריס, וביקש לעלות על טיסה שתיקח אותו ללונדון. כשפקידי נמל התעופה שאלו אותו היכן מסמכיו, טען נסרי כי נשדד. ואם חשבתם שהתירוץ הזה יגרום לצחוק גדול, כנראה שזלזלתם בתמימותם של הצרפתים. נסרי הורשה לעלות על הטיסה, וחשב שהצליח להגשים את חלומו.
אולם ברגע שהניח את רגליו לראשונה על אדמת הממלכה המאוחדת, נדרש נסרי להציג את מסמכיו בשנית. הפעם אף אחד לא התרשם יותר מדי מסיפור הגניבה, והוא הוצב מיידית על טיסה חזרה לנמל התעופה בפריס. כשחזר התחלפה ככל הנראה משמרת הנאיביים, והוחלט לשלוח אותו ל"אזור ההמתנה". המקום בשדה התעופה אליו מופנים נוסעים שמסמכיהם לא אושרו. מאז ועד היום חי נסרי במתחם הסגור של נמל התעופה. ללא אפשרות לחזור חזרה או מסמכים שיאפשרו לו לעזוב למדינות אירופה.
אחרי שנים כה רבות סביר להניח שאם נסרי היה רוצה לעזוב, מישהו היה מסכים לוותר לו. אלא שמסתבר שהספסלים הקרים של שדה התעופה מרגישים לאיש כמו בית. כך הוא מסתובב לו בין הנוסעים עם המזוודה, מסתובב בין החנויות ומשוחח עם השומרים ואנשי האחזקה, שהפכו לחבריו הטובים. ב-2004 שימש סיפורו השראה לסרט "טרמינל", בכיכובו של טום הנקס. בפעם הבאה שמישהו מספר לכם שהוא חי בשדה התעופה, כדאי שתבדקו פעמיים האם מדובר בבדיחה.
הוכרז מת למשך הכי הרבה זמן
אם אי פעם תהיתם איך מצליחים להשיג קצת שלווה מכל הטלפונים, המיילים ושאר הפיתוחים הטכנולוגיים שרודפים אתכם, כדאי שתלמדו משהו מלאל ביהארי. החקלאי ההודי הזה נחשב מת לכל דבר ועניין במשך כמעט 20 שנים. איך קרה הפלא הזה? כנראה לא יפתיע אתכם, אבל ההסבר טמון במשפחה. ב-1976 נכנס ביהארי לבנק על מנת לקבל הלוואה, וגילה כי הוא רשום במסמכי הארגון כמי שנפטר מספר חודשים לכן. כל זאת משום שדודו, שרצה לקבל בעלות על חלקת האדמה שהייתה בידיו, שיחד פקיד ממשלתי על מנת שיארגן לו "מוות בירוקרטי", ויותיר אותו כיורש היחיד.
במשך 18 השנים הבאות לחם ביהארי ברשויות ההודיות כדי לנסות ולהוכיח שהוא חי ובועט יותר מאי פעם. בדרך הוא גילה שהסיפור שלו לא ממש נדיר, ושהודים רבים מצליחים להרוג קרובי משפחה באמצעות מסמכים, כדי להשתלט על רכושם. כיום הוא מנהל של קרן מיוחדת המטפלת בכ-20,000 מקרים מן הסוג הזה בדיוק. במידה מסוימת בהחלט אפשר לקרוא לו "מחייה המתים".
האיש שאוכל הכל
מייקל לוליטו (62) שמע כנראה בילדותו הרבה מאד את המשפט: "אם לא תאכל, לא תגדל", ועל כן החליט לקחת אותו ברצינות גדולה הרבה יותר ממה שאי פעם ראיתם. "מר אוכל הכל" הפך את עצמו לסנסציה עולמית בזכות העובדה שהוא... אוכל הכל. וכשאנחנו מדברים על הכל, אנחנו באמת מתכוונים לכל מילה: זכוכיות, ברזלים, גומי ומתכות מסוגים שונים, נכנסים על בסיס קבוע לבטנו של האיש ההזוי למדי הזה.
הקהל שמגיע להופעותיו מאז 1966 זכה כבר לראות אותו אוכל מכשירי טלוויזיה, אופניים וגלגלי רכב. במשך שנתיים בשנות ה-70 עיכל לוליטו מדי מופע חלק אחר ממטוס ססנה, עד שסיים את כולו עד אחרון הברגים. רופאים שבדקו את האיש גילו כי הוא אינו סובל מכל תופעות לוואי כתוצאה מהתפריט המוזר, בעיקר בזכות העובדה שבטנו חזקה פי שניים מן הנורמה המקובלת. מיצי הקיבה נמצאו כחזקים במיוחד, והם המאפשרים לו לפרק מתכות בצורה נוחה. לפחות מדבר אחד לא צריך לדאוג: ללוליטו לא יחסר כנראה ברזל לעולם.